<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ג.</h2>
השותפין כול', פי' הכי סלק' סוגיא דשמעתא דהיזק ראיה שמיה הזק, והאי דקתני רצו דמשמ' טעמ' דרצו הא לא רצו לא, בחצר שאין בה דין חלוקה מיירי דטעמ' שנתרצו שניהן לחלוק, אבל אם לא נתרצו שניהן אינו יכול לכופו לחלוק כיון שאין בו דין חלוקה, ומאי מחיצה פלגיתא כדכת' [במדבר ל"א] ותהי מחצת העדה, והאי דקתני לעשות דמשמ' דבר שיש בו מעשה והחלוקה אין בה מעשה, כדאמרי אינשי תא ניעביד פלוגתא, וכיון דנתרצו שניהן לחלוק וזה זכה בחלקו וזה זכה בחלקו, בונין את הכותל בעל כרחן שיהא גובהו ארבע אמות, משום דהזק ראיה שמיה הזק, וכופה אותו שיתן חצי מקום הכותל וחצי ההוצאה, ובונין את הכותל כפי מה שנהגו בעיר לעשות כתליהן כך בונין זה הכותל, ואינו יכול לומר נעשה פשפשין בעלמ' להבדיל בין חלקך לחלקי, שהוא אומר לו איני רוצה שתעיין במה שאני משתמש בחלקי שהזק ראיה שמיה הזק.
ומקשי' וכי רצו מאי הוי ניהדרו בהו, פי' וכי בעבור שאמ' רוצה אני לחלוק אתה כופה אותו לחלוק ולבנות הכותל, לימ' הדרנא בי ומה כח יש בדיבורו שלא יוכל לחזור בו, א"ר אסי א"ר יוחנן בשקנו מידו, וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמ' הוא וליהדר ביה, פי' הקנין הוא חליפין ומקנין על ידו או קרקעות או מטלטלין, אבל הדברים אין בהן ממש שיהו נקנין בקנין, וכי קנו ממנו שיחלוק החצר דברים בעלמ' קנו ממנו ואין קנין זה כלום, ואכתי ליהדר ביה, ומתרץ בשקנו מידו ברוחות, פי' כך קנו זה מזה רוח צפון קנוי לך ורוח דרום קנוי לך דהוה ליה קנין במקרקעי, ורב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק והלך זה לעצמו והחזיק, פי' בלי שום קנין כיון שנתרצו לחלוק ואמ' כל אחד לחברו לך חזק וקנה בחלקך, וזה הלך והחזיק, בלי שום תיקון בעלמ' שעשה בחלקו שוב אין יכולין לחזור דקרקע נקנה בחזקה, וכיון שזכה כל אחד בחלקו כופה את חברו שיעשו כותל ביניהן משום הזק ראיה.
מקום שנהגו לבנות גויל כול'. פי' כפי מה שנהגו בני העיר לבנות כותלי חצרותיהן החיצונים המבדילים בינם לבין רשות הרבים, כך הם בונין הכותל הזה המבדיל ביניהן, ואע"פ שלא פירשו היאך יעשו אותו מסתמא הוא כופה אותו שיבנה עמו כותל כאותם הכותלים, ואינו יכול לומר לו אע"פ שהזק ראיה שמיה הזק נעשה בינינו מחצלאות או הוצא ודפנא או נסרים ונסתום הראיה, אלא אומ' לו כותל אני רוצה שתעשה עמי כפי מה שנוהגין לבנות כל כתלי העיר, וגויל הוא אבני דלא משפיין, וגזית הוא אבני דמשפיין, והאי טפח יתירא דגויל למורשא דקרנתא, פי' בליטת האבנים שלא נסתתתו, ולבנים הן שלשה טפחים, וכפסין הן ארחי, והאי טפח יתירא לביני אורכי, פי' אריח הוא חצי לבנה של שלשה טפחים ובונין אריח מצד זה של כותל ואריח מצד זה וביניהן משים טפח (טפח) טיט לחברם ולקובעם יפה ושורות בנין הכותל מבחוץ ומבפנים קורא אורכי.
<h2>דף ד.</h2>
הכל כמנהג המדינה. לאיתויי מאי לאיתויי היכא דנהיגי בהוצא ודפנא, לפיכך אם נפל הכותל כול', פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מיניהו אי נמי דקדם חד ופנייה לרשותיה, מהו דתימ' ניהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה קמ"ל, עיין בערך כ' בספר המכריע.
מתני' וכן בגנה כול'. הא גופה קשיא אמרת וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, הא סתמ' אין מחייבין אותו, אימ' סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמ' מחייבין אותו, השתא סתם גנה אמרת אין מחייבין סתם בקעה מיבעיא, ומסיק רבא דהכי קאמר, וכן בגנה סתמ' כמקום שנהגו דמי ומחייבין אותו, אבל בבקעה סתמא כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו, פי' כי היכי דאמרן בחצר דהזק ראיה שמיה הזק, וכן בגנה נמי מסתמ' כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, אבל בבקעה סתמ' כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו דהזק ראיה דבקעה לא שמיה הזק.
אם רצה כונס לתוך שלו כול'. פי' סימן הוא עושה בתוך הכותל בקצהו להודיע כי הוא עשאו משלו שלא יטעון לו חברו שנינו עשינו אותו, מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה לקרנא מלבר, פי' לצד חברו כופף ומטה ראש הכותל, וניכוף ליה מלגיו, אזיל חבריה וכייף ליה נמי מלבר ואמר דידי ודידך הוא, פי' אבל השתא דתקון מלבר לא מצי למיעבד ברשותא דחבריה ולחבר לו חזות, השתא נמי גייז ליה, גזיזא מידע ידיע, איכא דאמרי אמ' רב הונא דכייף ליה לקרנא מלגיו, וניכפייה מלבר, גייז ליה ואמ' דידי ודידך הוא, השתא נמי לייף ליה, ליפופא מידע ידיע, והא מבחוץ קתני, קשיא, ר' יוחנן אמר דשייע ליה באמתא מלבר, ונשעייה מלגיו, אזיל איהו ושייע ליה ואמ' דידי ודידך הוא, השתא נמי מקלף ליה קילופא מידע ידיע.
<h2>דף ד:</h2>
אם עשו מדעת שניהן כול'. אמר ליה רבה מפרזקיא לרב אשי ולא יעשה לא לזה ולא לזה, דילמ' קדים חד מיניהו ועביד דידיה, ואמ' כוליה דידי הוא, פי' ובכותל חצר אמאי לא תני ועושין חזית מיכן ומיכן, דכיון דהזק ראיה שמיה הזק אי קדים חד ועביד ואמ' דידי הוא לא מהימן דכיון דמצי למיכף לחבריה אמאי עבדיה איהו כוליה הילכך לא מהימן.
מתני'. המקיף את חברו משלש רוחותיו כול'. פי' אם גדר גדרות החיצונות ומנע את הבהמות ואת החיות שלא יכנסו שם, אין מחייבין זה הפנימי ליתן לו כלום משום דאמ' ליה אכתי לא אהנית לי מידי שהרי מצד רביעי הוא פתוח ויכנסו משם, וטעמ' דגדר שלש ותו לא, אבל אם הקיפו מארבע רוחותיו שנמצא שההנה אותו מחייבין אותו, ואתא איהו למימר טעמא אם עמד הניקף וגדר את הרביעית דגלי אדעתיה דניחא ליה בנטירותא דגדרות אז מגלגלין עליו את הכל, אבל אם היקיפו המקיף מד' רוחותיו אין מחייבין אותו דמצי למימר אנא לא ניחא לי בנטירותא שכמה שדות עומדות בלא גדר. ות"ק סבר אפי' אם גדר המקיף חייב כל שכן אם עמד ניקף. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי. אתמר רב הונא אמ' הכל לפי מה שגדר, חייה בר רב אמ' הכל לפי דמי קנים בזול.
<h2>דף ה.</h2>
רוניא אקפיה רבינא מארבע רוחותיו אמ' ליה הב לי מאי דגדרי, פי' מפני שהקיפו מד' רוחותיו והוה ליה זה נהנה וזה חיסר כדאמרי' בכיצד הרגל [ב"ק כ' ע"ב] דאמ' ליה את קא גרמת לי היקיפא יתירא, אבל אם היה רבינא סמוך לרשו' הרב' ורוניא היה בפנים סמוך לו וגדר רבינא בינו ובין רשות הרבי' אע"פ שההנה את רוניא כיון שהוא לא חיסרו ולא גרם לו היקיפא יתירא פטור, א"ל הב לי דמי קנים בזול, א"ל לא, הב לי אגר נטירא א"ל לא, פי' שהי' אומ' אני איני חושש לנטירותא שכמה שדות עומדות פרוצות לרשו' הרב'. יומא חד הוה גזר דיקלי א"ל לאריסיה זיל אייתי לי קיבורא דאהיני, אזל לאייתויי ליה, רמא ביה קלא א"ל גלית אדעתך דניחא לך לא יהא אלא עז בעלמא לאו אכלויי בעיא, פי' נהי שממני אינך חושש כי אתה בוטח עלי שלא אגזול אותך, אבל אם יכנסו העיזים לשדה שלך אינך צריך שומר למונעם וכבר גילית אדעתך דניחא לך בשמירתם הב לי אגר נטירא, לא אשגח ביה, תבעיה לדינא קמיה דרבא, א"ל זיל פייסיה במאי דמיפייס, ואי לא פסיקנא לך כרב הונא ואליבא דר' יוסי, פי' דאמ' הכל לפי מה שגדר, למימרא דהכי הילכתא. והאי דאמ' אליבא דר' יוסי לאו למימרא דרבנן פליגי עליה דאדרבה טפי מחמרי רבנן מר' יוסי, אלא משום דשמעינן ליה לר' יוסי דאמ' מגלגלין עליו את הכל ופרשה רב הונא הכל לפי מה שגדר, נקט לך ר' יוסי. ואע"ג דהכא לא גדר ניקף אלא מקיף כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה בשמירתן כאילו גדר ניקף דמי. והני גדרות דעביד מקיף לאו בגדרות שבינו לבין חבירו הוא דאם כן היכי דמי אי בבקעה הא אמרן דסתם בקעה אין מחייבין אותו דהיזק ראיה בבקעה לאו שמיה הזק. ואי (בבקעה) [בגינה] הא אמרן דמסתמא מחייבין אותו (דמסתמ) דהיזק ראיה שמיה הזק, ואפי' ברוח אחת כופה אותו אלא ודאי בגדרות חיצונות מיירי, ואע"ג דבהזק ראייה דבקעה לאו שמיה הזק מכל מקום כשגדר בינו לבין רשות הרבים אהני ליה שלא יכנסו הבהמות והחיות לתוך שדהו.
מתני'. כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע כול'. פי' עד ארבע אמות דהוי היזק ראייה מחייבין אותו אבל טפי לא, ואע"ג דכותל קמא הוה גבוה יותר מד' אמות אין מחייבין אותו כי אם עד ארבע אמות. בחזקת שנתן כול', פי' אע"פ שקדם האחד ובנאו משלו ויש לו עדים שבנאו משלו, כל זה שטוען זה כי נתתי לך חלקי נאמן הוא כיון שהוא חייב ליתן ואינו יכול להיפטר, וכי היכי דכל איניש נאמן לומר פרעתי כדתנן בפ' שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב] נתתיו לך פטור, הם הכי נמי האי נאמן, עד שיביא ראיה שלא נתן, פירש המור' עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן, ואינו נר' לי דאטו אי לא יהיב חדא זימנא תו לא פרע, אע"ג דתבעו ולא נתן שמא אחר כן נתן, ונר' לי כגון שתבעו באייר בפני עדים ואמ' לו אתן לך, ואחר כך תבעו ואמ' לו נתתיו לך בניסן, ואפי' למאן דאמ' המלוה את חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים הכא נאמן, דהתם כיון דהלוהו בעדים כמאן דאתני בהדיה שלא יהא נאמן הוא, ולוה נמי הכי קביל עילויה הילכך לא מהימן, אבל הכא מי קביל עילויה כלל דלא ליהוי נאמן, ודמי האי לצא תן לו ואמ' נתתי נאמן דאע"ג דבית דין עדים דחייב ליתן לו נאמן לומ' פרעתי.
מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו כול'. פי' דכיון דסמך לו כותל אחר גלי אדעתיה דניחא ליה בהאי כותל ומשום הכי סמך לו כותל אחר, ואע"פ שלא נתן עליו את התקרה ולא נהנה מחייבין אותו ליתן חלקו.
בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, פי' אע"פ שסמך לו כותל אחר אינו נאמן לומ' נתתי עד שיביא ראיה, דמימ' אמ' כיון שנפטרתי בבניינו מליתן חלקי עכשיו נמי פטור אני משום הכי צריך להביא ראיה שנתן, וכגון שלזה יש עדים שהוא בנה הכותל, שאם אין לו עדים יכול לומ' לו זה אני בניתיו עמך כיון שבין שניהן הוא.
אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו ואמ' לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן והלואי שיפרע לו בזמנו, פי' וכגון שתבעו בתוך זמנו שאם תבעו לאחר זמן הא מיבעיא ליה לקמ' ולא איפשיט, אם כן עד השתא מיירינן כגון שתבעו בתוך זמנו, ואי קשיא כיון דבתוך זמנו לא מצי תבע ליה לאחר זמנו יאמר לו פרעתיך בתוך זמני, והינו בעיא דמיבעיא לן, יש לומר לאחר שאמר לו פרעתיך ולא האמינוהו חכמ' התרה בו ואמ' לו אל תפרעני אלא בעדים הילכך כיון דבההוא זימנא לא הוה מהימן, אי טעין תו פרעתיך לא מהימן שהרי כבר התרה בו שלא יפרעהו אלא בעדים, אביי ורבא דאמרי תרויהו עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמיתרמו ליה זוזי ואמ' איזיל איפרעיה כי היכי דלכי מטו זימניה לא ליטרדן.
<h2>דף ה:</h2>
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד כאביי ורבא, מר בר רב אשי עביד כריש לקיש, והילכת' כריש לקיש ואפי' מיתמי, ואע"ג דאמ' מר הבא ליפרע מניכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה אין אדם פורע אלא בזמנו, פי' שפיר הוה מצי למימר ואפי' מיתמי כגון שהיתה לו מלוה על פה על אביהם, דאילו מת לאחר זמן ההלואה לא גבי מיתמי דחיישי' דילמ' פרעיה כדאמרי' בגט פשוט [קע"ד ע"א] בהילכ' המלוה את חברו על ידי ערב אימור צררי אתפשיה, אבל אם מת בתוך הזמן גובה מן היתומים ולא חיישינן דילמ' פרעיה דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אלא הא דאמרי' ואע"ג דאמ' מר הבא ליפרע כול' משום דבמלוה על פה פליגי אמוראי בגט פשוט [קע"ה ע"ב] ואיכא מאן דאמ' אינה גובה מן היתומים ואע"פ שהם מודים דלא פרעי, להכי אייתי מילתא דאתיא אליבא דכול' עלמ', אבל מיהו כיון דקים לן דגובה, אם מת בלא זמנו נמי גובה דכך דומה כשמת בתוך זמנו כמו חייב מודה, וכמו שמתוה ומית בשמתיה דאמרי' התם דגובה מן היתומים, והתם נמי דאמרי' איכא ביניהו כשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, הכי נמי דהוה מצי למימ' אי נמי דמת בגו זימניה, אלא משום דהויא הכא פלוגתא דאמוראי נקט לך מילתא דאתיא אליבא דכול' עלמ', ולעיל בשלהי פר' השואל [ב"מ ק"ב ע"ב] אמרי' בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומ' נתתי ומשכיר אומ' לא נטלתי על מי להביא ראיה, אימת אי בגו זימניה תנינה דתנן כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, אחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, לא צריכא ביומא דמישלם זימנא מי עביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה אי לא, א"ל ר' יוחנ' תניתוה השכיר נשבע בזמנו ונוטל שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דבעל הבית טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן ובשבועה, עיין במהדור' קמא.
איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמ' לו פרעתיך בתוך זמני מהו, מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר אי לא, ולא איפשיט, והילכך אזלינן לקולא לגבי נתבע ומשתבע שבועת הסת דפרעיה בגו זימניה ומיפטר, ומילתיה דריש לקיש בעל כרחין לא מיתוקמא אלא בדליכא מיגו כגון דאית ליה שהדי דאוזפיה ואכתי לא מטא זמן הפירעון, אבל אי ליכא (שטרא) [שהדי] מיגו דאי בעי אמ' לא הלויתני כלום והוה נאמן כי אמ' נמי פרעתיך בתוך זמני נאמן, ואע"ג דאית ליה שהדי דאוזפיה דוקא תוך זמנו אינו נאמן, אבל לאחר זמנו נאמן דסבירא ליה המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים.
<h2>דף ו.</h2>
סמך לו כותל אחר כול'. אמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכוליה, בין באורך בין בגובה, ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך, ומודה רב הונא בלופתא דקרנתא, פי' אע"ג דאמ' רב הונא דאי סמך לפלגא סמך לכוליה הני מילי אם היה בא כותלו של זה אורכו כנגד אורכו של זה, שאע"פ שלא בנה אלא כנגד חצי כתלו אמרינן דעתו להאריך כותלו היום ומחר, וכיון דגלי אדעתיה דניחא ליה בגויה יהב בכוליה ואע"פ שעדין לא האריך, אבל אם היה כותל החצר שהיה בין שניהן בא מן הצפון לדרום, וזה בנה כותל אחר מן המזרח למערב וסמך ראש כותלו עד חצי כותל זה כדי שיעשה ממנו בית למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך, שאין זה עתיד להאריך כותלו יותר שהרי מן המזרח למערב הוא בא, וראש הכותל שסמך לו קרי קרנתא, ולופתא היא לשון חיבור, ומודה רב נחמן באפריזא ובקבעתא דכשורי, פי' אם סמך לגובה חצי הכותל דאמ' רב נחמן שאינו נותן לו אלא באותו החצי ולא בחציו האחר, אם שם בראש הכותל אפריזא היא קורה גדולה שסומכין עליה כל [קורות] הבית, בדעתו להגביה הכותל ולעשות עליה על גבי כותל, ובעבור זה שם שם הקורה גדולה שאם היה רוצה לעשות עליו תקרת הגג לא היה צריך לקורה זו, שבדבר קל היו מסככין תקרת הגג, אלא ודאי עלייה הוא עתיד לעשות, אי נמי אם לא בנה קורה גדולה על ראש כותלו, אלא עשה בראשו חורים כדי שיכניס שם ראשי הקורות, בודאי שבדעתו להגביה כותלו ולעשות שם עלייה שהרי תיקן החורים לקבוע שם ראשי הקורות והילכך נותן חלקו בכל גובה הכותל, וקימ' לן כרב נחמן בדיני.
אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה, ואע"ג דמנח ביה הימליטא אמ' אמינא לכי מפייסת לי לא תיתרע אשיתאי, פי' ראובן שבנה כותל החולק בחצר גבוה יותר מד' אמות, ועשה חורים מצד חצר שמע' שאם ימלך ויבנה כותל כנגדו יסמוך שם ראשי קורותיו, לא הויא חזקה לשמע' לומ' פרעתיך בחצי הבנין שאילולי שפרעתיך לא היית עושה לי חורים הללו, ואע"פ שתיקן ראובן באותם החורים המליטא שהן חתיכות נסרים מחוברין שם שיגנו על ראשי הקורות שלא ירקיבו בליחלוח הכותל אפי' הכי לא הויא חזקה לשמע' עד שיביא עדים שנתן לו, שאומ' לו ראוב' זה שעשיתי כך כי אמרתי בלבי היום ומחר כשתבנה כותל כנגדו ותרצה לסמוך לי לא אצטרך לשבר כותלי ולעשות שם חורים והכנתי אותם בשעה שבניתיו.
אמר רב נחמן אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי, לכשורי אחזיק להורדי, ורב יוסף אמ' אפי' החזיק להורדי אחזיק לכשורי, פי' ראוב' שהגביה הכותל משלו, ובא שמע' ובנה כותל כנגדו ונתפשר עמו וסמך עליו ההורדי הן הרהיטים שבהן מקרה את גגו, ועכשיו רוצה לסמוך עליו קורות שיש בדעתו לבנות עלייה למעלה, שהוא אומ' לו להורדי נתפשרתי עמך שאינן מכבידי' על הכותל כל כך אבל לסמוך כשורי לא עד שיפרש לו, ורב יוסף אמ' כיון שהחזיק להורדי אחזיק נמי לכשורי.
ואמר רב נחמן אחזיק לנטפי לא אחזיק לשופכי, אחזיק לשופכי אחזיק לנטפי, ורב יוסף אמ' אפי' אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי, פי' נטפי הם שכיסה גגו ברעפים והרעפים הם מנטפין על חצר חברו, וקסבר רב נחמן אם החזיק לנטפי לא אחזיק לשופכי, שיעשה שופכים דהינו צינורות לגגו שהמים מתקבצים בהן ושופכין לחצר חברו, שהרעפים הן שופכין מעט מעט אבל הצינורות מקלחין בחזקה ומזיקים לו, ורב יוסף סבר כיון שהחזיק במועט החזיק במרובה. איכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי, אחזיק לשופכי אחזיק לנטפי, אבל לצריפא דאורבני לא, פי' אבל אם החזיק לצריפא דאורבני שכיסה גגו בקילחי ערבה שעשאן כמין צריף ומקלחין לתוך חצר חברו אינו יכול לשנות לכסות ברעפים שהן נטפי או לעשות שופכי, מפני שטיפטוף האורבני הוא דבר מועט ואם קיבל עליו זה המועט לא קיבל עליו נטפי או שופכי, ורב יוסף אמ' אפי' לצריפא דאורבני אם החזיק החזיק בכל, עבד רב יוסף עובדא כשמעתיה ואפי' בצריפא דאורבני, וכך הלכה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בכותליה ובזיזיה עד ארבע אמות, ובעובי הכותל במקום שנהגו, אבל בתרביץ אפדני לא, ורב נחמן דידיה אמר אפי' בתרביץ אפדני, אבל רחבה שאחרי בתים לא, ורבא אמר אפי' ברחבה שאחורי בתים, פי' בית גדול וחלוק מתוכו להרבה קיטונות, והשכיר לזה אחת מהן הרי זה משתמש בחורי הכתלים על פני ארכה אף שלא כנגד ביתו ארבע אמות מיכן ומיכן, וכן בזיזין היוצאין מכתליה ובולטין או ברשו' הרבי' או לתוך החצר, ובעובי הכותל בראשו כגון אם השכיר לו עלייה בתוכה, וכל זה במקום שנהגו, ואתא לאשמועינ' דכיון שנהגו משכירי הבתים שבתוכה בהכי אע"פ שהשכיר לו בית אחד מהן אינו יכול לומ' בית אחד השכרתי לך ולא יותר, אלא כפי מה שנהגו להשתמש משכירי הבתים בעיירות גדולות כך משתמש גם זה, ולא אמרי' כנגד תנאו אינו מועיל שום מנהג אלא הכל כמנהג המדינה, אבל בתרביץ אפדני לא, פי' דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטריקלין החשוב שבה כעין גנה קטנה לאויר, ועולין שם דשאים והן יפים למראה עינים, ושם אין לו רשות להשתמש לתלות בכתלים כלום שאינו רשיי ליכנס לתוכו, אבל רחבה שאחרי בתים לא, כל היקף שאחרי בתים קרוי רחבה ושלפני הבתים קרוי חצר, ואין הרחבה מושכרת לו להשתמש, ורבא אמר אפי' הרחבה מושכרת לו.
אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה, לבתר תלתין יומין הוי חזקה, ואי סוכת מצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה, ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. פי' כל דבר שהוא ידוע כי הוא של ראובן ובא שמ' והחזיק בו צריך להחזיק בו שלש שנים, ושיטעון אתה מכרתה לי או אתה נתתה לי במתנה ושטרא הוה לי ואירכס, ובפחות משלש שנים לא הויא חזקה והכא משום דהוה ידוע דהאי כותלא בשותפות הוה בין ראוב' ושמ', ובנו אותו בין שניהן עד ד' אמות, ומד' אמות ולמעלה בנה ראו' משלו ושמע' לא בעא למיקם בהדיה בההוא טופיאנא, דלא מצי שמע' למיסמך אההוא טופיאנא עד דיהיב ליה פלגו דמיה, אי סמך ביה כשורא דמטללתא וחבריה בטינא לאלתר הויא חזקה בכי האי גונא, דמצי למימ' ליה שמע' פרעתיך ויהבית לך חולקא דידי, והכא לא בענן ג' שנים דכיון דמקום הכותל בשותפות הוא לשניהן, וכל זמן ששמע' רוצה ליתן לו חצי דמי הוצאתו אינו יכול ראובן לעכבו מלסמוך שם, אנן שהדי דלא היה מניחו ראובן לסמוך עד שנותן לו דמי חלקו המגיעו, אבל כותל שהוא ידוע לראובן ואין לו לשמע' שותפות שם כלל עד שלש שנים לא הויא חזקה, דמימ' אמ' ראובן כל אימת דבעינא מסליקנא ליה כיון שאין שמע' יכול לכופו וליתן לו דמים ולסמוך, תדע דהכי הוא, דמה ענין לחזקה הכא בפ' חזקת הבתים איבעי ליה לתלמ' למיכתבה להא דרבינא, אלא ודאי אמתני' קאי דהוא כותל דקאי בשותפות ולית ליה לחד על חבריה אלא טענת דמי בלחוד.
אמר אביי שני בתים משני צידי רשו' הרב', זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף, פי' מעקה גבוה ד' אמות דבהכי הוי הזק ראיה, מאי איריא רשו' הרב' אפי' רשות היחיד נמי, רשו' הרב' איצטריכא ליה סד"א סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רשו' הרב' קמ"ל, דאמר(י) ליה בני רשו' הרב' ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את אפילו בליליא חזית לי, בני רשו' הרבי' כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי, את כי (יתבת) [יתיבנא] נמי חזית לי, בני רשות הרבים כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי, את לכי לא מעיינת נמי חזית לי. פי' ואע"ג דתנן לקמ' בחזקת הבתים [ס' ע"א] אבל פותח הוא לרש' הרב' פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אלמ' אין דין הזק ראייה כשרשות הרב' בנתים, פתח וחלון דתנן התם הן נמוכין שבני רשות הרב' יכולין להסתכל בתוך ביתו להדיא, ורוכבי סוסים מסתכלין בחלונו וכדמפרש התם טעמ', דאמ' ליה סוף סוף בעית איצטנועי מבני רשות הרבים, אבל גג דגביה לא חזו ליה בני רשו' הרב' כדאמרי' הכא כי יתיבנא לא חזו לי, הילכך יש כאן הזק ראייה.
זה שלא כנגד זה ומעדיף, פשיטא, לא צריכא דקדים חד מיניהו ועבד, מהו דתימ' מצי אמ' ליה שקול אוזינקך ועבדיה את קמ"ל דאמ' ליה את מאי טעמ' לא עבדת דסברת דלא תיתרע אשיתך אנא נמי לא תיתרע אשיתאי.
אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות אבל מגג לגג לא, ורב נחמן דידיה אמר אינו זקוק לד' אמות אבל זקוק למחיצה עשרה, למאי אי להזק ראיה ארבע אמות בענן, אי לנתפש עליו כגנב, פי' שלא יכנס בשלו בפספס בעלמ' סגי, אי לגדיים וטלאים כדי שלא יזדקר בבת ראש בענן ובשלשה טפחים סגי, לעולם לנתפש עליו כגנב ובעשר' לא מצי מישתמיט ליה, בציר מעשרה מצי משתמיט ליה, פי' יכול לומ' לו חפץ נפל לי בגגך ועברתי כדי ליטלו.
מיתיבי הית' חצרו למעלה מגגו של חברו אינו זקוק לו, פי' דחצר קביעא תשמישתה אבל גג לא קביע תשמישתיה, מאי לאו אין זקוק לו כלל, לא אין זקוק לו בארבע אמות, אבל זקוק לו למחיצה עשרה, יש לומ' דפליגא אדאביי דאמ' דאפי' בגגין איכא הזק ראייה ובריתא לאביי לא שמיעא ליה, ויש לומר דלא פליגי עם אביי, דאביי דבר בגג שיש לו מעקה גבוה י' טפחי' סביב דחשיב ואינו נמכר עם הבית כדאמרי' לקמן בפ' המוכר את הבית [ס"א ע"ב], ומתוך כך קביע תשמישתיה והאי בדלית ליה מעקה סביב ולא חשיב ולא קביע תשמישתיה.
איתמר שתי חצרות זו למעלה מזו, אמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה, ועליון בונה מכנגדו ועולה, ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה, פי' האי דבונין הכותל מלמטה ואין בונין בשפת העליונה, משום דלא קאי כותל על שפת קרקע החצר והיה נופל הילכך צריך לבנותו מלמטה, ואע"פ שהכותל מוטל על העליון לעשותו שהוא רואה את התחתון ואין התחתון רואה אותו מכל מקום בעומקו של זה אינו רוצה העליון להפסיד, הילכך אמר רב הונא שהתחתון בונה מלמטה עד שמגיע לשפת העליונה ומשם ומעלה יבנה העליון ד' אמות שלא יוכל לראותו. ורב חסדא סבר כיון שהכותל על העליון מוטל מסייע גם למטה ועושין אותו בין שניהן עד שפת החצר העליונה, ומשם ולמעלה יבנה העליון עד ד' אמות. והמור' שפירש שהעליון בונה מכנגדו בשותפות, אינו נר' לי שהעליון מזיק את התחתון ואין התחתון מזיק את העליון, הילכך כל הבנין שלמעלה על העליון מוטל ולא פליגי אלא בבנין שלמטה, ואם היתה גבוהה העליונה ד' אמות על התחתונה כל הד' בונה העליון, ואם היתה גבוהה ג' אמות שנמצא שהתחתונה יכולה לראות בחצרו באותה האמה, אותה האמה בונין בין שניהן בשותפות, והג' אמות בונה העליון, וכן אם היתה גבוהה שתי אמות אותן שתי אמות בונין ביחד והשתים בונה העליון, ובאותן האמות שיש מן התחתונה לעליונה התם פליגי רב הונא ורב חסדא. תניא כותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה משכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה, היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו.
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איחבס תתאי, פי' נטבעו הכתלים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה, ואין התחתון יכול ליכנס לביתו אלא אם כן שוחה, אמ' לעילאה תא ניבנייה דלא מיתדר לי, אמ' ליה אנא שפיר דיירנא, [ז' ע"א] אמ' ליה איבנייה אנא לית לי דוכתא דדיירנא ביה אוגר לי ביתא, לא מצינא דאיטרח, לא מיתדר לי, חוק בארעא שוף עול שוף פוק. אמר רב חמא דינא קאמר ליה, והני מילי דלא מאטו כשורי למטה מעשרה, אבל מאטו כשורי למטה מעשרה כל למטה מעשרה רשותא דתתאה הוא ולא מישתעבד ליה, פי' ויכול לומ' לו סלק קורותיך מעלי(ן), והני מילי דלא אתנו בהדדי אבל אתנו בהדדי סתרי ובנו, ועד כמה, אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמ' משמיה דרב נחמן כאותה ששנינו [צ"ח ע"ב] רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, פי' ואם תישפל העלייה שאין לתחתון זה השיעור כופה אותו לסתור ולבנות, אמ' להו רבא לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן, הכי אמר רב נחמן כדדיירי אינשי, וכמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איניש איסורייתא דמחוזא בידיה והדר, פי' אם יכול להתהפך בבית עם איסוריתא דמחוזא די לו בכך ואינו כופהו לבנות.
<h2>דף ז.</h2>
ההוא גברא דהוה קא בני אשיתא אחורי כוי דחבריה, אמ' ליה קא מאפלת עילואי, אמ' ליה סכירנא להו ועבידנא לך כוי מלעיל, מרעת ליה לאשיתאי, סתרנא ליה עד הכא ועבידנא לך כוי מלעיל, א"ל פלגא אשיתא חדתא וחדא עתיקא לא קיימא, א"ל סתרנא ליה לכולא אשיתא ובנינא לך ועבידנא לך כוי מלעיל, א"ל חדא אשיתא חדתא וכוליה ביתא עתיקא לא קימא, א"ל איסתריה לכוליה ביתא ואיבנייה ועבידנא לך כוי מלעיל, אמ' ליה לית לי ביתא דדיירנא ביה, אוגר לך, לא מצינא דאיטרח, אמר רב חמא דינא קאמ' ליה, ואע"ג דדייר בה בתיבנא וציבי.
הנהו בי תרי אחי דפליגו בהדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא, פי' אספלידא טריקלין, ותרביצא גנה שלפני הטריקלין, אתא ההוא דתרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא, אמר ליה קא מאפלת עילואי, א"ל אנא בדנפשאי בנינא, אמר רב חמא דינא קאמר ליה, פי' שהרי לא החזיק בחלונות שלש שנים, א"ל רבינא ומאי שנא מהא דתניא האחים שחלקו אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם, יש לו לבעל הכרם בשדה לבן ארבע אמות שעל מנת כן חלקו, פי' אלמ' משועבד שדה לבן לשדה הכרם, והכא נמי משועבדת התרביצא לאספלידא לאורה, א"ל דעלו להדדי, פי' נתן בעל הכרם לשדה לבן מה ששוה הכרם יותר משדהו הילכך שדהו משועבד לו. מכלל דהכא לא עלו אהדדי בשפטני עסיקינ', א"ל נהי דעלו אהדדי בכשורי והורדי, באוירא מי עלו אהדדי, פי' נתן לו העילוי בבנין שהיה יתר האספלידא על התרביצא, אבל האויר לא קנה ממנו שלא יוכל לסותמו, ולימ' ליה עד השתא הוה לי איספלידא השתא הוי לי אידרונא, פי' יאמר לו אדעתא דהכי חילקנו שיהא לי איספלידא ולא שתעשנו אידרונא, וכיון שהזכרנו בעת החלוקה אספלידא נתחייבתה לי שלא תוכל לבטלו מאיספליד', אמ' רב שימי בר אשי שמא בעלמ', מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמיתקרי בית כור, פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו אילנות הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דקרו ליה פרדס. כרם אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דקרו ליה כרמא, הכי השתא התם שמא בעלמ' קא מזבן ליה, אבל הכא מצי אמ' ליה דיירנא כדדרו אבהתי, פי' אדעתא דהכי חלקנו שיהיו החלקים כמו שהיו בחזקת אבינו.
<h2>דף ז:</h2>
אמרו ליה מר ינקא ומר קשישא בני רב חסדא לרב אשי נהרדעאי לטעמיהו, פי' רב חמא דהוה מנהרדעא סובר כשמואל דהוה מנהרדעא, דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה, אם היו שתי שדות זו לפנים מזו, ולא חלונות זה על זה, אם חלקו אספלידא ותרביצא כדאמרן, ולא אמת המים זה על זה, אם היתה אמת המים עוברת משדה זו לשדה שבצידה וחלקו איבד אותה החזקה ואומ' לו אל תעביר אמת המים בשדה שלי, ולא סולמות זה על זה, אם חלקו זה בית וזה עלייה והיה אביהן עולה מן הבית לעליה דרך סולם, עכשיו כשחלקו אומ' לו תעשה לך סולם מבחוץ ואל תעלה מביתי, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן כהלכה למשה מסיני, ורב אמ' יש לו.
ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה, אמר רב חמא לא אגבויי מגבינן ביה ולא מיקרע קרעינן ליה, אגבויי לא מגבינן ביה כיון דנפק תברא עליה, מיקרע לא קרעינן ליה דילמ' גדלי יתמי ומייתו ראיה, שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא כי האי גונא מאי, שלח ליה בכולהו הילכת' כרב חמא לבר מהא דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא בריה דרב מרי אמ' אפי' בהא מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייף. פי' ואע"ג דאיכא למימר דהאי דלא אפקיה בחיי אבוהון משום דלא הוה צריך, דלא מיכתב תברא אלא למאן דמירכס ליה שטרא, וכיון דכתב ליה תברא סמיך עילויה ולא קא תבע ליה למיקרע שטרא, אפי' הכי מסתמ' אנו דנין כך שמפני שהן יתומים שאינן יודעים ענין אביהן ציוריה צייריה ולא דמי לכל תברא דנפיק עליה דמלוה.
מתני'. כופין אותו לבנות בית שער כול'. פי' בית שער הוא בית קטן שהשומר יושב שם ומונע את בני הרבים מליכנס בחצר שאע"פ שיש דלת בחצר בלילה הוא נינעל אבל ביום הוא פתוח שיצאו ויכנסו משם בני החצר. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער, אלא הסמוכה לרשו' הרב' ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער, ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי. כופין אותו לבנות לעיר חומה. תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה, אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה, ורבנן זימנין דמיקרו ועיילי להתם.
בעא ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הם גובין או לפי נפשות הן גובין, א"ל לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע ביה מסמרות, איכא דאמרי הכי בעא מיניה כשהן גובין לפי שבח ממון או לפי קירוב בתים הם גובין, אמר ליה לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע ביה מסמרות.
ר' יהודה נשיאה רמא שורא ארבנן, א"ל ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכת' [תהלים קל"ט] אספרם מחול ירבון וגו', כי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל מאי טעמ' לא אמרת ניהליה מהכא [שה"ש ח'] אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אילו תלמ' חכמ', רב נחמן בר רב חסדא רמא אכרגא ארבנן, א"ל רב נחמן בר יצחק עברת לך אדאוריתא, אדינביאי, ואדיכתיבי, דאוריתא [דכתיב (דברים ל"ג)] אף חובב עמים כל קדושיו בידך, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפי' בשעה שאתה מחבב את העמים כל קדושיו בידך, והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך, תני רב יוסף אילו תלמ' חכמ' שמכתתין רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדבריו של מקום, דנביאי דכת' [הושע ח'] גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, ואמר עולא פסוק זה בלשו' ארמית נאמר אם יתנו כולם בגוים עתה אקבצם, ואם לאו ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, פי' ויחלו המעט שיתנו ממשא של מלך ושל שרים, והוא לשו' [במדבר ל'] לא יחל דברו, כלומ' שיתבטלו מעבודת המלך, ואדיכתיבי דכת' [עזרא ז'] ומנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון, פי' דריוש ציוה לפחות עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה, מנדה זו מנת המלך, פי' מסיות שרגיל להטיל על המדינות, בלו זה כסף גולגלתא שפורעין כל ראש וראש דינר שנה בשנה, והלך זו ארנונא, פי' עישור הבהמות והשדות בכל שנה ושנה.
<h2>דף ח.</h2>
רב פפא [רמא] כריא חדתא איתמי, פי' חפירת באר חדשה, א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמ' לא מידויל, פי' שמא לא ימצאו מים ונמצא שהפסידו מה שהוציאו ויתמי לאו בני מחילה נינהו, א"ל מישקל שקילנא מיניהו אי מידויל מידויל, ואי לא מידויל מהדרנא ליה ניהליהו.
אמר רב יהודה הכל לגלי גפא ואפי' מיתמי, פי' לשערי חומת העיר, אבל מרבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא, לכריא דפתיא אפי' מרבנן, פי' חפירת באר המים והכלי שדולין בו נקרא פתיא, ואי קא נפקי באוכלוזא רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו, פי' לא היו גובין ממון לחפור, אלא [היו] (ה)יוצאין כיתות כיתות לחפור מכל מבוי ומבוי, אין דרך כבוד לחכמ' לחפור, וגם שלא יתבטלו מלימודם.
ר' פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכות, בעלי הגדות, ועמי הארץ אל יכנסו, דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסיני, אמ' לו קרית א"ל לאו, שניתה א"ל לאו, ואלא במה אפרנסך, אמ' לו ר' פרנסיני ככלב וכעורב, פי' הכלב מפני שאין מזונותיו מצויין משהא אכילתו בתוך מעיו ג' ימים ואינה מתעכלת, והעורב הוא אכזרי על בניו והקב"ה מזמן להם יתושין מתוך צואתן ואוכלין, פרנסיה, בתר דנפק א"ר אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ, אמ' לו ר' שמע' בר' שמא יונתן תלמידך הוא שלא רצה ליהנות בכבוד תורה, בדקו ומצאו כדבריו, ר' לטעמיה דאמר ר' אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
ההוא דמי כלילא דשדו אטבריה, אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן, אמ' להו לא, ערקינן ערוקו, ערוק פלגא, דליוה אפלגא, אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן, אמ' להו לא, ערקינן ערוקו, ערוק כולהו, פש ההוא כובס שדיוה אכובס, ערק ההוא כובס, בטל כלילא, א"ר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
כמה יהא בעיר ויהא כבני העיר שנים עשר חודש, ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמהם, אם נשתהו שם שלשים יום הן בסיף וממונן אבד, ואם לאו הם בסקילה וממונן פלט, אמר רבא לא קשיא הא לאיקרויי כבני מתא, והא לאיקרויי מיתבי מתא. תניא כותיה דרבא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שנים עשר חודש אסור ליהנות ממנו, פחות מכן מותר ליהנות ממנו, מיושבי עירו ובא אחד וישב שם ונשתהא שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מותר ליהנות ממנו. ויש ללמוד מיכן לגיטין שאם דר בעיר י"ב חודש מאותה [העיר] נקרא, ואותה העיר הוא כותב בגט ולא העיר שיצא ממנה, והוא שבדעתו להשתקע שם, אבל אם דעתו לחזור הרי הוא נקרא מיושבי העיר וצריך להזכיר אותה העיר שיצא משם, ואם קנה בה בית דירה כבר הוא מזו העיר והוא שדעתו לדור שם, אבל אם אין דעתו לדור שם אלא להשכירו אע"פ שנותן לפסי העיר אינו נותן לצדקה ואינו נקרא מאותה העיר לגיטין. ומה שאנו כותבין אנא פל' דממתא פל' וקיימנא יומא דין במתא פל' ייתור לשון הוא לרוחא דמילתא, אלא רואין אם שהא י"ב חודש בעיר שהלך בה עכשיו כותב זו העיר ואם לאו כותב העיר שיצא משם.
ולכל מילי בענן שנים עשר חודש, ורמינהי שלשים יום לקופה, שלשה חדשים לתמחוי, ששה לכסות, תשעה לקבורה, שנים עשר לפסי העיר, א"ר אסי א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן. וא"ר אסי א"ר יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי, אבל מרבנן לא, אמר רב פפא לפרשא, לשורא, ולטור זינא אפי' מיתמי, כללא דמילתא כל מידי דאית להו ליתמי נטירות' בגויהו רמינן עליהו, פי' פרשא פרש שהוא רוכב על סוס והולך סביבות העיר לשומרה ולידע מה היא צריכה, וטורזינא הוא מי ששומר כלי זיין של כל בני העיר שמצניעין אותם במקום אחד. רבא רמא צדקה אבני בר מריון, אמ' ליה אביי והתני רב שמואל בר יצחק אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים, אמ' ליה אנא לאחשובינהו קא בעינא.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר קופה נגבת בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבת בשנים שאין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים, ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, פי' שיש להם לעיין כמה ראוי ליתן לזה וכמה ראוי ליתן לזה, שאם יש לו טפלים מרובים צריך ליתן לו יותר מחברו, או אם היה חלוש צריך יותר מזונות מחברו. תמחוי נגבת בשלשה מפני שגיבויו וחילוקו שוה. תמחוי נגבת בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת. פי' מפני שהתמחוי מתחלקת בכל יום שגובין אותה, הילכך צריך שיהו שלשה בגיבויה כי הם מחלקים אותה מיד וכדי שלא יצטרכו לשלישי, אבל הקופה שאינה מתחלקת אלא בערב שבת אז יקראו שלישי שיעמוד עמהם. תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו, פי' אפי' לדבר שאינו לצרך עניים כדאמרי' לקמ' אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון (דשמעתא) [דשמעה] להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו הוה יתיב. פי' אלה המחצלאות נקנו מקופה של צדקה, אלמ' לכל צרכי ציבור רשאין לשנותה, והאי דתנן בשקלים [פ"ב מ"ה], מותר עניים לעניים, בשלא התנו עליהן הציבור, או שהיה יחיד ממונה על קופה של צדקה. ורשיין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלין ולהסיע על קיצתן, פי' לקנוס כל העובר על קיצת דבריהם ולהעבירו ממלאכתו.
אמר מר אין עושין שררה על הציבור פחות משנים, מאי טעמ' דכת' [שמות כ"ח] והם יקחו את הזהב וגו', שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימני, פי' טעמ' משום שררות הוא דבענן תרי ולאו משום דלא מהימן חד והילכך בענן תרי שיהו שני עדים שהן נאמנין לכל דבר, ולפי טעם זה שני קרובים אינן כשרים שהרי אינן ראויין לעדות, אבל השתא דטעמ' משו' שררה שגניי נראה לציבור להשתרר עליהם אדם אחד, ואם כן שני קרובין ראויין הם. מסייע ליה לר' חנינה דא"ר חנינה מעשה ומינה ר' שני אחים בקופה של צדקה. מאי שררותא אמ' רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפי' בערבי שבתות, איני והכת' [ירמי' ל'] ופקדתי על כל לוחציו ואמ' רב יצחק בר מרתא משמיה דרב ואפי' על גבאי צדקה. לא קשיא הא דאמיד והא דלא אמיד, כי הא דרבא אכפייה לנתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה משום דאמיד.
ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה לשוק, אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין, מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו, אבל נותנן לתוך קופה של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם, כיוצא בו היה נושה בחברו ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו, אבל נותן הוא לתוך קופה של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, פי' אע"פ שהן נאמנין כדתני לקמן אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה הני מילי לב"ד, אבל צריכין להזהר מלעז העולם. ת"ר גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותם שתים שתים אלא אחת אחת.
<h2>דף ט.</h2>
הנהו טבחי דאתנו אהדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה ליקרעוה למשכיה, אזל חד עבד ביומא דחבריה קרעוה למשכיה, אתו לקמיה דרבא חייבינהו, איתיביה רב יימר בר שלמיה לרבא ולהסיע על קיצתן, לא אהדר ליה, אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה, הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו.
ת"ר אין מחשבין [ב]צדקה (על) [עם] גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנ' [מלכים ב' כ"ב] אך לא יחשב אתם את הכסף אשר ניתן על ידם כי באמונה הם עושים. אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. תניא כותיה דרב יהודה הבא ואמ' כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו.
תנן התם [פאה פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפינדיון מארבע סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין מזון שלש סעודות, מאי פרנסת לינה, אמר רב פפא פוריא וביסדיא. תנא אם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו, ההוא עניא דהוה קא מהדר אפיתחי אתא לקמיה דרב פפא לא איזדקיק ליה, אמ' ליה רב ייבא בר ספרא לרב [פפא] אי מר לא מיזדקק ליה אחריני נמי לא מיזדקקי ליה לימות, אמ' ליה והא אנן תנן אין נזקקין לו, אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת.
<h2>דף יא.</h2>
מתני'. אין חולקין את החצר כול'. הוה סלק' דעתין למימ' דלא שייכא דין חלוקה בחצר אלא כשהיה של שני בני אדם, ראובן מצד צפון ושמע' מצד דרום, ורוח מערב היה כותל סתום, או סלע או חומת העיר ולא היה לו [ללוי] חלק בחצר, אבל אם היה גם לוי מצד מערב אין לה דין חלוקה שאם יבנו כותל באמצע מן המזרח למערב נמצא חלק לוי שבחצר חלוק לשנים, הילכך אין דין חלוקה אלא כשהיו שותפין בשתי רוחו' צפון ודרום, ולא היא, שיש לומ' שנוטל לוי שליש החצר לצד מערב ובונה כותל מן הצפון לדרום וסותם עצמו ועושה לו פתח מיכן ומיכן ויוצא על שניהם כבתחילה ושני חלקי החצר שהן לראובן ושמעון בונין כותל ביניהן מן המזרח למערב מכותלו של לוי ועד המזרח.
א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים, תניא נמי הכי אין חולקין את החצ' עד שיהא בה שמנה אמות לזה ושמנה אמות לזה, והאנן ארבע אמות תנן, אלא לאו ש"מ לכדר' אסי ש"מ.
אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה, פי' חצר שיש בה שני בתים אחד לצפון ואחד לדרום, ובבית אחד שני פתחים פתוחין לחצר, ובבית אחר פתח אחד, וחילק להן אביהן לזה נתן של צפון ולזה נתן של דרום, זה שיש לו שני פתחים יש לו שני חלקים, וזה שיש לו פתח אחד יש לו חלק אחד, ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. פירש המו' נותן ד' אמות לכל פתח להלן מן הפתח כנגדו, והרוחב כפי רוחב הפתח, ואינ' נר' לי, אלא אע"פ שהיה רוחב הפתח ג' אמות או ב' שקיל ד' על ד' אמות, כדמוכח בשלהי חזקת הבתים [ס' ע"א] שאין אדם יכול לפרק משאו בבציר מד' על ד', ואם היה הפתח רחב יותר מד' אמות אז ודאי שקיל כפי רוחב הפתח.
תניא כותיה דרב חסדא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמנה אמות לזה ושמנה אמות לזה, היה לאחד פתח אחד ולאחד שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחין נוטל שמנה אמות והשאר חולקין בשוה, היה לו פתח אחד רחב שמנה נוטל ח' אמות כנגד רוחב הפתח ובמשך ארבע אמות בחצר. אי קשיא אם היה לראובן פתח אחד לצפון ולשמע' שני פתחי' לדרום כיון שהכותל ילך מן המזרח למערב באמצע מה נהנה שמע' משני פתחיו, יש לומ' שיש לשמע' על ראובן בחצר ד' אמו' על ד' אמות יותר מפני פתחו ואומ' לו בשעה שבונין הכותל כנוס הכותל לתוך שלך כשיעור שיגיע לי בתברייתא ד' אמות על ד' אמות, שאם היה אורך החצר י"ו אמות כונס אמה אחת.
אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח, פי' גומא עמוקה שממלאים אותה גרעיני תמרים למאכל בהמה, ואם היא הגומא לאחד מן השותפין כגון שחילק להן אביהן ונתן לו זו החפירה יש לה לכל צד בחצר ד' אמות שיכניס שם משוי הגרעינין ויכניסם בחפירה, ולא אמרן אלא דלא ייחד לה פתח אחד, אבל ייחד לה פתח אחד אין לה אלא ד' אמות בלבד.
<h2>דף יא:</h2>
אמר רב הונא אכסדרה אין לה ארבע אמות, מידי הוא אלא לפרק משואו מעייל לגוה ומפרק. פי' אכסדרה היא שעושין לפני פתחי הבתים כותל מיכן וכותל מיכן והתקרה על גביהן וכותל רביעי הוא כולו פתוח, ויוצאין מן הבית לאכסדרה ומן האכסדרה לחצר, וכיון שכותל רביעי כולו פתוח יפרק שם משואו ואין לו ארבע אמות בחצר.
ת"ר בית שער ומרפסת יש להן ארבע אמות, פי' בית שער הבנוי לפני טריקלין, ומן הטריקלין יוצאין לבית שער, ומבית שער לחצר יש לו ארבע אמות. ומרפסת היא רצפת אבנים הבנויה בגובה אצל פתחי העליות, ומשם יצאו לרצפה שהיא המרפסת, ומן המרפסת ירדו לחצר דרך סולם, ויש לה ארבע אמות בחצר סמוך לירידת הסולם, היו ארבעה וחמשה עליות פתוחות למרפסת אין להן אלא ד' אמות בלבד, פי' כנגד ראש הסולם הסמוך לחצר שעולין בו ושם יפרקו המשוי שלהן ויעלו אותו לעליות.
בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולין יש לו ד' אמות או אין לו ד' אמות, א"ל מידי היא טעמ' אלא לפרק משואו מטפס ועולה מטפס ויורד. פי' בית קטן בנוי בחצר ומגדלין בו תרנגולין, ואין לו ד' אמות שהתרנגול מיטפס ועולה דרך הכותל ויורד ללול.
בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה מהו, אמר ליה אין לו ד' אמות, ולא מיבעיא קירויו מלגיו דעייל ומפרק, אלא אפי' קירויו מלבר נמי מעייל לגואי ומפרק, פי' במקום המגולה שאין עליו תקרה אין דרכו להניח שם כלים והילכך שם יכניס חמורו ואין לו ד' אמות בחצר.
בעא מיניה רב הונא מר' ינאי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו או אין מעכבין עליו, פי' לקמ' בפ' חזקת הבתים [נ"ט ע"ב] תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין, ולגבי רשו' הרב' תנן [ס' ע"א] אבל פותח הוא לרשות הרבי' פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, והשתא בעי על מבוי דלא צניע כול' האי למאן מדמינן ליה לחצר או לרש' הרבי', א"ל בני מבוי מעכבין עליו, פי' וכגון שאינו מפולש משני ראשיו דאם כן הינו רשו' הרב', אלא היה סתום משלשת צדדיו והילכך דינו כחצר, ואם היה לו בית בין שני מבואות והיה לו פתח למבוי זה ולצד מבוי השיני היה כותל ורוצה עכשיו לפתוח שם פתח בני מבוי זה מעכבין עליו. אכסניא לפי בני אדם מחלקין אותה, או לפי פתחים מחלקין אותה, א"ל לפי בני אדם מחלקין אותה, פי' אכסניא חיל המלך שמטיל על בני העיר ליתן להם אכסניא בבתיהם.
אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו, בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך, פי' סתם מבוי יש לו שלש מחיצות והרביעית פתוחה לרשות הרבים, ועכשיו אם היה פתח במחיצה האמצעית הסתומה, והיו יוצאין משם לפרקי' דרך אותו הפתח לרשות הרבים או למבוי אחר, ורצה אותו הפנימי הדר שם לסתום אותו הפתח כדי שלא יעברו משם ולא יכנסו עליו, בני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך, שפעמים שהיו מקצרים ויוצאין משם למבוי אחר ועכשיו הן צריכין לצאת מפתח המבוי ולהקיף, ואע"ג דהני דיירי בחוץ לצד פתחו של מבוי מצו מעכבי עליה דכולם משתמשין כאחת בכל המבוי ואפי' לצד פנים, ואיתוקמא מילתיה כתנאי דתניא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, היה סתום וביקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו, פי' דהיה פתוח מתחילה אע"פ שסתמו לא איבד חזקתו, חמש חצרות הפתוחות למבוי פי' זו בצד זו לאורכו של מבוי, והמבוי סתום משלשת צדדיו וצד רביעי פתוח לרשו' הרב' שכולן יוצאות משם כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה, פי' ואין לה (כח) לפנים במבוי, והשאר משתמשת עם השנייה, פי' והשאר בלא החיצונה, והשנייה משתמשת לעצמה, נמצאת הפנימית משתמשת עם כל אחת ואחת ומשתמשת לעצמה דברי ר', פי' דקסבר ר' הפנימים יש להן תשמיש בכל המבוי שהרי דרכן עליהן, אבל החיצונים אין להן תשמיש לצד פנים של מבוי כי אם מהן ולחוץ, ר' שמע' בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי, פי' כולן ביחד ואפילו לצד פנים שכל המבוי הוא בחזקת כולן ואפי' החיצונים משתמשין במבוי שלפני הפנימיים, ואתי רב הונא כר' שמעון בן אלעזר. וכתב רבי' יצחק זצוק"ל וקם ליה רב הונא כר' שמע' בן אלעזר, וליתה לדרב הונא דר' פליג על ר' שמעון בן אלעזר וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] הילכתא כר' מחברו, ואינו נר' לי דכיון דלא אשכחן שום אמורא דפליג על רב הונא ש"מ דהילכת' כותיה, והיכא אמרי' הלכה כר' מחברו במקום דליכא פלוגתא דאמוראי, אבל היכא דאמוראי לא קימ' כר' אאמוראי סמכינ' דאינהו חזו לה להא דר' ולא איסתבר להו, ואע"ג דהוות מיתניא בסתם כר' סמכינ' אאמורא ולאו אבריתא, כל שכן דאיכא ר' שמעון בן אלעזר דפליג עליה.
אמר מר היה סתום וביקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו, אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו, א"ל אביי תניא דמסייעא לך פתח סתום יש לו ארבע אמות פי' בחצר, פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות, פי' שסילק מזוזותיו ומשקופו ואסקופתו.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן מבואות המפולשין לעיר אחרת וביקשו בני העיר לסותמן, בני אותה העיר מעכבין עליהן, ולא מיבעיא כי ליכא דירכא אחרינא דמעכבי, אלא אפי' איכא דירכא אחרינא מעכבי משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים וביקשו בני מבואות להעמיד עליהן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהן, סבור מינה הני מילי לתוך ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים כדר' זירא אמר רב נחמן, דא"ר זירא אמר רב נחמן ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמו, ולא היא התם משום טומאה, אבל הכא זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם, פי' לא שמפולשין משני ראשיהן, שאם כן זהו דרך הרבים גמורה ופשיטא דלא מצו למיסתם דרך רשות הרבים, אלא מפולשין בראשו האחד וראשו האחר סתום, ומשום הכי תלי טעמא דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם.
ולא את השדה כול', ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, בבבל מאי, אמר רב יוסף כי רדו יומא, פי' כשיעור חרישת יום אחד שיהא ראוי להשכיר בה פועלין ליום אחד שאין הפועל משתכר לחצי יום. דולא אמר רב נחמן כי דלו יומא, פי' אם יש להן בור שממנו משקין שדה וצריך שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל. פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין לזה ושלשת קבין לזה, בבבל מאי אמר רבא בר קיסני תלת אוצייתא דתליסר תריסר גופני דרפיק גברא בחד יומא, פי' אוצייתא שורות.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא, פי' נר' לי כגון שהיו כולן או עידית או זיבורית ואין בהן עילוי דמי', אבל אם היה אחד יפה מחברו יכול לטעון לו איני רוצה לא למכור השבח ולא לקנותו, אלא חלקי אני רוצה בין בעידית בין בזיבורית, וכן הדין נוהג בההוא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיה, ומה שהיה אומר רב יוסף מעלינן עליה כניכסי דבי בר מריון, לא שיש בה עילוי בדמים, אלא אומר לו זאת הבחירה שאת בוחר לעצמך או תקנה כניכסי דבר מריון, או נחלוק בגורל, וכך פירש גם המו', דקאמ', מיסתברא הא דרב יוסף בשדה בית הבעל שיכולין לומ' פעמים שזו מתברכת משאר השדות, אלמ' אין העילוי כי אם בעבור המזל ולא מפני שהיא שוה יותר, ויש מפרשין שיש עילוי באחת יותר מחברתה וזה רוצה ליתן לו דמי אותו העילוי, והוא אומר לו אני אעלה אותו כניכסי בר מריון, ואנ"ל מדאמרינ' לקמ' תרתי ארעתא אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זו כופין על מידת סדום, ואי דאית בה עילוי עסיקי' אמאי מודה בהא רב יוסף, אלא ודאי בדשוין ומשום דלית ליה טענתא במזלא מודה, הא לאו הכי אע"ג דשוין כיון דאית ליה טענתא במזלא או במי גשמים או זימנין דהאי מידויל טענינן, ורבה לא פליג עליה אלא בדשוין, אבל בשאינן שוין לא כפינן ליה ואפי' בבכור ופשוט. יבם מאי, אמר אביי היא היא, רבא אמר והיה הבכור [דברים כ"ה] הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, פי' האי דקרייה רחמ' למייבם בכור לאו למעליותא אלא לגריעותא, שאינו יורש בראוי כבמוחזק כבכור, ולא למעליותא שתהא חלוקתו כבכור, אלא במקום המת עומד מה הוא בגורל אף זה בגורל.
ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיה, פי' סמוך לקרקע אבותיו, כי מטא למיפלג אמ' הבו לי אמיצראי, אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן עלה כניכסי בר מריון, והילכתא כרב יוסף, תרתי ארעאתא אתרי ניגרי, אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום, פי' דהשתא ליכא מזלא דגשמים, מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל, פי' ויכול לומ' כיון שברכת השדות תלויה במזל איני רוצה לחלוק אלא בגורל, שמה שיעלה במזלי על פי הגורל יעזור לי מזלי להתברך ואיני רוצה להחליף מזלי, והילכת' כרב יוסף, תרתי ארעתא אחד ניגרא, אמר רב יוסף כגון זו כופין על מדת סדום, פי' שהרי אין כאן טענת מזל לזו יותר מזו, א"ל אביי לרב יוסף ואמאי ניחא לאפושי אריסי, פי' טוב לי שיהו לך שתי שדות אחת מיכן ואחת מיכן ואני באמצע כדי שתרבה לי אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה. והילכ' כרב יוסף אפושי אריסי לאו מילתא היא, והילכ' כרב יוסף בשדה קנין ומחצה [לקמן קמ"ג ע"ב]. חדא גיסא ניגרא וחדא גיסא נהרא פלגי לה בקרנזול, פי' הנהר היה הולך על פני מזרחה והניגרא על פני צפונה, והנהר טוב מן הניגרא והסמוך למים טוב מן הרחוק, והיאך יחלקו אותה שלא יתרמה אחד מהן, פלגי לה בקרנזול כזה. \raster(25-,25-)="Z672;"
<h2>דף יג.</h2>
ולא את המורן ולא את הטריקלין עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה, פי' מורן וטריקלין מיני פלטורין הן, וכל זמן דלא מיתדר להו אי פלגי להו, דיירי תרויהו כחדא ולא פלגי להו, אין בהן כדי לזה וכדי לזה מאי, איתמר רב יהודה [אמר] אית דינא דגוד או אגוד, פי' אם אומ' אחד מהן לחברו אין רצוני שנדור ביחד שאתה תראה אותי ואני אראה אותך, אלא או אתה תמשוך הכל ותקנה אותו או אני אמשוך ואקנה אותו וגוד הוא משוך כדמתרגמ' [שמות י"ב] משכו נגודו, ויכול הוא לכופו בדבר זה ואין חברו יכול להישמט ממנו אלא בעל כרחו או יקנה הוא חלק חברו או ימכור לו חלקו, ורב נחמן אמר לית ליה דינא דגוד או אגוד, פי' שהוא אומ' לו אין ידי משגת וגם למכור חלקי איני רוצה אלא משתמשין בו בשותפות.
ת"ש שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע, פי' ואין העשיר יכול לומ' לו זילא לי מילתא, שיאמרו המרחץ של פל' הוא רוחץ בשכירות, אלא כיון שאביהן עשאן לשכר גם העני בנו יכול להשכירו ואין העשיר יכול למונעו, ובודאי דאי הוה אמ' ליה עשיר לעני אנא לא בעינא לאוגורי אלא גוד או אגוד הדין עמו, דלא קתני השכר לאמצע למימרא דלא מצי למימ' ליה גוד או אגוד, דאי א"ל הכי הדין עמו, אלא משום הכי תני השכר לאמצע, שאם רוצה העשיר לעכב על ידיו שלא ישכירם משום דזילא ליה מילתא אינו יכול, כמו שמעכבו בסיפא כשעשאן לעצמו, עשאן לעצמו הרי העשיר אומ' לעני [י"ג ע"ב] קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ויעשו בבית הבד, פי' אינו מניחו העשיר להשכירם אלא אומ' אם יש לך זיתים טחון בבית הבד, ואם יש לך עבדים שיחממו לך המרחץ תרחוץ, ואם אין לך איני מניחם להשכירם דזילא לי מילתא להשכירם, כיון שאבי לא השכירם ונמצא העני מפסיד חלקו, ש"מ לית דינא דגוד או אגוד, פי' למה מפסיד העני חלקו יאמר לעשיר קנה לך חלקי ונכוף אותו לכך. אלא ש"מ לית דינא דגוד או אגוד.
<h2>דף יג:</h2>
א"ל התם גוד איכא אגוד ליכא. פי' לעולם אית דינא דגוד או אגוד, והכא נמי אי הוה אמ' עני לעשיר גוד או אגוד הדין עמו, אלא מפני שאין ידו משגת אומ' לעשיר גוד ותקנה חלקי, ובעבור זה אין הדין עמו ואינו יכול לכופו שיקנה חלקו. יש מי שכתב דדוקא אם יד שניהם משגת לקנות אותו הדבר אמרי' גוד או אגוד, אבל אם היה אחד עני ואחד עשיר לא אמרי' הכא גוד או אגוד, ולא היא דאפי' בעני ועשיר נמי, אם אומ' העשיר לעני גוד או אגוד הדין עמו, ורישא דתני השכר לאמצע אם אין העשיר רוצה לקנות כדפרישית, אבל אם רוצה לקנות יכול לומ' לו לעני גוד או אגוד והדין עמו. ויש מי שכתב דכל דבר העשוי לשכר לית ביה דינא דגוד או אגוד ומשום הכי כשעשאן [לשכר] השכר לאמצע, ולא היא דבכל דבר אמרי' גוד או אגוד, והאי דתני השכר לאמצע לאו דלית ביה דין דגוד או אגוד, שאם העשיר אומ' לעני גוד או אגוד הדין עמו כדפרישית, אלא האי דתני השכר לאמצע שאין העשיר יכול לומ' לו אל תשכירם דזילא לי מילתא ונמצא העני מפסיד, אלא העני משכירם ויקח חלקו, והוא הדין שאם אומ' לו העשיר גוד או אגוד הדין עמו ואע"ג דקיימי לאגרא.
ת"ש זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו מעלין אותו בדמים, אלמ' אית דינא דגוד או אגוד, תנאי היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, פי' כגון חצר שאין בה שמנה אמות אלא ז' אמות, ואומ' לו ראובן לשמעון נחלוק ונבנה כותל בין שנינו, ואי משום שאין בה דין חלוקה טול אתה הד' אמות ואני אטול השלש שומעין לו, וכופין את שמע' לחלוק ולבנות כותל, ודוקא כשאומ' לו טול אתה האמה בחנם, אבל אם אומ' לו זו האמה נעלה אותה בדמים וגוד או אגוד אין שומעין לו, דאפי' למאן דאמ' גוד או אגוד הני מילי בכל החצר אבל באותה האמה לא, שהוא אומ' לו אנא לית לי דמי למיגד, ולאוגודי נמי אמה אחת לא בעינא דכל שכן דלא מיתדר לי (במלאכה) בשארא, ומשו' דלא מיפרשא מתניתא אלא בחנם משום הכי מתמהינן ברבן שמע' בן גמ' דאמ' אין שומעין לו מאי טעמ' פליג את"ק בהאי, אלא חסורי מיחסרא והכי קתני וגוד או אגוד נמי שומעין לו, פי' בכל דמי החצר, רשב"ג אומ' אין שומעין לו.
אמ' אמימר הילכת' אית דינא דגוד או אגוד, פי' ואם יש בחצר ז' אמות, ואומ' ראוב' לשמ' גוד או אגוד, אם אומ' לו שמע' לית לי למיגד ולאוגודי לך נמי לא בעינא, אלא משו' דלא מיתדר לך משו' הזק ראייה אנא מוגדנא לך חולקאי בההיא אמתא וטול אתה ד' ואנא ג', נר' לי דהכי נמי דהדין עמו ולא מצי ראוב' למיכפייה עד דמזבן ליה כל חולקיה דחצר, ואע"ג דכתבית לעיל שאין דין גוד או אגוד באותה האמה, הני מילי כשראובן דוחק את שמע' ואומ' לו נעלה אותה האמה בדמים ביני לבינך וגוד או אגוד התם ודאי אין שומעין לו, אבל כשראוב' כופהו בכל החצר ואומ' לו גוד או אגוד שהדין עמו, אם נתרצה שמע' לומר לו איני רוצה למכור כל חצרי אלא אותה הצריכה לך אמכור לך ואני אשתמש ואדחק בג' אמו' הנותרים הכי נמי דהדין עמו. ויש מי שכתב כיון דיש דינא דגוד או אגוד יכול להעלותה בדמים בכל מה שירצה, ולומ' לו או תן אתה אילו הדמים בחלקי או אני אתן לך בחלקך, ואינו יכול להשיב לו אתן לך בחלקך כמו שישומו בני אדם שהיא שוה או אהיה שותף עמך ולא תוכל לכופני שאמכור לך חלקי, שהרי אין זה גוד או אגוד שאני רוצה לגוד כדי שוייה. דהואיל שזה נותן עליה כך הרי היא שווה, ואם נראת בעיניו יקרה ימכור לו את חלקו, ואינו נר' לי דלא אמרי' אית דינא דגוד או אגוד אלא כשאומ' לו תקנה בשוייה או תמכור אבל כשמעלה אותה יותר מכדי דמיה האי נקטיה בכובסיה עד דלישבקי' לגלימיה הוא, ומפני שמתאוה לחלק חברו ומרבה עליו דמים יפסיד זה וימכור לו חלקו, אין הדין כן אלא הדין עם זה שאומ' לו גם אני רוצה לגוד אך בשוויו ולמיגד לך לא בעינא אע"פ שתרבה עלי דמים. ויש מי שכתב דאי לא אמ' ליה גוד או אגוד כיון דהזק ראיה שמיה הזק, ולית בחצר דין חלוקה דיירי בה האי שתא חדא והאי שתא חדא, ולא מצי חד למיכפייה לחבריה למידר בה תרויהו, ואנ"ל דדוקא בטרקלין ומורן דלא מיתדר להו דיינינן הכי, אבל בחצר דתרויהו מיתדר להו זה בביתו וזה בביתו בעבור שימוש החצר אינו יוצא מביתו, דמצי למימ' ליה אנא לא קפידנא להזק ראייה את דקפדת אוגר לחלקך למאי דבעית ואנא לא נפיקנא מיגו ביתאי.
אמ' ליה רב אשי לאמימר והא דרב (אשי) [נחמן] מאי א"ל לא שמיעא לי כלומ' לא סבירא לי, איני והא רבין בר חיננא ואבדימי בר חיננא הוו להו תרתי אמהתא חדא אפיא ומבשלא, וחדא ידעא פילכא ועבדא ביסתרקי, אתו לדינא קמיה דרבא ואמ' להו לית דינא דגוד, פי' שאי איפשר שלא תהא האחת מעולה מחברתה בדמים, והיה אומ' אחד לחברו או אתה תקח המעולה ותן לי דמי העילוי, או אקחנה אני ואתן לך דמי העילוי, ואמ' רבא אין הדין עמו אלא משתמשין בשתיהן בשותפות אלמ' אין דנין גוד או אגוד, שני התם דמר מיבעי ליה לתרויהו ומר מיבעי ליה לתרויהו, פי' אין אומ' גוד או אגוד אלא כשיתמלא כל רצונו שכשאומ' לו גוד הוא קונה וממלא רצונו, אבל הכא כשאומ' לו קנה אתה היפה אין מתמלא רצונו, שהוא אומ' לו קנה זו ותניח האחרת ורצונו בשתיהן, הילכך לא מצי למיכפייה עד דאמ' ליה גוד תרויהו או אגוד אנא לתרויהו, שזה דומה לחפץ אחד שאומ' לו או תקנהו אתה או אקנהו אני, וכל כמה דלא אמ' ליה הכי משתמשי בהו תרויהו בשותפות זה יום אחד וזה יום אחד, ומקש' והא כתבי הקודש נמי דמר ניחא ליה בתרויהו ומר ניחא ליה בתרויהו, ואמ' שמואל לא שנו אלא בכרך אחד, פי' מאי דתנן ובכתבי הקודש אע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו דוקא בכרך אחד מפני בזיון הספר אם יחתכוהו לשנים, אבל בשני כריכות חולקין, פי' וקס"ד שאחד כופה את חברו בכך, ואע"פ שכל אחד הוא צריך לשניהן כגון אם היו נביאים וכתובים בשני כריכות אומ' לו טול אתה אחד ואני אחד, ואם יש עילוי דמים אומ' לו אתה תתן העילוי ותקחהו [או] אני אתן ואקחהו ואתה תקח האחר, הא תירגמה רב שלמן בשרצו, פי' לעולם בשני כרכין לית דינא דגוד או אגוד אלא משתמשין בהם בשותפות, ושמואל בשרצו קאמ' דאמתני' קאי דקתני אע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו, ואמ' שמואל דבשני כריכו' אם שניהן רוצים יחלוקו, אבל לעולם אם אין שניהן רוצים אינו יכול לכופו שאין דין גוד או אגוד נוהג אלא בכרך אחד ולא בשני חפצים.
ת"ר מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחת דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' תורה בפני עצמה, ונביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן, וחכמ' אומ' כל אחד ואחד בפני עצמו, מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים כאחת והכשרנום, ונותן בין כל חומש וחומש שבתורה ארבעה שיטין, וכן בין נביא לנביא, ובין כל נביא ונביא של שנים עשר שלש שיטין, ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה, פי' אם סיים הספר בסוף הדף רשאי להתחיל הספר האחר בראש הדף ואין צריך להרחיק ארבעה שיטין אלא בתוך הדף.
<h2>דף יד.</h2>
ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, שאלו את ר' שיעור ספר תורה בכמה, אמ' להם בגויל ששה טפחים ובקלף איני יודע.
<h2>דף יד:</h2>
ת"ר סדרן של נביאים, יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, ושנים עשר, וסדרן של כתובים, רות, וספר תילים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור אדם כול'. פי' בור ושיח ומערה מפרש בבבא קמ' [נ' ע"ב] בור עגול ועמוק, שיח (עגיל) [ארוך] וצר, מערה מרובעת ומקורה, ואמת המים היא שעליה נמשכין המים מן הנהר אל השדה ושיעורה אמה בין בעומק בין ברוחב, ונברכת הכובסין היא חפירה וממלאין אותה מים ושורין שם בגדיהן עד שמחמיצין, ובור ושיח ומערה אסורין אפי' בלא מים מפני שחפירתן מקלקלת כותלו של בור, אבל אמת המים ונברכת הכובסין אינן אסורין אלא מפני שהמים קבועין בהן. ודוקא אילו של בבא ראשונה מרחיקין מן הכותל, אבל הגפת והזבל והמלח וכל השאר השנויין במשנתינו אינן מרחיקין אלא מכותל הבנוי על גבי קרקע, אבל לבור שהוא תחת הארץ אינו מזיק אלא החפירה והמים הקבועים ולא הבלא ומתונתא, וכך פירש גם המורה, מן הכותל כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולאו בבור קאי, ומאי דאמרינ' לקמ' ליערבינהו וליתנינהו לאו על בבא קמ' עם הני בבי קאמ', דבבא קמ' מיירי בבור והני בבי מיירו בכותל, אלא על בבי דסיפא קאמ' כדכתבינן בסיפא לקמ'. ואע"ג דאמ' רבא לקמ' הבא לסמוך אינו סומך, אלמ' אע"ג דליכא כותל מרחיקין הגפת והזבל כול', דוקא אם הוא אומ' כי כותל אני רוצה לעשות אז מרחיק, אבל אם הוא טוען כי בור אני רוצה לעשות בשלי אינו מרחיק שאינם מזיקין לבור, אי נמי להך לישנא דאמרי' בשדה שאינה עשויה לבורות דכול' עלמ' לא פליגי דסומך, אם השדה היתה עשויה לבורות ולא לכתלים אינו מרחיק הגפת והזבל כול' דלבור לא מזקי.
<h2>דף יז:</h2>
פתח בבור וסיים בכותל, פי' כותל לא משמע אלא בנין על גבי קרקע, ואם דין הבור והכותל שוין בהרחקה זו היה לו לשנות את שניהן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו ולכותלו של חברו אלא אם כן הרחיק מהן שלשה טפחים, למה מתחילה שנה בור ולבסוף סיים בכותל, אמר אביי ואיתימ' רב יהודה מכותל בורו שנינו, פי' אם היה אומ' מבורו הוה משמ' מחלל בורו והוה משמ' דקמא סמך עד המיצר, אבל השתא דתני מכותל בורו אתא לאשמועי' שהראשון הרחיק שלשה טפחים וחפר ולא סמך בורו עד המיצר, ולאותו קרקע השלם שהניח חברו ג' טפח' קורא כותל ואין כאן כותל אבנים כלל, והא קמ"ל דכותל בור הוי ג' טפחים ונפק' מינה למקח וממכ' כול', פי' למה לא שנה בהדיא לא יחפור אדם בור סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלש' טפח'. ולאביי דאמ' סומך ליתני הכי, שנים שבאו לחפור בורו' בבת אחת זה מרחיק ג' טפח' מן המיצר וחופר וזה מרחיק ג' טפח' וחופר, ומה ראה התנא לשנותן כותל, אלא הא קמ"ל דכותל בור הוי ג' טפחי', וזה למדנו מדלא פירש הרחקת הראשון כמה היא אלא קרא אותה כותל, שמע מינה סתם כותל בור הוי ג' טפח', ונפקא מינה למקח וממכר שאם אומר לו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל ג' טפחי', פי' שאילו אמ' לו בור סת' היה רשיי לזרוע המוכר, אבל מיהו לחפור בצידו לא היה רשיי כי אם בהרחקת ששה טפח' כדי שלא יקלקל את בורו כאשר למדנו ממשנתינו, אבל אותו המקום היה זורע המוכר עד שפת חלל הבור, השתא דאמ' ליה בור וכותליה צריך ליתן לו ג' טפח' סביב וזורען הקונה ואע"פ שלא פירש לו ג' טפח' דסתם כותל ג' טפחים הוי, כמו הפחות שבכותלי הבניין, ולא גרסי' וליתני מבורו של חברו.
איתמר הבא לסמוך בצד המיצר אביי אמ' סומך, פי' אביי סבר לא חייבו חכמ' להרחיק אלא כשיש לחברו שם בור שהוא מזיקו עכשיו, אבל כל זמן שאין לו שם בור רשיי לסמוך ולהחזיק, כיון שברשות סמך, והיום ומחר כשיימלך גם חברו לחפור בצידו ירחיק ו' טפח' שלא יזיק בורו שכבר קדם זה וחפר, אבל מיהו לא זכה הראשון באותו הכותל שהוא מן המיצר ולפנים שיהא שלו לזורעו, שמאיזה כח יכול להשיג גבול רעהו, אלא של חברו הם, וחברו זורע אותם, אלא בזה זכה שצריך חברו להתרחק ששה טפחים. ויש מי שכתב שאין צריך להרחיק אלא ג' טפח', דאע"ג דאם באו שניהם לחפור כאחת היו צריכין ששה טפחים הרחקה זה ג' וזה ג', השתא מיהת לא עביד הרחקה טפי משיעורא, ואינו נר' לי, דכיון ששיערו חכמ' לכותל שבין שני בורות להיות ששה טפח', אם ירחיק פחות מיכן יפול הכותל ויופסדו שני הבורות, הילכך צריך הוא להרחיק ששה, ולכך הועילה חזקתו של ראשון שקדם וסמך ברשות. ורבא אמר אינו סומך, פי' שכך מחשב רבא כשאין לו כאילו יש לו, דאמרי' למחר וליומחרא מימליך ועביד, ולא כל הימנו שמצריכו להרחיק ולכנוס בתוך שלו ששה טפחים, אלא מרחיק ג' טפחים כאילו היה הבור שם. ומחלוקת אביי ורבא יש ללמוד שלא היה כותל בנין לבור, דאי בכותל בנין היכי דמי, אי דחפר ובני כותליה בתוך של חברו מי שרי ובהאי הוה אמר אביי סומך, ואי האי סומך לסמוך כותלו הוא, אמאי אמ' רבא אינו סומך כיון שכנס ג' בתוך שלו ועבד כותל, גם חברו יעשה, אלא ודאי קרקע עולם הוא כותל לזה הבור, ואביי מתיר לסמוך חלל בורו לשדה חברו, ושדה חברו כותל לבורו, ולקמ' נמי בפ' הבית [ס"ד ע"א] אמרי' תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהדות בבניין והבור בחפירה.
בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך, כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות, אביי אמ' סומך דהא אינה עשויה לבורות, ורבא אמר אינו סומך, דאמ' ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אנא נמי מימליכנא וחפרנא. איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לבורות כול' עלמ' לא פליגי דסומך, כי פליגי בשדה העשויה לבורות, אביי אמ' סומך, ואפי' לרבנן דאמרי [כ"ה ע"ב] מרחיקין אילן מן הבור עשרים וחמש אמה, התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור, אבל הכא דבעידנא דקא חפר ליתיה לבור שרי. ורבא אמ' אינו סומך, ואפי' לר' יוסי דאמ' זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, התם הוא דבעידנא דקא נטע לא איתנהו לשרשין דמזקי ליה לבור, אבל הכא אמ' ליה כל מרא ומרא דקא מחיית מרפיית לארעאי. והילכת' כרבא וכלישנא בתרא.
<h2>דף יט.</h2>
ולא נברכת הכובסין, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן, אבל מן הנדיין ארבע אמות, פי' שתי חפירות עושין אחת ששורין בה בגדים ועומדין שם עד שיתחממו ויחמיצו, ואחת שמכבסין בה ומשפשפין בה והמים ניתזין למרחוק ונקרא נדיין.
וסד בסיד, איבעיא להו וסד בסיד תנן, או סד בסיד תנן, פי' קים ליה לתלמ' דבמתני' וסד גרסי' אלא איסתפק בפירושיה, או וסד הוי פירושיה ובעי תרתי, הרחקת ג' טפחים וסידה שיסוד כותל בורו מבפנים לצד חברו, או דילמ' או סד בסיד הוי פירושיה וסגי ליה בחדא. ומהדר פשיטא דוסד בסיד תנן, דאי ס"ד דאו סד בסיד תנן ניערבינהו וניתנינהו, פי' האי דאמ' ליערבינהו לאו על בבא קמ' ובבא מציעא קאמ' דהני לא מיערבי דבבא קמ' מיירי בבור שהוא תחת הקרקע, אבל בבא מציעא מיירי בכותל הבנוי על גבי קרקע וגפת ומלח וכול' דאסירי לא מזקי לבור כדפרישית, אלא על בבא מציעא דמיירא בהבלא כגון גפת וזבל וכול', ובבא בתרא דזרעים ומחרישה דמיירא במתונתא קאמ' והכין פירושא, בבבא קמ' דבור תני וסד בסיד, וגם בבבא מציעא תני וסד בסיד, ובבא בתרא דזרעים וכול' לא תני וסד, אלא הרחקת ג' טפחי', אי אמרת בשלמ' וסד בסיד תנן ותרתי בענן, יש לומ' משום הכי תנא תנא גבי גפת וזבל וסד בסיד דבענן תרתי, ובזרעי' ומחרישה תני הרחקת שלשה טפחים בלחוד ולא בעי סידה, ומשום דלא דמו אהדדי לא ערבינהו, אלא אי אמרת או סד בסיד תנן, דאו האי או האי בענן, וכך מועיל הסידה לבדה כמו ההרחקה, אם כן גם בזרע[ים] ומחרישה דתני הרחקה אי עבד סידה לא בעי הרחקה, אם כן ליערבינהו להני תרי בבי דכותל וליתנינהו בחדא בבא, ולימ' בהו מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, אלא ש"מ מדפלגינהו וסד דוקא תנן, ותרתי בעי גפת וזבל, וגבי זרעים ומחרישה סגי ליה בהרחקה בלחוד, ומהדר משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא דהבלא, סיפא היזיקא דמתונתא, פי' לעולם או סד בסיד תנן, ולגבי זרעים ומחרישה נמי הסידה כהרחקת שלשה טפח' דמיא ודינן שוה, והאי דפלגינהו לתרי בבי משום שהן שני מיני היזיקות זה בהבלא וזה במתונתא.
תא שמ' ר' יהודה אומ' סלע הבא בידים זה חופר בורו מיכן וסד בסיד, וזה חופר בורו מיכן וסד בסיד, פי' ובעל כרחין האי וסד בסיד דוקא קתני, דכיון דשניהם חופרין זה מיכן וזה מיכן היאך יעמדו שתי סידות בלי כותל ביניהן, אלא ודאי תרתי קתני הרחקה וסידה, ודוקא בא בידים אין אבל לא בידים לא, פי' לא בענן תרתי אלא בסלע הבא בידים, אבל לא בא בידים לא אלא או הרחקה או סידה, ומהדר בא בידים איצטריך ליה, סד"א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קמ"ל. ולא איפשיטי.
מרחיקין את הזרעים, ותיפוק לי משום מחרישה, ומהדר במפולת יד, פי' ביד חפר ולא חרש בשוורים, ואין אדם מעמיק ג' טפחים ביד כמו שמעמקת המחרישה, מחרישה תיפוק לי משום זרעים, בחורש לאילנות, ותיפוק לי משום מיא, פי' דקס"ד שהיה צריך להשקותן, ומהדר, תנא בארץ ישראל קאי דכתיב [דברים י"א] למטר השמים תשתה מים.
<h2>דף יט:</h2>
ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפח'. תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפח', במ' דב' אמ' בכותל לבנים, אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק, וכמה טפח, ואם היה של צונמא מותר, פי' באבנים רכות מיירי שהן נימסות כשמשתין עליהן, אבל אבנים חזקות כצונמא דמו.
<h2>דף כ:</h2>
מתני'. מרחיקין את הריחים כול'. פי' אבן הריחים, התחתונה קורא שכב, והעליונה קורא רכב, (והתחתונה קורא שכב) והתחתונה רחבה מן העליונה טפח אחד. ואת התנור כול', פי' כיליא בלשון יוון בטן, והתנור עושין אותו רחב מלמטה וצר מלמעלה כדי לקלוט חומו.
מרחיקין את הריחי' מאי טעמ' משום טיריא פי' נידנוד הקרקע מחמת גילגול הריחים ויבוא ליפול הכותל, וכל הני כותלי דמתני' מיירי בכותל לבנים של טיט, אבל כותל אבנים אינו ניזוק בכל אלה, אלא הא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת, התם מאי טיריא איכא, פי' עץ גדול הוא שמושיבין עליו את הריחים ויקרא חמור בעבור שנושא את הריחים, כדתנן [כלים פי"ח מ"ג] נקליטי המטה וחמור טהורין, והוא העץ הנושא את המטה, ומושב הריחים שעל גבי אותו העץ ייקרא אצטרוביל והוא רחב ד' טפחי', והקלת היא הארפכסת ורחבה ג' טפח', ואדם יושב על אותו העץ ומגלגל הריחים בידו, והריחים שעומדים על גבי קרקע אין להם לא אצטרוביל ולא קלת, משום הכי משער התנא באבני הריחים, ואדם שטוחן בהן בידיו משים החטים בחפניו בנקב הרכב, ואותם הריחים שעומדין על גבי קרקע יש לומ' דאית להו טיריא, אבל אילו שעומדין על העץ אין להן טיריא, אלא הטעם הוא משום קלא, שהקול קבוע מזיק לכותל לבנים.
לא יעמיד אדם תנור כול', פי' שלא ידליק העלייה ואע"פ שהיא שלו שמא יישרפו בתים הסמוכי' לו. היה מעמידו בעלייה כול', פי' טיח של סיד על קורות העלייה שלא ישרפו שולי התנור את העלייה, ובכירה טפח, פי' הכירה היא חלולה של חרש ומדליקין בתוכה האש ועל פיה שופתין את הקדרה, ואם הזיק משלם מה שהזיק, פי' שיש לו אילו השיעורין אם הזיק משלם, אבל בפחות מאילו השיעורין אל יעשה, ואע"פ שחייב לשלם שמא לא יהא לו מה ישלם, אי נמי אנה ימצאו הניזקין עדים. ר' שמע' אומ' לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם, וכבר איתוקם בשיטה ר' שמע' לעיל בפר' הבית והעלייה [ב"מ קי"ח ע"ב] ואין הלכה כמותו.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית כול', והתניא בתנור ארבעה, ובכירה שלשה, אמ' אביי כי תניא ההיא בדנחתומין, פי' שהסיקן תדיר בכל יום שעושין לחם ותבשילין למכור, אמר אביי ש"מ כירה דנחתומין כתנור דידן דמי, למאי נפק' מינ' לארחוקה מכותל.
מתני'. לא יפתח אדם חנות של נחתומין כול'. פי' שני אחין שזה נטל עלייה וזה נטל בית, ויש לו בעלייתו אוצר של תבואה, לא יעשה בעל הבית בביתו חנות של נחתומין, ושל צבעין, ושל רפת בקר, מפני שהעשן והסירחון מזיקין את התבואה. באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר, פי' אם שם בעלייתו אוצר של יין, התירו לו שיעשה בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין שהעשן אינו מזיק ליין, אבל לא רפת בקר שהסרחון קשה ליין.
תנא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, פי' דוקא אם קדם האוצר לרפת אז הוא אסור לעשותו, אבל אם קדם זה ועשה רפת בקר בתוך ביתו, והוא הדין חנות של נחתומין ואחרי כן עשה זה אוצר בעלייתו מותר שכבר קדם והחזיק, ואע"ג דאמרי' לקמ' [כ"ג ע"א] דאין חזקה לקוטרא ובית הכסא, הני מילי כשהוא עושה בחצר סמוך לבית חברו או ברש' הרב' סמוך לבית חברו, אבל בתוך ביתו שהוא דר בו מותר הוא כיון שהחזיק.
בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו, פי' חשיבא הקדמה אי לא עד שיכניס שם התבואה, ריבה בחלונות מהו, פי' אם תימצי לומ' דכיבוד וריבוץ לא חשיב מעשה, אם ריבה חלונות בעלייה כדי שיכנס האויר והרוח בתבואה חשיב מעשה כאילו קדם האוצר אי לא. בנה עלייה על גבי ביתו מהו, פי' אם תימצי לומ' דריבוי החלונות לא חשיב מעשה, אם בנה עלייה אחרת על גבי עלייתו כדי לעשות שם אוצר מהו, חשיב מעשה כאילו קדם האוצר אי לא. אכסדרה תחת אוצר מהו, פי' הבית שהיה תחת העלייה היתה אכסדרה שהוא פתוחה בדופן רביעית ומתוך כך אוירה מרובה והסרחון והעשן מתפזרין משם ואינן עולין למעלה בעלייה כל כך, ואיתוקם בתיקו.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע שיעור אוצר בכמה, ולא איפשיט, תמרי ורימוני מאי, פי' אם לא היה אוצר של תבואה אלא של פירות, מזיק להן העשן והסרחון אי לא, ולא איפשיט. באמת ביין התירו, תנא ביין התירו מפני שמשביחו, ולא רפת בקר מפני שמסריחו, אמר רב יוסף לדידן אפי' שרגא קשיא ליה. ואמ' רב יוסף אספסתא כרפת בקר דמיא.
חנות שבחצר יכול הוא למחות בידו כול'. פי' שבאין לקנות פירותיו ואינו רשיי להרבות אנשים נכריים בחצר, אבל עושה הוא כלים ויוצא ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו כול', פי' אינו יכול למונעו שלא יכניס תינוקות בחצר, ולקמ' מקשה הינו מקול הנכנסין והיוצאין.
ולא מקול התינוקות, ואמרי' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, פי' דקס"ד דהני תינוקו' הן הבאין לקנות מן החנוני, וברישא תנן שמונע ממנו מפני הנכנסין והיוצאין, ואסיק רבא סיפא אתאן לתינוקו' של בית רבן, ומתקנת ר' יהושע בן גמלא ואילך, שתיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע.
<h2>דף כא.</h2>
אמ' ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל, מיכן ואילך קביל, ואספי ליה כי תורא, ואמ' ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית ליה לינוקא לא תימחי ליה אלא בערקתא דמסני, דקרי קרי ודלא קרי ליהוי צוותא לחבריה.
אמר רבא האי מקרי דרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי לא מסלקינ' ליה דילמ' אתי לאירשולי, פי' שיאמר בלבו כיון שסילקו את הראשון לא יוכל להתייאש ממנו ולא יעסוק עליהן. רב דימי מנהרדעא אמ' כל שכן דגריס טפי, דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה, פי' יאמר בלבו אם לא אעסוק יפה יסלקו גם אותי כמו שסילקו אותו. ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דק, וחד דייק ולא גריס, מותבינן מאן דגריס ולא דייק. ושבשתא ממילא נפקא, רב דימי מנהרדעא אמ' מותבינן דדייק ולא גריס, דשבשתא דעאל עאל.
<h2>דף כא:</h2>
ואמר רבא מקרי ינוקא, שתלא, פי' שקיבל עליו לנטוע כרמו של חברו ויעסוק בה לאחר מכן עד זמן פל' ויחלקו פירותיה, ואומנא, הוא מקיז והעמידוהו בני העיר עד זמן פל', וטבחא, שמינוהו טבח עליהן עד זמן פל', וספר מתא, לבלר שיכתוב להן ספרים, כולן כמותרין ועומדין הן, פי' ואם לא עשו מלאכתן כהוגן מסלקינן להו בלא זימניהו ואע"פ שלא התרו בהן, כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא.
אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה, דינא הוא דמעכב עליה, דאמ' ליה קא פסקת לחיותאי, מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו, ומרחץ בצד מרחצו של חברו, ואין יכול למחות בידו, מפני שיכול לומ' לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. פי' במבוי קא מיירי דאי בחצר הא תנן לעיל שיכול למחות, והטעם כי יותר הוא צנוע החצר מן המבוי, תנאי היא דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, ולא בורסי, ולא אחד מבעלי אומניות שלהן. ולשכינו אינו כופהו, פי' דוקא לבר מבואה אחרינא כופין, אבל לבר מבואה דידיה שהוא שכינו אינו יכול לכופו, רבן שמעון בן גמל' אומ' אף לשכנו כופהו, פי' ורב הונא דאמ' כרשב"ג.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, פי' מעכב עליו כל העיר שלא יעשה מלאכה בעיר וגם לא יביא מעיר אחרת למכור בכאן. ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב, פי' אם הוא פורע מס גולגלתו למושל העיר הזאת, הוא כבן עיר ולא מצי מעכב עליה כל העיר, בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב, פי' והא נמי פשיטא לי דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב, ופליג ארב הונא וסבירא ליה כרבנן דאמרי' ולשכנו אינו כופהו.
בעי רב הונא בריה דרב יהוש' בר מבואה אבר מבואה אחריתי מאי, פי' בר מבואה אחרינא שרוצה לעשות אומנות במבוי אחר יכולין בני אותו המבוי לעכב שלא יעשה במבוי שלהן אי לא, מי מיקרי שכנו דאמרי רבנן ולשכנו אינו כופהו, או לא מיקרי שכנו אלא דוקא בר מבואה דנפשיה, ודוקא בתוך המבוי (ודוקא בתוך המבוי) שלו מיבעיא ליה, אבל ודאי בעיר עושה ואיתוקם בתיקו, וכיון דלא איפשיט אינו יכול לכופו, והילכת' כרב הונא בריה דרב יהושע דקם ליה כרבנן, ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב ליה, ולא כרב הונא דקם ליה כרשב"ג. אמר רב יוסף ומודה רב הונא סתם במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, דאמ' מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
<h2>דף כב.</h2>
אמר רב נחמן בר יצחק ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב, פי' ואע"פ שהוא מבר מתא אחריתי, דאמ' מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזרין בעיירות כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל, פי' ואין רוכלי בני העיר יכולין למונען, והני מילי לאהדורי אבל לאקבועי לא, פי' לחזר בעיר ולמכור ואחר כך ילכו ולא שיקבעו חנות בעיר. ואי צורבא מרבנן הוא אפי' לאקבועי נמי, כי הא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיה דלא כהילכתא, פי' לפנים משורת הדין, מאי טעמ' כיון דרבנן נינהו לא ניטרדו בגירסיהו.
הנהו דיקולאי דאייתו דיקלי לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עליהו, אתו לקמיה דרבינא, אמ' להו מעלמ' אתו ולעלמ' ליזבנו, והני מילי ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא.
הנהו עמוראי דאייתו עמרא לפום נהרא, אתו בני מתא וקא מעכבי עליהו, אמרו להו אית לן אשראי במתא, אמ' להו זילו זבינו שיעור חייותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו, פי' שיעור הוצאתכם.
רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה, אמ' ליה ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט ליה שוקא, פי' הכרז שלא ימכרו כל בני העיר עד שימכור הוא את שלו.
ובחלונות כול'. פי' אם היה לו לראובן חלונות פתוחין לחצר שמע' והחזיק בהן שלש שנים, ועכשיו רוצה שמע' לבנות כותל בחצרו כנגדן ירחיק מהן ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליהן, ואע"פ שהרחיק מכנגדן ארבע אמות אל יעשה כותל שוה לחלונות, מפני שעומד על כותלו ורואה בבית חברו, והיזק ראייה שמיה הזק, אלא אם הוא רוצה להגביהו יותר מן החלונות יגביהנו ארבע אמות, כדי שלא יעמוד בראש הכותל וינמיך ראשו למטה ויציץ ויראה בחלון חברו, ואם רוצה שיהא כותלו למטה מן החלונות ינמיך אותו ארבע אמות, כדי שלא יעמוד על ראש כותלו זקוף ויראה בחלונותיו בתוך ביתו, ואע"פ שהיא עיר ישנה דלא חישינ' לדישה, יש לו להרחיק מן החלונות ד' אמות כדי שלא יאפיל.
מתני'. מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו כול'. ומקשה וקמא היכי סמך, פי' כיון דתנן לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אם כן כותל ראשון מי הניחו לסמוך, דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו מאי שנא כותל ראשון מכותל שיני, ואסקה רבא דהכי קתני, מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בארבע אמות, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, פי' אם היה כותלו של ראובן הולך ממזרח למערב, וסמך לו שמע' כותלו שהוא בא מן הצפון לדרום בתוך ארבע שלו כזה: \raster(100-,100-)="Z673" שאע"פ שסמך ראש כותלו לכותל ראובן בתוך ד' אמות אינו מזיקו, שהרי כל הקרקע הוא פנוי כנגד כותלו ואית ליה דישה טובא, ולההוא פורתא דראש הכותל לא חיישינ', ועכשיו רוצה שמע' לבנות כותל אחר כנגד כותלו של ראובן ולחברו עם ראש כותלו ולמנוע ממנו הדישה, לא יסמוך לו אותו כותל אחר שרוצה לבנות עכשיו כנגד כותלו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, והאי דנקט מי שהיה כותלו כול' רבותא נקט, דאע"ג דסמך ראש כותלו לכותל חברו אינו יכול לומ' לו אדעתא דהכי סמכי שאבנה כותל אחר ואחברנו עמו, ומשעה שהנחתני לסמוך מחלתה לי שאחבר לו כותל אחר, שהוא אומ' לו בראש כותלך לא חששתי, שלא היה מזיקני אבל בכותל זה אני חושש, מאי טעמ' דדישה דהכא מהני להתם, פי' אע"פ שמניח בין שני הכתלים שיעור שיעברו בני אדם וידושו הקרקע שביניהם למה צריך יותר, ומהדר דדישה דהכא מה שדשים בקצה ד' אמות מהני לכותל ואע"פ שאינו עומד הכותל סמוך לו לפיכך צריך להרחיק ד' אמות שידושו אותם ויתחזק הכותל.
<h2>דף כב:</h2>
אמ' רב לא שנו אלא בכותל גנה, אבל בכותל חצר אם בא לסמוך סומך, ורב הושעיה אמ' אחד כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך, אמ' ר' יוסי ביר' חנינה ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה.
מתני'. מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כול'. פי' חיה קטנה היא ואם תקפוץ מן הסולם לשובך תהרוג את היונים, ואת הכותל מן המזחילה כול', פי' מזחילה הוא צנור ארוך על פני כל הגג, וכל מי הגג יורדים לתוכו והוא מקלחן ברש' הרב', ואם היה גגו של ראובן סמוך לחצר שמע' והיתה לו מזחילה על פני כל גגו והחזיק בכך שלש שנים, אינו רשאי לבנות שמע' כותל סמוך למזחילה בארבע אמות, כי הוא צריך ראובן להעמיד סולם בחצר ולעלות במזחילה ולנקות אותה שלא יכשלו המים בקילוחן.
מרחיקין את הסולם מן השובך כול'. לימ' מתני' דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי הא אמ' זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו, אפי' תימ' ר' יוסי הא אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמ' לן מודה ר' יוסי בגיריה זימנין דבהדי דמנח לה יתבא ארישא וקפצא ומפסדא. מה שפירש המור' כאן דטובא מילי איכא בפירקין דודאי דלא כר' יוסי, אלא לימ' אף זו דסולם ושובך דלא כר' יוסי, נר' לי נכון הרבה, אבל כל מה שכתבתי במהדורא קמא ונדחקתי לפרש דבכל הני דמתני' מודה ר' יוסי ויקראו גיריה, אע"פ שמצאתי שגם רבי' ת"ם זצוק"ל, וגם רבי' חננאל זצוק"ל פירשו כן אינו נר' לי כלל, דלא ייקראו גיריה אלא שמיד עושה הנזק לחברו בכחו, אבל כל נזק הבא לאחר מכן לא יקרא גיריה, ואע"פ שהוא שם המזיק שם כיון שלא הזיק באותה שעה כששם אותו אלא לאחר מכן לא הוי גיריה, והוא דבר שחלקו בו ר' יוסי ורבנן, וכשמשים הגפת והזבל בצד כותלו של חברו לא הזיקו לו מיד אלא לאחר זמן כשירבה ההבל ויתחמם הכותל, והילכך שרי ר' יוסי, וכן בכל הנך דפירקין, אבל בהא דסולם שאותה שעה שמגביה הסולם מסמיך הנמייה אצל הכותל בכחו זה יקרא גיריה. ומקשה והא גרמא היא, פי' אע"ג דאמרן זימנין דבהדי דמנח לה קפצה מכל מקום גרמא היא, שאפי' אם ישליך שם הנמיה בידו היא גרמה דשמא תברח ולא תאכל ולא קימ' לן דודאי תאכל, ואם כן אתיא מתני' כר' מאיר [ב"ק ק"א ע"א] דמחייב בגרמי ולא כרבנן, אמר רב טובי בר רב מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, פי' אע"פ שגרמא בנזקין פטור, מכל מקום אסור לגרום אדם נזק לחברו ואם מעמיד אצלו דבר הגורם להזיקו יכול להרחיקו.
<h2>דף כג.</h2>
רב יוסף הוו [ליה] הנך תאלי, פי' דקלים, אתו אומני יתבי תותיהו, אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי (ומווסי) [ויתבי] בתאלי, אמר להו רב יוסף אפיקו לי קור קור מהכא, פי' העורבים שצועקים קור קור, ואמ' להם שיסלקו המקיזים משם שעל ידם באים העורבין בדקליי. אמר ליה אביי והא גרמא היא, אמר ליה הכי אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, והא אחזיקו להו, פי' כבר החזיקו לעמוד שם יותר משלש שנים ויש לומ' מחלתה להם, אמר ליה הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין, פי' שאין אדם מוחל נזקיו או מוכרן, וצריך להראות ראיה בשטר או בעדים, אמר ליה ולאו מי איתמר עלה רב מרי אמ' בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא, פי' דוקא בעשן ובסרחון שאין אדם יכול לסובלן אמרי' דלא מהניא חזקה אבל בשאר ניזקין מהניא חזקה, פי' וקוטרא ובית הכסא דלא מהניא בהו חזקה דוקא אם לא עשאן בתוך ביתו, אלא או בחצר או ברש' הרב' סמוך לבית חברו, אבל בתוך ביתו מהניא חזקה כדתניא לעיל [כ' ע"ב] ואם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ואם לא היה שם אוצר מותר לעשות לכתחילה, ואין בעל העלייה יכול למונעו, שאדם עושה בתוך ביתו מה שרוצה ואפי' קוטרא ובית הכסא, אמר ליה לדידי דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמו לי, וקשיא לי והא הלכה כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו כדאמרן לעיל בפ' הבית והעלייה [ב"מ קי"ז ע"א], והכא לאו גיריה הוא דלאו עובדין דידיה מזקי ליה, אלא עורבים דאתו מעלמא דומיא דסולם ונמייה דאתיא מעלמא דלא הויא גיריה, ונר' לי לתרץ כי אילו המקיזין לא ברשותם היו עומדין אלא ברשות הרבים, ואנה התיר ר' יוסי למזיק היכא דקאי ברשותיה, כדתנן זה חופר ברשותו וזה נוטע בתוך שלו, אבל למיקם ברשות הרבים ולאזוקי ברשו' היחי' לא שרי ר' יוסי ואפי' במידי דלא הוי גיריה, והנכון בעיני דרב יוסף כרבנן סבירא ליה דאמרי על המזיק להרחיק עצמו, והכי מוכח בשלהי פירקין [כ"ו ע"א] בדיקלי דהוו סמיכי אפרדיס' ואמ' דליקוצינהו, ואע"ג דהוו רחיקי ד' אמות, משום צפרי דאתו מעלמ', והתם דיקלי ברשותא דמזיק הוו קיימי, ואפי' הכי חייביה למיקץ ש"מ כרבנן סבירא ליה, ולית הילכת' כותיה.
מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה. פי' שלא יבואו ויאכלו פירות השטוחין בגנות העיר, לא יעשה אדם שובך כול', פי' שלא יזיקו היונים ויאכלו זירעוני הגנות, ר' יהודה אומ' כול'. פי' מלא פריחת היונה בפעם אחת והם קרוב לתק"נ על תק"נ אמה, שארבע (קבין) [כורין] הן ק"כ סאין, ותק"נ על תק"נ בתברייתא יש בהן קכ"א סאין, שכל סאה יש בה נ' על נ' אמה. ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו, פי' כיון שמאחר קנאו כמות שקנאו כך נעמידנו בחזקתו וטעמ' נפרש לקמ'.
מרחיקין את השובך כול'. ומקשה חמשים אמה ותו לא, ורמינהי אין פורשין נישבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב שלשים ריס, אמר אביי מישט שייטא טובא, כריסיהו בחמשין אמתא מליא. ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו, אמר רב זביד ואיתימ' רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח, קשיא לי דממה דאמרן לעיל בעובדא דרב יוסף והא אחזיקו להו, משמ' דלא בעו טענה דהא רב יוסף מידע הוה ידע דלא מכר להם, ולא נתן להם במתנה, ולא מחל להם בפירוש, ואפי' הכי אמר אביי דאם החזיקו ג' שנים ולא מיחה בהן הויא חזקה דאמרי' מסתמא מחל להם, ומאי דתנן לקמ' [מ"א ע"א] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, הינו כשמחזיק אדם בקרקעו של חברו, שאין אדם עשוי למחול קרקעו לחברו, אבל בתשמישין שאדם משתמש על חברו ואינו מחזיק בקרקעו ממש, אע"פ שמגיע לו נזק באותו תשמיש, משעה ששתק לו ג' שנים אמרי' דאחולי אחיל גביה ואינו צריך טענה, וכיון דכל הני חזקות לא בעו טענה, מאי האי דאמרי' טוענין ללוקח, היכי דמי אי דאחזיק ביה המוכר ג' שנים אפי' מוכר נמי אינו צריך טענה דמסתמא מחל, ואמאי תנן לוקח דוקא אבל מוכר לא, ואי דלא החזיק בו ג' שנים אפי' לוקח נמי, שאין חילוק בין לוקח למוכר אלא בחזקה הצריכה טענה שהמוכר צריך טענה ולוקח אינו צריך טענה, אבל היכא דליכא חזקה שניהן שוין דלא קני, ואי איכא חזקה שניהן קונין בלא טענה, ונר' לי לתרץ דודאי משונה היא חזקה זו שאינו לוקח שדה חברו לצמיתות, אלא משתמש בו תשמיש המזיקו, מחזקה שלוקח שדה חברו לצמיתות ואומ' שלי היא, דאותה חזקה בעיא שלש שנים ובעיא טענה, אבל זו אינה צריכה טענה אלא מסתמא כיון שהחזיק ג' שנים אמרי' מחיל כדכתבית לעיל, והיורש והלוקח יש להן מעלה יתירה על המחזיק גופיה, דבחזקה שהוא מצמית שדה חברו אליו אע"פ שיש לו חזקת ג' שנים בעי טענה, ואילו לוקח ויורש לא בעו טענה, והכא נמי בחזקת תשמיש בעלמא המחזיק צריך שלש שנים ואינו צריך טענה, אבל הלוקח והיורש יש להן מעלה יתירה שאע"פ שאין להן חזקת ג' שנים הרי הן בחזקתן דאמרי' אימור מחלו לו השכנים למחזיק בפירוש, ואע"ג דאי הוה מחזיק קמן והוה טעין הכי מיקמי ג' שנים לא הוה מהימן עד דמייתי ראייה, להני טענינן משו' דלא ידעי להביא ראייה, אבל כשמחליטין גוף השדה לא טענינן להו עד דאיכא חזקת ג' שנים דכיון דמחזיק גופיה בעי ג' שנים וטענה, סגי להו דעבדינן להו מעלה טפי דלא מצרכינן להו טענה, אבל הכא דמחזיק גופיה לא בעי טענה אלא ג' שנים בלחוד הני דעדיפי מיניה טענינן להו אפי' בלא חזקת ג' שנים, ואע"ג דמחזיק גופיה לא מצי למיטען להני טענינן, ודמיא הא למלוה על פה בעדים דאפי' למאן דאמ' המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם הוא טוען ואומ' פרעתי אינו נאמן עד שיביא עדים, אם מת ובא לגבות מן היורש טוענין לו בית דין דילמ' פרעיה, והאי הוא דלא ידע במילי דאבוה לאיתויי שהדי, והם הכי נמי הכא, ואע"ג דקאי מוכר ואומ' מעולם לא נתפייס עמי אינו נאמן אלא אמרינ' קינוניא עבד עם בעל השדה, ומהכא ילפינ' נמי לחזקת גוף השדה שאם יש להן חזקת ג' שנים בית דין טוענין להן, משום הכי אמ' רב פפא זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח. הרי הוא בחזקתו והא אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אין חזק' לנזקין, רב מרי אמ' בקוטרא, ורב זביד אמ' בבית הכסא.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. ניפול שנמצא בתוך חמשים כול'. פי' ניפול הוא גוזל שנפל, ואיתוקמא בגמ' במידדה, דאמר רב עוקבא בר חמא כל המידדה אינו מידדה יותר מחמשים אמה, והילכך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך דאמרינן משובך אתא, חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו דודאי משובך לא אתא אלא מאיניש דעלמ' נפל, וכיון שאין בו סימן אייאושי מייאש, ואם נמצא בין שני שובכות ולשניהן בתוך חמשים נותנין אותו למי שהוא קרוב יותר. א"ר חנינה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ואע"ג דרובא דאוריתא כדכת' [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, וקורבא דאוריתא כדכת' [דברים כ"א] והיה העיר הקרובה אפי' הכי רובא עדיף, פי' כגון ניפול שנמצא בין שני שובכות והאחד קרוב והאחד מרובה ביונים נותנין אותו למרובה. אי נמי בשר שנמצא בין שתי חנויות, אחת מוכרת נבלה ואחת מוכרת שחוטה, וחנות של נבלה קרוב, ושל שחוטה מרובה בבשר הולכין אחר המרובה ומותר, תנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו, וקרוב לזה שלו, ואע"ג דחד מיניהו נפישי מחבריה, בדלא נפישי, ומקשה וליזיל בתר רובא דעלמ' פי' ונימא מאיניש דעלמ' נפל ויהיה של מוצאו, ואמאי תלינן בשובך דקרוב וש"מ קרוב עדיף, ומתרץ הכא במאי עסיקינ' בשביל של כרמים, דכיון דמידדה אי מעלמ' הוה לא מצי אתי, פי' ושביל של כרמים אינו מעבר בני אדם ומתוך הדרך לא יכול להידדות עד כאן.
<h2>דף כד.</h2>
תני ר' חייה דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת המקדש, ושורפין עליו את התרומה, פי' אע"פ שהוא ספק מן המקור וטמא, ספק מן העלייה וטהור, והעלייה קרובה מן החדר, אזלינן בתר החדר שרוב הדמים באין משם, אמר רבה ש"מ מדר' חייה תלת, ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וש"מ רובא דאורית', וש"מ איתה לדר' זירא דאמר [כתובות ט"ו ע"א] אע"פ שדלתות מדינה נעולות, דהא אשה כדלתות מדינה נעולות דמיא וקא אזלינן בתר רובא.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. מרחיקין את האילן מן העיר כול'. מאי טעמ' אמ' עולא משום נויי העיר, אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים, ומאי שנא מבור דאמרינ' לקמן [כ"ה ע"ב] אם הבור קדם לאילן קוצץ ונותן דמים, שני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד. ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים, ומאי שנא מבור דתני לקמ' [שם] ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ, התם כיון דודאו לאו למיקץ קאי ספיקו נמי לא אמרי' ליה זיל קוץ, הכא דאפי' אילן קדם למיקץ קאי ספיקו נמי אמרי' ליה זיל קוץ, ודמי זיל אייתי ראייה ושקול.
מתני'. מרחיקין גרן קבועה כול'. פי' גורן קבועה היא כל שזורה אותה ברחת, ומתוך כך המוץ מפריח הרוח לתוך העיר ומזיק עיני בני אדם, לא יעשה אדם גורן קבועה כול', אוקמה רב אשי מאי טעמ' קאמ' מה טעם מרחיקין נ' אמה כדי שלא יזיק, תניא מרחיקין גרן קבועה מן העיר חמשים אמה, וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין מן מקשאיו ומן מדלעיו ומן נירו חמשים אמה כדי שלא יזיק, בשלמ' מן מקשאיו ומן מדלעיו דאזיל ויתיב אליביה ומצוי ליה פי' שורף אותו, אלא מנירו אמאי אמר ר' אבה בר זוטרא מפני שעושה אותו גלל.
<h2>דף כה.</h2>
מתני'. מרחיקין את המשרה כול'. פי' מי המשרה ששורין שם פשתן מזיקין לירק, וכרישין מתישין כוחן של בצלים, והחרדל מזיק לדבורים שהן אוכלות אותו ופיהן חד ובאות ואוכלות את הדבש, ור' יוסי מתיר בחרדל. [כ"ה ע"ב] תניא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומ' לו עד שאתה אומ' לי הרחק חרדלך מן דבוריי, אדרבה הרחק דבוריך מן חרדלי, מפני שבאות ואוכלות ליגלוגי חרדליי, ואוקימנא בריש פירקין [י"ח ע"ב] לעולם ר' יוסי על הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה, ור' יוסי לדבריהן דרבנן קאמ' להו לדידי אפי' משרה וירק נמי לא בעי רחוקי מהדדי, לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק עצמו, בשלמ' הנך תרתי הני מזקי הני והני לא מזקי הני, אלא חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי, ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא לא משכחת לה אי בטרפא הדר פארי, וכי היכי דפליג ר' יוסי במשרה וירק, וכרישים ובצלים, הם הכי נמי פליג בכוליה פירקין ושרי, לבר מבור ושיח ומערה שהן גיריה כדאמ' רבא [י"ז ע"ב] דכל מרא ומרא דקא מחיית מרפיית לארעאי ומודה בה ר' יוסי, וכיון דפסקינ' לקמ' הלכה כר' יוסי לית הילכת' ככל הנך מתנייתא דפירקין דכולהו אתו כרבנן.
מתני'. מרחיקין את הנבלות כול'. תניא ר' עקיב' אומ' לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כלל מפני שהיא תדירה. אמ' ליה רבא לרב נחמן מאי תדירה אילימ' תדירה ברוחות והאמ' רב חנן בר רבא אמ' רב ארבע רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כל אחת ואחת, שאילמלא כן אין העולם מתקיים אפי' שעה אחת. אלא מאי תדירה בתפילה, דאמ' ר' יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפילה שנ' [נחמיה ט'] וצבא השמים לך משתחוים, פי' אלמ' במערב שהם שוקעים שם הוא מקום תפילה, וממשכן ומבית העולמים לא מצינן למילף, דאיכא למימ' התם משום דאשרי שכינתיה במערב ומאי דהוה הוה, והשתא דנסתלקה שכינה בשמים לא ידעינן היכא להכי איצטריך קרא, ורב הושעיה סבר שכינה בכל מקום, ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום, דאמ' ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן בר ממדינחא דמורו בה מיני, וקשיא לי והא אמרי' בפ' תפילת השחר [ברכות ל' ע"א] ת"ר היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנ' [מלכים א' ח'] והתפללו אל ה' דרך ארצם, היה עומד (בירושלם) [בא"י] יכוין את לבו כנגד ירושלם כול', עד נמצא העומד בצפון הופך פניו לדרום לדרום הופך פניו לצפון כול', ויש לומ' בריתא לא שמיעא להו ולא סבירא להו.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. מרחיקין את האילן מן הבור כול'. פי' אע"פ שעשה שלא כדין, כיון שאין הנזק בא אלא אחר מיכן לזמן מרובה, די לו שקוצץ ונותן לו דמים, ואם האילן קדם לא יקוץ כול'. תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה, בין שהבור למטה ואילן למעלה. בשלמא בור למטה ואילן למעלה אתו שרשין דאילן ומזקי ליה לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי, אמר רב חנא בשם ר' יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור, ר' יוסי אומ' כול', אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרי' מודה ר' יוסי בגיריה, הרבה ראיתי נושאים ונותנין בדבר ורוצים להידחק להעמיד כל פירקין כר' יוסי, ואינו נר' לי דכול' פירקין דלא כר' יוסי, ועיין בתוספותיי שהרביתי בזה דברים הרבה בחלוקת אביי ורבא בהילכת' קמיתא דפירקין.
פפי יוכנאה עני והעשיר הוה, בנא אפדנא הוו הנך עצרי בשבבותיה, דכי הוו דייקי שושמי היה נייד אפדניה, אתא לקמיה דרב אשי אמ' ליה כי הוינן בי רב כהנא אמרי' מודה ר' יוסי בגיריה, ועד כמה, כדנייד נכתמא אפומא דחצבא, פי' שיתנענע הכיסוי שעל פי הכד.
<h2>דף כו.</h2>
דבי מריון בר אביי נפצי כיתנא הוו, הוה קא אזלא רקתא ומזקא אינשי, אתו לקמיה דרבינא אמ' להו כי אמרי' מודה ר' יוסי בגיריה, הני מילי היכא דקא אזלי מכוחו, אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי להו. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, פי' דחשיב מעשה לענין שבת והכא נמי מעשיו הן חשובין, ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב, התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל. וקשיא לי טובא דהינו תולדה דאש, שכל דבר שהרוח מוליכו מאש ילפינן ליה כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, ואטו רבינא לית ליה דכל תולדה דאש חייב, ומר בר רב אשי דאהדר ליה נמי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמאי לא אמ' ליה הינו אש דזיקא ממטי ליה וחייב, ונר' לי לתרץ, דודאי כי אש גמור הוא ולא קשיא, דכיון דסבר ר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו, אם יעשה אש בשלו והניזק עומד בצידו ורואה אותו והוזק ממנה אין המזיק חייב, כי אומ' לו היה לך להרחיק את עצמך שאני עושה בתוך שלי מה שאני רוצה ועליך להרחיק את עצמך, או שתשמור עצמך מן הנזק, אך אם האש חשובה חיציו מודה ר' יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו, ומשום דסבר רבינא שאין האש חיציו ממש מפני שהרוח מוליכה היה מתיר להני דנפצי כיתנא, שעל איזו אש היה מחייב ר' יוסי כגון שהדליק בתוך שלו ויצאה והזיקה גדישו של חברו שלא היה ניזק שם שיוכל לשמור או להרחיק את עצמו, או אינו יכול להרחיק כל הגדיש, וכן באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בדרך הליכתן, מפני שלא ראו אותם עוברי ברש' הרבים שייזהרו מהם ולא יעברו משם, אבל אם היה גגו של ראובן סמוך לחצרו של שמעון ושם ראובן חפציו בגגו, והיו לו לשמ' כלים בחצרו, אינו יכול לומ' לו פנה חפציך מעל הגג שלא יפילם הרוח וישברו את כליי, מפני שעל הניזק להרחיק את עצמו, והכא נמי הני דנפצי כיתנא בתוך שלהן היו מנפצים, והעוברים ברש' הרב' רואין אותן ויכולין להרחיק את עצמן ואל יעברו סמוך להם ולא ינזקו, ומשום הכי התיר להם רבינא לנפץ, ואתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו דחשיב מעשה לענין שבת, והכא נמי גיריה הוו ועל המזיק להרחיק את עצמו, ואע"ג דבפ' הכונס צאן לדיר [ב"ק ס' ע"א] אמרי', ת"ר המלבה וליבתו הרוח, אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור, ואקשינ' ואמאי וליהוי כזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי, היכא אמרי' זורה ורוח מסייעתו דוקא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמ' הוא וגרמא בנזקין פטור, לא דמיא ההיא להכא, דהתם כיון שלא היה האש מלובה עדין לא תיקרא אש כדפרישית התם, שלא תיקרי אש האמורה בתורה גחלת אלא שלהבת, וכיון שהשלהבת לא באה מכחו אלא מכח הרוח אע"פ שהוא עזר לרוח גרמא חשיבא ליה, ולא חייבתו תורה אלא בשליבה הוא לבדו ועשה השלהבת ואחרי כן באה הרוח והוליכתה, אבל הכא הרקתא היא המזקת כמו השלהבת, והרקתא הוא מוציאה מן הפשתן ולא הרוח, וכיון שבכחו מוציא הרקתא אע"פ שהרוח מוליכה ליהוי כאילו הוליכה הוא, דומיא דזורה ורוח מסייעתו ותיחשב גיריה ועל המזיק להרחיק את עצמו וגם לשלם הנזק, ולא דמיא רקתא אלא למלבה הגחלת שהוא לבדו ליבה אותה ועשה השלהבת והרוח הוליכה והזיקה שהוא חייב, ורבינא סבר דהתם ניחא ליה דליזיל אבל הכא לא ניחא ליה דליזיל כדאמ' גבי גץ.
ואי קשיא ואע"ג דממטי ליה זיקא אמאי לא חשיב לה רבינא גיריה כיון דהיא אש גמורה, והא קימ' לן כר' יוחנן דאמ' אישו משום חיציו. תשובה קסבר רבינא אמת ודאי דאשו משום חיציו היא וחייב בארבעה דברים, שכיון שהרוח עתיד להוליכה עד שם כאילו זרקה עד שם הוא דמי, להתחייב בד' דברי' ולחייב בה את הטמון, אבל מיהו היכא דניזק יכול להרחיק את עצמו דסבירא ליה לר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו אך אם הם גיריה, קסבר רבינא דלא חשיבי גירי' אלא מאן דאזיל מחמתיה, אבל הכא דזיקא ממטי ליה כנזק הבא מאיליו דמי דומיא דנבלות וקברות ובורסקי דזיקא ממטי לההוא ריח רע וסבירא ליה לר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו, ומר בר רב אשי דאתקפיה לא אתקפיה אלא דאזלא נמי מכחו כשמנפצה, ואע"פ שהרוח מסייעתו גיריה הוי דומיא דזורה ורוח מסייעתו, אבל אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו סמוך לחצר חברו דלא אזלי מכחו אלא הרוח מוליכתם אע"ג דאילו הזיקו ברש' הרב' חשבינ' להו כחיציו, לגבי חצר חברו שיכול הניזק להרחיק את עצמו מודה מר בר רב אשי דלא חשיבי גיריה ועל הניזק להרחיק את עצמו, ולא דימה לזורה אלא המנפץ שבכחו וברוח הולכת הרקתא, וכן גץ היוצא מתחת הפטיש בכח הכאת הפטיש יוצא הגץ והרוח מסייעתו, והאי דאקשינ' לרבינא מגץ ולא מזורה, מפני שיש להשיב התם מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא ילפינן נזקין משבת, להכי אקשי' ליה מגץ. ואילו היה רוצה היה מתרץ כגון שיצא מכח הפטיש ויצא בלא סייוע הרוח, אלא שרוצה לתרץ תירוץ אחד לגץ ולזורה דבשניהן ניחא ליה דליזלו והילכך סיוע הרוח חשיב מעשהו, אבל הרקתא דלא ניחא ליה דתיזיל אין סייוע הרוח חשוב מעשהו, אלא כנזק הבא מאיליו דמי ועל הניזק להרחיק את עצמו, ודוקא לאותן העוברים ברש' הרב' הרואין את המנפצין, אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות, לא מיבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו, אלא אע"פ שהרוח בלבד הוליכה והזיקה חייב לשלם, כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכתה וחייב.
מתני'. לא יטע אדם אילן כול'. תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, פי' שהנופות נוטין לתוך שדה חברו, והאילן צריך ד' אמות חוצה לו שיהא העובדו עומד שם לחפור ולזמור ולאבק וללקט פירותיו, ואם יסמוך למצר נמצא כי היום ומחר יכנס בתוך שדה חברו לעבוד גפניו ואילנותיו. אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות. פי' אותם של ארץ ישראל הם גדולים וצריכים ד' אמות לעבודתן, אבל אותן של בבל הם קטנים ובשתי אמות דיי לעבודתן. תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות, והתנן ארבע אמות, אלא לא קשיא כאן בארץ ישראל כאן בבבל.
רבה בר רב חנן הוו ליה הנך דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף, הוו אזלי ציפרי יתבי אדיקלי ונחתי ומפסדי בפרדיסא, אמר ליה רב יוסף זיל קוץ, א"ל והא רחיקי לי, אמ' ליה הני מילי באילנות, אבל בגפני' בענן טפי, והתנן אחד גפנים ואחד כל אילן, א"ל הני מילי גפנים לגפנים ואילנות לאילנות, אבל אילנות לגפנים בעו טפי, אמר ליה אנא לא קייצנא דאמ' רב דיקלא דטעין קבא אסיר למיקצייה, ואמ' ר' חנינה לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנה, מר אי ניחא ליה זיל קוץ. האי עובדא דרב יוסף אתיא כרבנן ולית הילכתא כותה, דאי לר' יוסי כיון דצפרי אתו לבתר הכי ומזקי לא הוו גיריה, ולא דמו לסולם דיתבא נמייה ארישיה, אלא לנמייה דאתיא לבסוף דהוה שרי ר' יוסי, וכן עובדא דתלי דלעיל אתיא כרבנן, ומשמע דרב יוסף לא פסיק הילכתא כר' יוסי אלא כרבנן סבירא ליה, ורבי' ת"ם זצוק"ל כתב צריך לפרושי דהנהו דיקלי לא נטעם גרעינין אלא שתילי' דבעידנא דזקפינהו נחתי צפרים כדאמרי' גבי סולם, ואינ' נר' לי כלל (דואי) [דודאי] גבי סולם דלא קביע לעולם, אלא בכל שעתא מנחי ליה ומסלקי ליה איכא למימ' זימנין דבהדי דמנח ליה יתבא נמייה ארישיה וקפצה ולאו אדעתיה. אבל הכא גבי דיקלי שאינן ניטעין אלא פעם אחת לההיא שעתא (איכא) [ליכא] למיחש לציפרי, והאיך ייתכן שלא יברחו בעת שמנענעין אותן לשותלן, ועוד ייזהר על אותה שעה ויבריחם ויטע אותם בהיתר, למה מחייב ר' יוסי להרחיק בעבור ציפרי, אלא ודאי מוכחא מילתא דרב יוסף כרבנן סבירא ליה.
רב פפא הוו ליה הנך תאלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע, אזל אשכחיה דהוה קא חפר וקא קייץ שרשין, אמ' ליה מאי האי, אמ' ליה דתנן היו שרשיו יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק להן שלשה טפחים כדי שלא יעכבו את המחרישה, אמ' ליה הני מילי שלשה מר קא חפר טובא, אמ' ליה אנא בור שיח ומערה קא חפירנא, דתנן היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו, אמ' ליה הני מילי חוץ לשש עשרה אמה, אבל בתוך שש עשרה אמה לא. פי' מה שהתירו לו לקוץ דוקא שרשין היוצאין חוץ לשש עשרה שאין האילן יונק מהן, אבל תוך שש עשרה שהן צריכין לאילן אינו רשאי לקוצצן, שהרי אפי' אם קדם הבור לאילן תנן קוצץ ונותן דמים כל שכן אם האילן קדם שלא יקוץ שרשיו, ולא תנן קוצץ ויורד אלא חוץ לשש עשרה אמה.
<h2>דף כו:</h2>
בעא מיניה יעקב הנדואה מרב חסדא עצים של מי, פי' האי דתנן והעצים שלו של מי הם, של בעל האילן, או של בעל השדה, מי אמרי' כיון דמאילן קאתו דבעל אילן הוו, או דילמ' כיון דלא ינקי חוץ לי"ו אמה בטלי אגב ארעא ודבעל השדה הוו. ואסיק רבינא דבעל השדה הוו דבתר קרקע אזלינ'.
<h2>דף כז:</h2>
מתני'. אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו כול'. פי' מרדע מלמד בקר, החרוב והשקמה כול', פי' מפני שענפיהן מרובין וצילן קשה חותכין אותן כנגד המשקולת, היא חוט הבנאין, ובראש החוט חתיכה של עופרת ומותחין עליהן אותו החוט, וכל מה שנוטין לתוך שדהו קוצץ.
בית השלחין כול'. פי' בית השלחין שהיא צריכה למים תדיר כל צל קשה לה, אבה שאול אומ' כול', פי' ארישא קאי דקאמ' ת"ק חרוב ושקמה כנגד המשקולת ולא אילן אחר ואמ' אבה שאול דכל אילן סרק כנגד המשקולת מפני שצילו קשה לשדה.
אילן שהוא נוטה לרש' הרב' כול'. פי' זוטר שיעוריה מת"ק וקא סבר דבהכי סגי, אבל גמל ורוכבו גחין וחליף תותיה, ר' שמע' אומ' כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. תנא מפני אהל הטומאה.
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים כול'. פי' בית הבדין עושה פירות תדיר הוא, דאע"ג דעבר זמן המסיק דרים בו, ואם עמד שם בעת המסיק ואחר כך נסתלק משם עד זמן המסיק האחר אינה חזקה, שלא די לו בשלשה מסיקין עד שידור בו ג' שנים כשאר בתים, ובדירת ג' שנים נמי בלחוד לא סגי ליה, דכיון דבית הבד הוא צריך להחזיק בו כדמחזקי אינשי לדור בו ולטחון זיתים בעת המסיק.
ובית השלחין מתוך שמעיין בתוכו שמשקין אותו ממנו תמיד עושה פירות תדיר, כגון אילו הגנות שאין הירק נחסר בהן כל ימות השנה, וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום, אם החזיק ג' שנים שלימות בלי עירעור אינו צריך להביא שטר מכירה. ואם עירערו עליה בעלים הראשונים, וזה אומר מכרת לי ואירכס לי שטרא חזקתו מועלת לו ואם לאו אין חזקתו מועלת לו, לפי שכשאמרו ג' שנים כל הראוי לצאת בג' שנים אמרו. שדה הבעל היא המסתפקת במי גשמים ואין דרכה לעשות פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, ופליגי בחזקתה ר' ישמעאל ור' עקיב', דר' ישמע' סבר בענן שלשה חדשים בסוף שנה ראשונה ושלשה חדשים בתחילת שנה שלישית וי"ב חודש באמצע הרי י"ח חודש ועולין לו כג' שנים, שיש תבואה שנזרעת ונגמרת ונקצרת בג' חדשים, ור' עקיב' סבר די לנו בחדש אחד בסוף שנה ראשונה, וחדש אחד בתחילת שנה שלישית, ושנים עשר חודש באמצע הרי י"ד חודש, דבחודש אחד ראויה לזורעה אספסתא שהיא מאכל בהמה ונזרעת ונקצרת בחודש אחד. ואמרי' בגמ' [ל"ו ע"א] דפירא רבא ופירא זוטא איכא ביניהו, דר' ישמעא' סבר פירא רבא שהיא תבואה והיא מאכל אדם הויא חזקה, אבל אספסתא שהיא מאכל בהמה והיא פירא זוטא שאינה מאכל אדם לא הויא חזקה. ור' עקיבה סבר אפי' פירא זוטא נמי הויא חזקה הילכך די לו בחודש אחד, אבל מיהו אם אכלה אספסתא שלשה פעמים בג' חדשים בשנה אחת, אי נמי שלש תבואות בתשעה חודשים לר' ישמעאל בשנה אחת לא הויא חזקה, דבענן שלש שנים, דדוקא בשדה אילן יועילו שלש אכילות בשנה אחת אבל לא בשדה הלבן, כדתני א"ר ישמעאל במ' דב' אמ' דבענן שלש שנים בשדה הלבן, פי' שדה זריעה, אבל בשדה האילן שיש בו מיני אילנות הרבה אם כנס את תבואתו דהינו שבצר הגפנים שבה כדכת' [במדבר י"ח] ותבואת יקב, ומסק את זיתיו שהיו (שהיו) שם, וכנס את קייציו התאנים שליקט משם, הרי כאן שלש אכילות בשנה אחת והויא חזקה, ודוקא בשדה האילן מהניא חזקה בשלש אכילות בתוך שנה אחת, אבל בשדה הלבן לא, וטעמ' דמילתא, כיון ששדה הלבן אינה עושה פירות כי אם על ידי זריעת בני אדם, סתם בני אדם אין זורעין השדה אלא פעם אחת בשנה ואע"פ שזה דחק וזרעה ואכלה שלש פעמים בשנה אינה חזקה, שאומ' בעל הקרקע אני לא סברתי שיזרענה אלא פעם אחת, והילכך לא עלו לו כל אותן האכילות אלא לשנה אחת. אבל שדה אילן שהן עושין פירות מאיליהן, ויודע שיש בשדהו הרבה מיני אילנות וכולן יעשו פירות, היאך הניחו שיאכל את כולן, והילכך כל אכילה ואכילה חשובה כמו שנה ובשלש אכילות הויא חזקה.
<h2>דף כט.</h2>
ואמרי' בגמ' מנין לחזקת שלש שנים ומסיק רבה שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי מיזדהר, תלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר, אמר ליה אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה, דאמ' ליה אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי, דאמ' ליה חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה.
אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות, מאי קמ"ל תנינה חזקתן שלש שנים מיום ליום, מהו דתימא מיום ליום למעוטי מקוטעות ולעולם אפי' מפוזרות קמ"ל. אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי, פי' זורעין שנה ומביירין שנה כדי שלא להכחיש את הקרקע, ואם אכלה זה שלש שנים לסירוגין הויא חזקה, ואע"פ שאינן רצופות כיון דאחזיק כמנהג המקום, והוא הדין נמי שאם אכלה ג' שנים רצופות דהויא חזקה, דכל שכן דהוה ליה למחויי כי היכי דלא תתבייר ארעיה, פשיטא, לא צריכא דאיכא דמובר ואיכא דזרע והאי גברא אוברה, מהו דתימ' מצי אמ' ליה אי איתה דדידך הוה איבעי לך למיזרעה, קמ"ל דאמ' ליה חדא ארעא בכולה באגא לא מצינא דאינטר, אי נמי בהכי ניחא לי דעבדה טפי.
תנן חזקת הבתים שלש שנים, והא בתים דביממא ידעי ובליליא לא ידעי, אמ' אביי מאן משהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא, פי' אם היה רוצה היה אומ' לו וליטעמיך אין כאן ג' שנים מיום ליום, שכיון שדרך הבתים לדור ביום ובלילה בהן, והעדים אין מעידים אלא על הימים אין כאן חזקת ג' שנים, אלא תירץ לו מיד בדידעי, ולא חשש להאריך בדברים.
רבא אמ' כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא, אמ' ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן, דאי לא, אמרינ' להו הבו ליה אגר ביתא להאי, פי' אם לא יאמרו כי שלש שני' השכיר להן ודרו בו, אלא יאמרו פחות משלש שנים או ימים בלא לילות היו, יאמרו להן בית דין הדר ביתא למריה והדרא נמי שכירות דידיה ותפרעו שכר הבית לזה המערער, שמה שפרעתם לאותו שהשכיר לכם שלא כדין לקח מכם, וחייבין אתם עכשיו לפרוע לזה, הילכך נוגעין הן במה שאומרין ג' שנים היו לילה ויום, והיאך נחזיק הבית לזה על פיהם, אמ' ליה דייני דשיפלא דייני הכי, פי' דיינים שפלים בלי תורה דנין כן, כאשר אתה סבור שכבר פרעו השכר לזה שהשכירו להן, מי לא עסיקינ' דנקטי אגר ביתא קמן בידיהו ואמרי למאן ניתביה, פי' והשתא לית להו פסידא, הילכך נאמנין לומ' הוא השכירו לנו ודרנו בו ג' שנים לילה ויום.
אמר מר זוטרא אי טעין ואמ' ליתו תרי שהדי וליסהדו דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא טענתיה טענה, פי' מסתמא כשמעידין שדר בו ג' שנים מקבלין עדותן והויא חזקה, ואין חוקרין אותן אם יודעין שדר בו גם בלילות דסתמא דמילתא כיון שדר בימים גם בלילות דר, אבל אי טעין המערער ואמ' יעידו העדים בפירוש שדר גם בלילות כי מפני פחדי היה שוכן שם ביום ובלילה היה יוצא משם טענתיה טענה, וצריכין להעיד בפירוש שדר בימים ובלילות, ואם לא יעידו בפירוש אינה חזקה, ופליג מר זוטרא על אביי ורבא שהיו מצריכים שיעידו העדים שדר בו בלילות כבימים, ואע"ג דמערער לא קא טעין.
<h2>דף כט:</h2>
ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזרין בעיירות, דאע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן, פי' מר זוטרא דאמ' דאי לא טעין מערער בפירוש לא טענינן ליה, מודה אם היה המערער רוכל ומחזר בעיירות דאע"ג דלא טעין איהו בית דין טעני ליה, דדוקא כשהמערער הוא מיושב בעיר ולא טעין כי בלילות היה יוצא מן הבית, גם בית דין לא טעני ליה ומסתמא מקבלין העדות ומחזיקין אותו בבית, אבל הרוכל שאינו מצוי בעיר לא ידע לטעון, והילכך בית דין טוענין בעבורו ומצריכים לעדים שיעידו שדר בו בימים ובלילות, אבל אביי ורבא היו מצריכים לכל אדם ואע"פ שהמערער מיושב בעיר ואי לא טעין בית דין טעני ליה, ומסתברא דהילכתא כמר זוטרא.
ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דביממא עבידי ובליליא לא עבידי, פי' רב הונא דבעי רצופות, הכא מודה דהא לא עבידי למידר בהו בליליא, שביום הן יושבין שם ומוכרין פירותיהן, ובלילה הולכין וישנים בבתיהן, וכיון דאחזיק בהו כי אורחיהו הויא חזקה ולא מפסקי לילות מימים.
רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון אמתא בהדי הדדי, מר אישתמיש בה ראשונה שלישית וחמישית, ומר אישתמש בה שנייה רביעית ושישית, לבסוף נפק ערער עילוה, אתו לקמיה דרבא אמ' להו מאי טעמ' עבדיתו הכי דלא תחזיקו אהדדי, לעלמ' נמי לא הויא חזקה, ולא אמרן אלא דלא כתוב עיטרא, אבל כתוב עיטרא קלא אית לה, פי' עיטרא הוא שטר חלוקה, ואם לא כתבו שטר חלוקה אינו ידוע לרבים ואו' המערער מפני שראיתי שאין אחד מהן מחזיק בה ג' שנים משום הכי לא הוצרכתי למחות, אבל אם כתבו שטר חלוקה שטר חלוקה אית ליה קלא ולמה שתק המערער ובתלת שני קמייתא הויא חזקה, ואע"ג דלא קמה שלש שנים ביד אחד, דהא לקמ' [מ"א ע"ב] אמרי' שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר, והכא נמי כיון דבשטר חלקו מצטרפין שניהם לג' שנים ומצטרפת אכילתו של זה לאכילתו של זה.
אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע, קנה כולה חוץ מבית רובע, אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דבר זריעה הוא, אבל לאו בר זריעה הוא קני ליה אגב ארעא, פי' אם הוא ראוי לזריעה למה שיירו ולא זרעו, אלא ודאי לא מכר לו אותו בית רובע ושיירו המוכר לעצמו, אבל אינו ראוי לזריעה קני גם להאי בית רובע בכלל כל השדה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מעתה צונמא במאי קני ליה, אלא באוקומי חיותא ומישטח בה פירי, הכא נמי איבעי ליה לאוקומי ביה חיותא או למישטח ביה פירי. וכן הילכת'.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמ' (לך) [ליה] מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, אמ' ליה אנא בשכוני גואי הואי, פי' בחדרים הפנימיים הייתי דר, והייתי יוצא ובא עליך ולא החזקתה אתה לבדך בבית החיצון ובעבור זה לא הוצרכתי למחות. אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה זיל ברור אכילתך, פי' כגון שיש עדים לזה המערער שהיה דר באותן חדרי' הפנימיים, שאילולי כן לא היה אומ' רב נחמן זיל ברור אכילתך, שכיון שיש עדים לזה המחזיק שדר בו שלש שנים, לא כל הימנו של מערער לומ' גם אני הייתי דר עמך או נכנס ויוצא עליך, עד שיביא ראיה, שאם כן בכל חזקה שבעולם יטעון כך והופסדו כל החזקות, אלא ודאי כל זמן שמביא המחזיק עידי חזקה דאכלה תלת שנין זכה, ואין המערער יכול לטעון עליו כלום כי אם בעדים, והכא כגון דאית ליה למערער עדים שדר באותם החדרים, אבל אנו צריכין לפרש שאותן החדרים הפנימיים היתה להן יציאה וביאה ברש' הרב' בלא שיעברו על זה החיצון, וגם היה להן פתח עם זה החיצון, שהיו יכולין לצאת ולבוא דרך עליו, שאם לא היה להן פתח פתוח לרש' הרב' לא היה אומ' רבא המוציא מחברו עליו הראיה, שכיון שיש לו עדים שדר בחדרים הפנימיים הדבר ידוע שהיה נכנס ויוצא דרך עליו, אלא ודאי שהיה להן פתח לרשות הרב', ופתח על החיצון, ומשום הכי אמ' ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך שלא היה נכנס ויוצא עליך אלא בפתח רשות הרבים היה יוצא, כיון שיש לו עדים שדר בחדרי' הפנימיים, ורבא היה אומ' כיון שיש למחזיק עידי חזקה והמערער שדר בחדרים הפנימיים היה לו פתח לרשות הרב' עליו להביא ראיה שעל המחזיק היה יוצא ונכנס מפני שהוא המוציא מחברו.
<h2>דף ל.</h2>
ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן, דההוא דאמ' ליה לחבריה כל ניכסי דבי בר סיסין מזביננא לך, פי' כל השדות שקניתי מבר סיסין מזביננא לך, הואי חדא ארעא דהוה מיקריא דבי סיסין, אמ' ליה האי לאו דבי סיסין היא, איקרויי הוא דמיקריא דבי סיסין, אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח, אמ' ליה רבא הכי דינא המוציא מחברו עליו הראיה, פי' עדים שיעידו כי דבי סיסין הות. קשיא דרבא אדרבא וקשי' דרב נחמן אדרב נחמן, פי' דלעיל סייע רבא ללוקח, והכא מסייע את המוכר, ורב נחמן סייע למוכר והכא סייע ללוקח, דרבא אדרבא לא קשיא התם לוקח קאי בניכסי הכא מוכר קאי בניכסי, דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא דכיון דכול' עלמ' קרו לה דבי סיסין, ואיהו נמי דבי סיסין זבין ליה, עליה דידיה רמי לגלויי מילתא דלאו דבי סיסין היא, פי' אלא נחלת אבותיו או שקנאה מאדם אחר, אבל התם לא יהא אלא דנקיט שטרא בידיה מי לא אמרי' ליה קיים שטרך וקום בניכסי, פי' הכא נמי חזקה במקום שטר קיימא יש לו לברר חזקת אכילתו, והילכת' בתרויהו כרב נחמן דקים לן הילכתא כרב נחמן בדיני, ורבא דפליג עליה תלמיד הוא אצלו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, אמ' ליה אנא בשוקא בראי הואי, פי' בשווקים החיצונים הייתי, שהן רחוקים מיכן הרבה ואין השיירות מצויות שם, ולא ידעתי שהחזקתה בשלי ומפני כך לא מיחיתי. וכגון שהיה מביא עדים זה המערער כי שם היה, ומשום הכי דן רבא הדין עם המערער, אבל אם לא היו לו עדים ששם היה, לא מיבעיא רבא דקסבר המוציא מחברו עליו הראיה, אלא אפי' רב נחמן דאמ' לעיל זיל ברור אכילתך הוה דיין הכא דדינא עם המחזיק דהוא מברר שפיר אכילתו ומייתי שהדי דאכלה תלת שנין ולהאי אית ליה לאיתויי שהדי דמיחה, או דהוה באתרא רחיקא דלא הוה מצי למישמע דהאי מחזיק בארעיה, וכי היכי דאי טעין דמיחיתי אינו נאמן עד דמייתי שהדי, הם הכי נמי כי אמ' בארעא רחיקא הויתי כגון מגליל ליהודה אינו נאמן עד דמייתי שהדי דהוה התם, וכל זמן דלא מייתי שהדי אמרי' אע"ג דהכא לא הוה, דילמ' הוה באתרא דהוה מצי למישמע וחזקה שלא בפניו הויא חזקה, ולא דמי לשכוני גואי דהתם כיון דטעין ליה דאנא הוה נפיקנא עלך דרך הפתח שביני לבינך, יש לו למחזיק לברר אכילתו שמפתח רשות הרבים היה יוצא, אבל הכא דאכילתו מבוררת על התובע יש להביא ראיה שהיה שם, אמר ליה והא אית לי שהדי דכל שתא הוית אתי להכא תלתין יומין, אמ' ליה תלתין יומין כי הוה אתינא בשוקא הוה טרידנא, פי' הייתי עסוק למכור הסחורות שהבאתי משם ולקנות סחורות שאוליך לשם ולא ידעתי שהחזקת בשלי, אמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומין טריד בשוקיה, פי' וכיון שהביא עדים שבמקום היה כל אלה השנים אין זו חזקה והדרה ארעא למרה.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך, פי' הוא אמ' לי דזבנה מינך, אמ' ליה מי לא מודית את דארעא דידי היא ואת מיני לא זבנתה, את לאו בעל דברים דידי את, פי' אמ' לו המערער אתה מודה שהקרקע היה שלי שהרי אותו פל' שאתה בא מכחו אתה מודה שאמ' לך דהאי ארעא דידי הות ומכרתיה לו, ואני חס ושלום לא מכרתיה לו, והילכך אע"פ שאין לי עדים כי היה שלי אתה חייב להחזירה לי בהודאת פיך, ואתה מודה כי לא קניתה אותה ממני אם כן תחזיר לי השדה, ואם אתה אומ' לי כי אני מכרתיה לו כיון שלא ראיתה אתה דבר זה, לאו בעל דברים דידי את, לכשיבוא אותו ויערער עלי אשיב לו, לך איני נזקק להשיב, אמר רבא דינא קאמ' ליה, פי' אע"פ שאם היה זה המערער הולך על מי שמכרה לזה לא היה יכול להוציאה מידו כיון שאין למערער עדים אינו יכול להוציאה מידו בהודאתו משום דהוי נאמן במיגו דאי בעי הוה אמ' דידי היא, כי אמ' ליה דידך היא ואת זבינתה ניהלאי מהימן, אפי' הכי מזה הבא מכחו לוקחה מפני שאין לו (מיגו) שום טענה ודאית, בודאי אם היה אומ' לו הוא קנאה ממך בפני אז היה נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמ' ליה דידי היא, שהרי אין לזה המערער עדים ואומ' מפלניא זבנתה דזבנה מינך קמאי הוה נאמן ואע"פ שאין לו שני חזקה. אבל השתא דטעין דאי הוה אמ' אין זו טענה הדורה, והילכך אפי' החזיק בה ג' שנים הויא לה חזקה שאין לה טענה, אך אם היו לו עדים דקם בידיה דההוא יום אחד, בית דין טוענין בעבורו כדבענן למימ' לקמן [מ"א ע"ב] דטוענין ללוקח, אם יביא עדים שעמדה ביד אותו שמכרה לו אפי' יום אחד, וכיון שאין לו עדים אין בית דין טוענין לו והויא לה חזקה שאין עמה טענה והדרה ארעא למערער, ואי בעי האי למיהדר על ההוא דזבנה ליה לא מצי, משו' דאמ' ליה את אפסדת אנפשך שהודיתה לו כי אני קניתיה ממנו, וארעא דידי[ה] הות, מי הביאך להודות לו היה לך לומ' לו מפל' זבנתה ותו לא, וכיון דלא הוו למערער עדים לא הוה מצי לאפוקה מינך, ואתה פשעת לעצמך ואיני חייב באחריותך שבעול לקחה ממך, בהודאת פיך שנכשלת כי בודאי שהוא מכרה לי.
<h2>דף ל:</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה, א"ל פלניא גזלנא הוא, יש לפרש כגון שלא היה לו למחזיק עדים שעמדה יום אחד בפני אותו פלוני, שאין בית דין טוענין לו אלא אם כן יביא ראיה שעמדה ביד אותו פל' יום אחד כדבענן למימ' לקמ' [מ"א ע"ב] והויא לה חזקה שאין עמה טענה, הילכך יכול זה לומ' פלניא גזלנא הוא ואע"פ שאינו מביא עדים בדבר זה, אי נמי יש לפרש שזה המחזיק היו לו עדים שעמדה ביד אותו פל' יום אחד וזה הביא עדים שאותו פל' גזלה ממנו, ששוב אין בית דין טוענין לו דילמ' אותו פל' זבנה מיניה כיון דאיתחזק גזלן בסהדי, ואע"פ שאם היה טוען זה המחזיק דבתר דגזלה ממך הדרת וזבינתה ניהליה קמאי הוה נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמ' מינך זבנתה והוה נאמן, כיון דאית ליה חזקה שלש שנים, אפי' הכי אי איהו לא טעין אין בית דין טוענין בעבורו כדמוכח לקמ' [מ"ז ע"א] בהילכ' האומנין אין להן חזקה, אמ' ליה והא אית לי שהדי דאתאי אימלכי בך ואמרת לי זיל זבון, פי' ונראה עתה כאילו הודה לו שמכרה לאותו פל', אמינא השיני נוח לי והראשון קשה ממני, אמר רבא דינא קאמ' ליה, כמאן כאדמון דתנן [כתובות ק"ט ע"א] העורר על השדה והוא חתום עליה עד, פי' ראובן מערער על שדה אחת שהיא ביד שמע' ושמע' אומ' מלוי קניתיה, וראו' אומ' לוי גזלה ממני שהרי יש לי עדים המכירים שהיתה של אבותי, ושמע' אומ' והלא אתה חתמתה בשטר המכירה שעשה לי לוי, ואילו היתה שלך היה לך לערער מאז כי היא שלי, והיאך חתמתה בשטר המכירה שעשה לי לוי, אדמון אומ' השני נוח לי והראשון קשה ממני, וחכמ' אומ' איבד את זכותו, אפי' תימ' רבנן התם עבד ליה מעשה שחתם בידו, אבל הכא דיבורא בעלמ' דאמ' ליה זיל זבון, עביד איניש דמיקרי ואמ' משום דהשיני נוח לי והראשון קשה ממני ולא בכל לב אמ' לו שלא יבוא עליו.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה, פי' והיה מביא עדים שראו אותה ביד אותו פל' דאע"ג דלית ליה ראייה בית דין טוענין לו, אמ' ליה והא אית ליה שהדי דאתית באורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלאי, פי' ואי לא דידעת דארעא דידי היא ופלניא גזלנא הוא לא הוית זבנת לה מינאי, אמ' ליה אמינא איזבון דינאי, פי' אע"פ שהדין עמי אמרתי אקנה המריבות שאתה מערער עלי כי יראתי שמא תביא לי עידי שקר שמיחיתה בפניהן והייתי משבר חזקתי, משום הכי בעיתי למיזבנה מינך, אמ' רבא עביד איניש דזבין דיניה.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מפלניא זבנתה ואכלתה שני חזקה, אמ' ליה והא נקיטנא שטרא דזבינה לי מיניה הא ארבע שנין, אמ' ליה מי סברת תלת שנין קאמינא שני חזקה טובא קאמינא, אמ' רבא עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה, פי' ואפי' נהרדעאי דאמרי לקמ' [ל"א ע"א] אין חוזר וטוען כשמכחיש קצת טענתו הראשונה, מודו דאין כאן הכחשה כלל בטענתו הראשונה שיהא צריך לתקנה, דפירוש שני חזקה אפי' טובא משמע, אבל אילו טען תחילה אכלתה תלת שנין, ובתר דאמ' ליה האי דזבינא לי הא ארבע שנין הדר ואמ' דטובא שני אכלתה, והאי דאמרי שלש דאמינא דילמ' לא מיצטריכנא לשהדי טפי משלש, השתא דמיצטריכנא הא אית לי שהדי דאכלתה טובא, כיון שהכחיש טענה הראשונה וחזר ותיקנה הויא פלוגתא דעולא ונהרדעאי, והני מילי דאכלה שבע שנין דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך, אבל שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו, ואי קשיא אמאי צריך לשב שני אפי' לא יביא עדים אלא לשית שנין, או לה' שנין, או אפי' לא יביא עדים כלל יהא נאמן בטענתו לומ' מיקמי דידך אוקמה בידי מיגו דאי בעי אמ' ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, דהאי אית ליה סהדי דאכלה ג' שנין יהא נאמן לומ' מיניה זבנתה מיקמי דידך ואפי' לית ליה שהדי כלל, ואי משום מחאה דשטרא לא הוה מהניא להאי טענתא אי הוה טעין מינך זבנתה, ואפי' גבי מוכר אי הוה טעין מינך זבנתה ואכלתה ה' שנין וזה הביא עדים שמיחה בשנה ראשונה ושנייה הויא חזקה מהניא באותן ג' שנים שאחר מחאה דה(כ)א אמרי' [ל"ט ע"ב] צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, תשובה אין כאן מיגו דליהמניה, דמנא הוה ידע האי מחזיק דזבנה מארה להאי דתבעיה השתא דאיבעי ליה למימ' מינך זבנתה, ודאי כי אמ' לתובע מפלניא זבנתה דזבנה מינך קמאי הוי מיגו דכיון דהוה ידיע ליה דהות ארעא דהאי תובע, ואי בעי אמ' מינך זבנתה ואמ' מפלני' זבנתה דזבנה מינך קמאי נאמן, אבל הכא מנא ידע דזבנה מארה דארעא להאי תובע דנימ' ליה מינך זבנתה, בודאי אי הות טענתא הכי, דכי אמ' ליה האי תובע מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מחזיק ומאי בעית את דתבעת לי בארעא דלא הות אלא דפלניא, ואפיק ליה תובע שטרא דזבנה ליה הא ד' שנין, וטען השתא מחזיק ואמ' מיקמי דזבנה לך זבנה ניהלאי יומא חדא הוה נאמן במיגו דאי בעי אמ' מינך זבנתה, אבל השתא מנא ידע דזבנה האי תובע ממארה דאיבעי ליה למימ' מינך זבנתה, ובתר דטעין ואמ' מפלני' זבנתה, אי הדר ואמ' מינך זבנת' אינו נאמן דהוה ליה חוזר וטוען ואינו מתקן טענתו הראשונה.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומ' של אבותיי וזה אומ' של אבותיי, האי אייתי שהדי דאבהתיה היא, והאי אייתי שהדי דאכלה שני חזקה, אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמ' ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. פי' אע"ג דאמרי' לקמ' [מ"א ע"א] הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, טענה הוא דלא [בענן] הא ראיה בעדים שעמדה יום אחד בפניו של אביו בענן, הכא נאמן בלא עדים דהתם לא טעין טענת בריא שהיתה של אבותיו אלא אומ' מאבי ירשתיה ואכלתיה שני חזקה, אבל אינו יודע אם היתה של אביו ואם לאו הילכך צריך ראייה בעדים שעמדה ביד אביו יום אחד, ובית דין טוענין בעבורו שאביו קנאה ממנו, אבל הכא טענת בריא קא טעין ואמ' קים לי דהיא של אבותי והויא לה חזקה שיש עמה טענה, אמ' ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', פי' דלא מהימנינן ליה במיגו להכחיש את העדים, והילכת' כאביי, וכיון שאין לו עדים שעמדה ביד אביו אפי' יום אחד הפסיד, אבל אם היו לו עדים שעמדה ביד אביו יום אחד בית דין היו טוענין בעבורו והוא מתקן טענתו הראשונה, והוה אמ' האי דאמרי דאבהתאי מפני שראיתי שעמדה בידו ולא אמרתי של אבותי ולא של אבותיו, ואפילו נהרדעאי מודו בהא דהא אינו מכחיש טענתו הראשונה, אבל אם אמר של אבותי ולא של אבותיך אע"ג דאייתי שהדי שעמדה ביד אביו יום אחד אינה חזקה, דאימת קא טענינן ליורש היכא דלא טעין איהו מידי אלא ירשתיה מאבי, ולא ידע אי דאבוה הות מעלמין, אי זבנה אבוה מיניה או מאבהתיה, התם טענינן ואמרי' דאבוה דמחזיק (הות) זבנה מיניה דתובע או מאבוה, אבל הכא דטעין ואמ' של אבותי היא ולא של אבותיך, ועדים מכחישין אותו שהיא של אבותיו של תובע הפסיד ולא מצינן למיטען ליה.
הדר אמ' אין דאבהתך הות וזבנתה מינך, והאי דאמרי לך דאבהתי היא דסמיכי לי עילוה כדאבהתי, טוען חוזר וטוען או אינו טוען חוזר וטוען, עולא אמ' טוען וחוזר וטוען, נהרדעאי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען, ומודה עולא היכא דאמ' ליה של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען, והיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען, ונפק ואזל לבראי והדר אתי לבי דינא וקא טעין דאינו טוען וחוזר וטוען, מאי טעמ' אימור טענתא אגמרוה. ומודו נהרדעאי היכא דאמ' של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען, והיכא דאישתעי מילי אבראי מבי דינא ולא טען ואתא לבי דינא וטען דטוען וחוזר וטוען, מאי טעמא דעבידי אינשי דלא מגלו טענתיהו אלא בבי דינא. אמר אמימר אנא נהרדעאה אנא וסבירא לי דטוען וחוזר וטוען, והילכת' טוען וחוזר וטוען.
זה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי, האי אייתי שהדי דאבהתיה הות ואכלה שני חזקה, והאי אייתי שהדי דאכלה שני חזקה, פי' אותן שלש שאתם או' שאכלה אותו לא אותו אכלה אלא זה ושקר אתם אומ', אמ' רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, פי' האי דאיצטריך למימ' אוקי אכילה לבהדי אכילה (ואוקי ארעא בחזקתא), כדי שלא יוכל זה לחזור ולטעון אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי דאבהתאי דסמיכי עלה כדאבהתי כדלעיל, דאי לאו משום הכי אע"ג דלית ליה להאיך עידי אכילה הוה שקיל לה מיניה בעידי אבהתא בלחוד כדאמרן לעיל, אמ' ליה רבא האי עדות מוכחשת היא, פי' ובטלו כל דבריהן ונימ' כל דאלים גבר, אמ' ליה נהי דאיתכחש באכילה באבהתא לא איתכחש.
<h2>דף לא:</h2>
לימ' רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קא מיפלגי, דאיתמר שני כיתי עדים המכחישות זו את זו, פי' שכת אחת מעידה ראובן הילוה לשמעון מנה באחד בניסן במקום פל', ואתא כת אחריתי ואמרה והלא ביום זה היה עמנו הלוה או המלוה במקום אחר ונמצאו אילו מכחישין את אילו ולא נדע למי נאמין, דודאי גבי הזמה חידשה תורה ואמרה שנאמין לאחרונים וייפסלו הראשונים, והזמה לא מיקריא אלא כשמעידין על גוף העדים עמנו הייתם במקום פל', אבל גבי הכחשה כגון עמנו היה המלוה או הלוה לא האמינה תורה האחרונים יותר מן הראשונים, ועל כל כת וכת אנו מסופקים שמא אילו העידו שקר, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה, פי' אחד מכת זו ואחד מכת זו פסולין להעיד דממה נפשך חד מהן מוכחש ופסול, אבל כת זו באה בפני עצמה ומעידה, וכן כת זו באה בפני עצמה ומעידה, ומוציאין ממון על פי כל כת וכת, דאחזוקי אינשי בפסולין מספיקא לא מחזקינן, וכשמעידה כת אחת אמרי' מספיקא כשרין הן ולא פסלינ' להו מספיקא ומוקמינן להו אחזקתיהו ומוציאין ממון על פיהן, וכן בכת שנייה, ודוקא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה שאין כל כת וכת צריכה לחברת', כגון כת אחת אומרת הילוה יהודה ללוי מנה וכת אחת אומ' הילוה יוסף לבנימין מנה, מוציאין ממון בין על פי זו ובין על פי זו, אבל אם שתי הכיתות צריכות אילו לאילו כגון כת אחת אומ' על אשה שהיתה פנויה נתקדש' בפנינו בניסן, וכת אחת אומ' זינתה בפנינו באייר אין הורגין אותה על פיהן, מפני שכת של זנות היא צריכה לכת של קידושין, וממה נפשך אחת פסולה, שאם תאמין כת הקידושין כת של זנות פסולה ואין הורגין על פיה, ואם תאמין כת של זנות כת של קידושין פסולה, ואין מחזיקין אותה אשת איש על פיה ואין ממיתין אותה, אי נמי אם העידו כל הארבעה ביחד על עדות אחת הוה להו נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטלה, דממה נפשך כת אחת מהן פסולה שהעידה שקר, ומשום הכי זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמ' בהדי סהדי שקרי למה לי, פי' דכיון דכל כת וכת הויא בספק פסולה לא מפקינ' ממונא אפומיהו, דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא מפקינ' מיניה אלא בעדות ברורה, לימ' רב נחמן דאמ' כרב הונא ורבא כרב חסדא, אליבא דרב חסדא כול' עלמ' לא פליגי, פי' דחד מיניהו לא סבירא ליה לדרב חסדא, רב נחמן לא סבירא ליה כותיה דהא אפי' באותה העדות שהוכחש הוה אמ' נהי דאיתכחש באכילתא באבהתא מי איתכחש וכל שכן בעדות אחרת דהוה מהימן להו, ורב[א] נמי לא סבירא ליה כותיה דעד כאן לא אמ' רבא אלא באותה עדות ומשום דלא פלגי' דיבורא אבל בעדות אחרת לא, ותו דהכי אמרי' במרובה בהילכ' גנב על פי שנים [ב"ק ע"ב ע"ב], איתמ' עד זומם אביי אמ' למפרע הוא נפסל, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל, אביי אמ' למפ' הוא נפסל מההיא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל אמ' לך עד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו דמה חזית דצייתת אהני צית להני, הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, אי אמ' בשלמ' רבא כרב הונא סבירא ליה הינו דקאמ' חידוש הוא, דדל חידוש מהכא הוו מכחישין אילו את אילו, ולא נדע למי נאמין מי הם הכשרים ומי הם הפסולין, ומספיקא היו כשרים להעיד במקום אחר אע"פ שהוכחשו כרב הונא, והתורה שהאמינה האחרונים ופסלה את הראשונים חידוש הוא והילכך אין לך בו אלא משעת חידושו, אלא אי סבר לה כרב חסדא, דל חידוש מהכא מי לא הוו מוכחשין ואכתי יהיו פסולין משעה שהעידו שקר והוחזקו בפסולין, אלא ודאי כרב הונא סבירא ליה, כי פליגי אליבא דרב הונא רב נחמן כרב הונא, ורבא אמ' עד כאן לא קאמ' רב הונא התם אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא, וכיון דאשכחן דרב נחמן ורבא לא סבירא להו כרב חסדא אלא כרב הונא ש"מ דהילכת' כרב הונא, ובפלוגתא דרב[א] ורב נחמן הילכת' כרב נחמן דקימ' לן הילכת' כרב נחמן בדיני, ועוד דרבא תלמיד הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, והדין נמי נפסק כרב נחמן.
ואי קשיא היכי אמ' רבא אבל לאותה עדות לא, אלמ' לא פלגי' דיבורא והא רבא סבר פלגינן דיבורא, דגרסי' בפ' קמ' דסנהדרין [י' ע"א] אמ' רבא פל' בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה, ומייתינ' לן לקמ' ביש נוחלין [קל"ד ע"ב] בהאומ' גירשתי את אשתי שאינו נאמן על של מפרע, ואית דאמרי מאמינין אותו להבא דפלגינן דיבורא, והכא נמי ניפלוג דיבורא ויהיו מוכחשי' באכילה ועל אבהתא יהו נאמנין, תשובה התם גברא לא איתכחש אלא העיד בבת אחת על אשתו שהיא קרובתו ועל הבועל שהוא נכרי, דאמרי' אע"ג דעל אשתו בטלה עדותו אצל הנכרי לא בטלה דפלגי' דיבורא, ובעל נמי שאמ' גירשתי את אשתי אע"פ שלעבר לא מהימנינן ליה דליכא מיגו, להבא דאיכא מיגו מהימנינן ליה ופלגינ' דיבורא, אבל הכא דחזינן דהוכחש כל מאי דאמ' בההוא זימנא בחזקת מוכחש קאי, וכיון דקאי בחזקת מוכחש היכי מצינן למיפלג דיבוריה וליהמניה בשום מידי דקאמ'.
ואי קשיא נקשה לרבא ממאי דאמרי' במרובה [ב"ק ע"ג ע"א] לימ' כתנאי היו מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח כול', עד מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבנן סברי מיכן ולהבא הוא נפסל ואטביחה דקא מיתזמי איתזום אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום, אלא משום דקסברי רבנן דמיכן ולהבא הוא נפסל פלגי דיבורא ואמרי אטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום, והכא נמי גבי הכחשה כיון דסבר רבא כרב הונא דאמ' כשרין להעיד מיכן ולהבא, אמאי לא אמ' רבא הכא אאכילה דאיתכחוש איתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש כדאמרי רבנן התם. תשובה התם בגניבה וטביחה אע"פ שבבת אחת העידו עליהן הן שתי עדיות שעל הגניבה משלם כפל ועל הטביחה שלשה אחרים, ומשום הכי פלגינ' שהדותיהו ואמרי' דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום מפני שהן שתי עדיות, אבל הכא דאסהוד אאבהתא ואאכילה ביחד הן עדות אחת שכל זה הן אומ' להחזיק שדה בידו, וסבירא ליה דבעדות אחת לא פלגי' דיבורא אלא כמו שהוכחשו על מקצת העדות כך הוכחשו על כולה, ורב נחמן סבירא ליה דגם בעדות אחת פלגי' דיבורא, ורבא נמי אע"ג דבעלמא סבר דפלגי' דיבורא אפי' בחד סהדותא הני מילי כדהוי גברא כשר וקרוב לזה ורחוק לזה אבל האי דאיתכחש סבירא ליה דלכל סהדותא איתכחש ולא פלגי' דיבורא.
ואי קשיא נקשה לרב חסדא מרבנן, דהא אמרי רבנן מיכן ולהבא הוא נפסל ואי אסהידו בניסן ולא איתזום עד אייר כל סהדותא דאסהיד מניסן ועד אייר כשרות, והא אע"ג דאמרי' עד זומם חידוש הוא, דל חידוש מהכא הוו להו מוכחשין ואמאי כשרין, אלא לאו משו' דסבירא להו עד מוכחש כשר, ואפי' ר' יוסי דפליג על רבנן ופוסל לא פסל אלא בעד זומם דפסול בודאי, אבל בעד מוכחש דהוא ספק דילמ' הוו מכשרי, יש לתרץ אמ' לך רב חסדא טעמ' דרבנן דמכשרי לאו משום דחידוש הוא אלא כי טעמ' בתרא דרבא דאמ' התם משום פסידא דלקוחות, אי נמי כדאמרי' התם אמרי לא, אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכול' עלמ' למפרע הוא נפסל, אלא הכא בתוך כדי דיבור קא מיפלגי, דרבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, ור' יוסי סבר כדיבור דמי, אבל לעולם אימ' לך עד שהוכחש בדיבורו פסול משעה שהעיד לכל עדיות שבעולם.
הדר אייתי סהדי דאבהתי' היא, אמ' רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסלקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינ', פי' אנן אחתיניה להחזיק בשדה אותו שהביא עידי אבהתא, ועכשיו שגם זה הביא עדי אבהתא מסלקינ' ליה מחזקתיה ומוקמינן ליה ברשותא דתרויהו למידן להו כל דאלים גבר, ולא חיישינ' לזילותא דבי דינא, ואי קשיא פשיט' דלא חיישינ' דהא מתני' היא [סנהדרין ל"א ע"א] כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, ולא חיישינ' לזילותא דבי דינא, והיכי מותבי ליה לרב נחמן דניחוש, תשובה כשמביא ראיה שהדבר שלו בבירור סותר את הדין, ולא חיישי' לזילות' דבי דינא שאין שם זילות שהרי נתברר הדבר בפירוש, אבל כשהדבר ספק כגון זה שזה מביא עדים וזה מביא עדים התם איכא זילותא שיחזרו מדבריהם בלא דבר ברור.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, א"ל מינך זבנתה והא שטרא, אמ' ליה שטרא זייפא הוא, גחין לחיש ליה לרבה אין זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס, ואמינא אינקוט בידאי כל דהוא, פי' האי שטרא זייפא הוא כמו שטר אמנה שכת' למכור ולא מכר ולא קיבל מעות, ולא עשה כן אלא כדי לא להשביע את עצמו, וסמך על אמונתו שלא יתבענו, והעדים החתומים בו לא ידעו בדבר זה אלא הסוד היה ביניהן בין המוכר ובין הלוקח, אמ' רבה מה לי לשקר איבעי אמ' שטרא מעליא הוא, פי' שהרי עדים החתומים בו ניכרת חתימתן, או הם יעידו על חתימתן, הילכך כי אמ' שטר' אחרינא הוה לי ואירכס נאמן, אמ' ליה רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, פירש רבינו שמוא' זצוק"ל חספא בעלמ' הוא דכיון דאודי אודי, ולא דמי לשאר מה לי לשקר שבתלמוד ששתי הטענות ראויות להיות אמת, אותה שהוא טוען ואותה שהיה יכול לטעון ולא טען דאמרי' מיגו, אבל הכא דמה לי לשקר במקום עדים, שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטרא הוא, והיאך נאמר מה לי לשקר בשטר איבעי אמ' שטרא מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים, ואילו באו עדים שאמרו כי הוא פסול תו ליכא מה לי לשקר, ואינו נר' לי שאין מיגו בתלמוד מעולה הימנו, שגם הנה שתי הטענות ראויות להיות אמת שאילו היה טוען דשטרא מעליא הוא מאן הוה מכחש ליה, כיון שהחתימה ניכרת ואיהו הוא דאמ' זייפא הוא, הילכך כי הדר ואמ' שטרא אחרינא הוה לי ואירכס יהא נאמן, שהוא שהירע הטענה היפה הוא חזר וטען טענה אחרת, וכך הם כל מיגו כגון איבעי אמ' מינך זבנתה כי אמ' פלניא (זבנך) [זבנה מינך] קמאי, נאמן, והא הכא דאודי ליה דאנא לא זבנתה מינך ומהימן כי אמ' פלניא זבנה מינך קמאי, וכן בפ' ב' דכתובו' [ט"ו ע"ב] שדה זאת של אביך היית ולקחתיה ממנו נאמן, וכן [שם כ"ב ע"א] האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, נשביתי וטהורה אני, אע"פ שהודו בדבר המירע כחם, כיון שחזרו וטענו טענה אחרת נאמנין, הכא נמי אע"פ שהודה דשטרא זייפא הוא כי הדר אמ' שטרא אחרינא הוה לי יהא נאמן, ולא דמי למה לי לשקר במקום עדים, דהתם איכא שהדי דמרעי לטענתיה דטעין השתא, אבל הכא ליכא דמורע להאי טענה דטעין השתא, ולא דמי נמי לאתו שהדי ואסהידו דשטרא זייפא הוא דהתם ליכא מיגו דליהמניה בטענה דטעין השתא, אבל הכא דאיהו אמ' שטרא זייפא הוא ואיהו אמ' שטרא אחרינא הוה לי ואירכס יהא נאמן על ידי מיגו.
ורבי' יוסף בן מגש זצוק"ל אמ' נקוט האי כללא בידך, דלא אמרי' מה לי לשקר ומהימנינ' ליה במאי דטעין ואע"ג דלית ליה ראיה אלא במאי דאיכ' תותי ידיה דלא מפקינ' ליה מיניה, אבל במאי דליכא תותי(ה) ידיה וקא בעי לאפוקי מחבריה בלא ראיה אלא במה לי לשקר לא אמרי' בכי הא מה לי לשקר, דכי אלים מה לי לשקר לקיומי מאי דאיכא בידיה אבל לאפוקי מחבריה לא אלים, ומשום הכי להכי איפסיקא הילכתא כות רבה בארעא דהא ארעא תותי ידיה קיימא, וכות רב יוסף בזוזי דהא זוזי לאו תותי ידיה נינהו, ואינו נר' לי דכיון דמיגו מעליא הוא מאי טעמ' דרב יוסף בארעא דאמ' האי שטרא חספא בעלמ' הוא, ותו הא לקמ' כי אמ' אהדרתינהו ניהלך מחמת כי הוו שיפי וסומקי נאמן, אלמ' אע"פ שמוציא ממנו מעות אמרי' מיגו כיון דנקיט שטרא בידיה, ובכמה מקומות בתלמודין אמרי' דמהני מיגו להוציא, כגון גבי אומן [להלן מ"ה ע"ב] שתים קצצתה לי שכל זמן שהטלת בידו מיגו דאיבעי אמ' אין לך בידי כלום, הוא נאמן לומ' שתים קצצתה לי ומוציא ממון מחברו, וכן נמי [להלן ל"ו ע"א] בהנהו עיזי דאכלן חושלא ואתא מריה וטעין טובא, ואמרי' יכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי אמ' לקוחין הן בידי, וכן נמי [ב"מ קט"ז ע"א] בההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה דנאמן לטעון עד כדי דמיה, ונר' לי דטעמיה דרב יוסף הוי משום דמפלג בין מיגו דבפה למיגו דנקיט שטרא בידיה, דכל מיגו דטעין בפה בלא שטר אמרי' מה לי לשקר איבעי אמ' הכי והכי, אבל האי דנקיט שטרא ובענן למימ' מיגו דאיבעי אמ' האי שטרא מעליא הוא יהא נאמן לא אמרי' הכי, אלא אמרי' מירתת הוה למימ' על שטרא זייפא דמעליא הוא, דבדיבור בעלמ' דלא מיחזי ליה לעלמ' לא מירתת איניש לשקורי, הילכך אמ' אי הוה בעי לשקורי הוה אמ' הכי, אבל בשטרא דמיחזי ליה לאינשי מירתת לשקורי דילמ' מיגליא מילתא לעלמ' ויוחזק כפרן, הילכך לא אמרי' מדלא שיקר ואמ' מעליא הוא נאמן לומ' שטרא אחרינא הוה לי ואירכס, אבל כי נקיט בידיה שטרא מעליא ואמ' אהדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שיפי וסומקי, כיון דשטרא מעליא עביד ליה נאמן דהא מיגו בעל פה הוא, דאי בעי הוה אמ' לא פרעתה לי כלום, דאפי' אי הוה מיגליא מילתא דפרעיה כיון דאהדרינהו ניהליה מחמת דהוו שיפי וסומקי לא הוי פירעון, הילכך נאמן לומ' פרעתה לי ואהדרתינהו לך מחמת דהוו שיפי וסומקי, ורבה לית ליה האי סברא, אלא בכי האי גונא אמרי' מה לי לשקר, ורב אידי משום דאיסתפק' ליה האי סברא אי הוה מיגו מעליא כרבה אי לא הוה מיגו מעליא כרב יוסף פסק הילכת' בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי.
ההוא דאמ' ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמ' ליה שטרא זייפא הוא, גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא, אלא מיהו שטרא אחרינא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא אינקוט האי שטרא בידי כל דהוא, אמ' רבה מה לי לשקר אי בעי אמ' ליה שטרא מעליא הוא, אמ' ליה רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמ' הוא. אמ' רבא הילכת' כותיה דרבה בארעא והילכת' כותיה דרב יוסף בזוזי. הילכתא כותיה דרבה בארעא היכא דקימ' תיקום, והילכת' כותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי לוקמו.
ההוא ערבא דאמ' ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עילוך והא שטר', פי' וכגון שכתב לו המלוה לערב התקבלתי חובי ממך כדאמרי' לקמ' בגט פשוט [קע"ד ע"ב], אמ' ליה ולא פרעתך, אמ' ליה ולא הדרת שקלתנהו מינאי, שלחה רב אידי בר אבין לקמ' דאביי כי האי גונא מאי, שלח ליה מאי תיבעי לך והא את הוא דאמרת הילכת' כותיה דרבה בארעא, והילכת' כותי' דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי לוקמו, פי' ולא יוכל הערב לגבות כיון שהודה שפרעו. והני מילי דאמ' ליה הדרת אוזפתינהו מינאי, פי' שכבר נמחל שיעבודו של שטר כיון שפרעו וחספא בעלמ' הוא, וכי הדר ואוזפיה הויא לה מלוה על פה וצריך להביא עליה ראיה, אבל אמ' ליה אהדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שיפי וסומקי אכתי איתי' לשיעבודיה דשטרא.
רבה בר שרשו נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי, פי' אביהן מישכן לו שדה לזמן ידוע במשכונתא דסורא, דכתבי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, והיו מרננין עליו העולם שכבר השלימו ימי המשכנתא והוא מעכבה ואוכל פירותיה בחמס, אמ' ליה אביי אימ' לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, פי' דקים לי שאינך אוכלה בחמס, אמור לי למה אתה מעכבה בידך, אמ' ליה ארעא במשכונתא הוה נקיטנא לי מאבוהון דיתמי, והוו לי זוזי אחריני גביה, ואכלתה שני משכנתא, ואמינא אי מהדרנא ארעא ליתמי ואמינא דאית לי זוזי אחריני גביה דאבוכון, אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אלא אכבשיה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזיי, דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי ומהימנינא, כי אמינא דאית לי זוזי גביה מהימנינא. פי' נראה לי דלא הוה ליה לרבה בר שרשו שטרא על הני זוזי, דאי הוה ליה שטרא הוה מישתבע בקושטא ושקיל ולא הוה עביד כולי האי, אלא מלוה על פה הוה ליה עליה דלא הוה מצי לאפוקי מיניהו, דחיישינ' דילמ' פרעיה אבוהון, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים והוה אמ' פרעתיך הוה נאמן דקימ' לן [ק"ע ע"א] המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים, השתא דמית ב"ד טוענין בעבור היתומים כל מה שהיה אביהן יכול לטעון, והאי דאייתי לא ייפרע אלא בשבועה שהיא מלוה בשטר, משום דמינה ילפינן דבכל מאי דהוה מצי אבוהון למיטען טוענין בית דין בעבור היתומים, ובמלוה בשטר אי טעין ואמ' פרעתך דינא הוא דמשתבע מלוה דלא פרעיה ושקיל, ואי לא טעין לא טענינ' ליה כדאמ' רב פפא בשבועות [מ"א ע"א], אבל גבי יתמי בית דין טוענין בעבורם כל מה שהיה יכול לטעון אביהן ומשבעינ' ליה, והוא הדין למלוה על פה בית דין טוענין בעבורם דילמ' פרעיה אבוהון ופטרינ' להו לגמרי.
<h2>דף לג.</h2>
אמ' ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא איכא עלה סהדי דארעא דיתמי היא, פי' אע"פ שאין עדות ברורה בדבר היאך באה לידך כי אם קלא בעלמ', אין חזקתה חזקה דהוי ליה להאי קלא כמחאה ואיבעי לך לאיזדהורי בשטרך, אלא אהדרה ניהליהו וכי גדלי אישתעי דינא בהדיהו, פי' כל זמן שהן קטנים אינך יכול לתובעם דאמ' מר [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקים לנכסי יתומים עד שיגדילו, וכי גדלי הידיין עמהם, וכתב רבי' שמוא' זצוק"ל וישבע ויטול, כדאמ' רב פפא בשמעתא בתריתא דמכילתין [קע"ו ע"א] הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין, והני מילי שיש עדים שהלוהו ויישבע שלא פרעו ויטול, ואינ' נר' לי דלא פסק רב פפא דגובה מן היורשין אלא היכא דליכא למיחש לפירעון כגון שהודה בשעת מיתה שלא פרעו, או דשמתוה ומית בשמתיה, או שלא השלים זמנו ליפרע דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה, והא דאמ' ליה אישתעי דינא בהדיהו אם יוכל להביא עדים שהודה אביהן בשעת מיתה, או להשביעם שבועת היורשין שלא פיקדנו אבה.
קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמ' אנא קריבנא טפי, וההוא גברא אמ' אנא קריבנא טפי, פירוש והחזיק בו ההוא גברא ואכל פירותיו, אזל רב אידי ואייתי סהדי דאיהו קריב טפי, אוקמיה רב חסדא לדיקלא בידיה, אמ' ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא ועד השתא, אמ' זה הוא שאומ' עליו אדם גדול הוא, אמאי קא סמיך אהאי הא קאמ' אנא מקריבנא טפי, פי' לא היו לו עדים לרב אידי דההוא גברא אכל הפירות עד עכשיו אלא בהודאה שעשה לו, והא איהו קאמ' אנא מקריבנא טפי, פי' אע"פ שהוא הודה לו שאכל הפירות כשאמ' לו דאנא קריבנא טפי ומדינא קא אכילנא ליה, הא איהו אמ' אנא מקריבנא טפי דאין אכלי ודידי אכלי, ומיגו דאיבעי אמ' לא אכלי, כי אמ' נמי אכלי ודידי אכלי דאנא קריבנא טפי מהימן, ואע"ג דעדים מכחישין אותו ואומ' דרב אידי קריב טפי, רב חסדא לטעמיה דאמ' אמרינ' מה לי לשקר במקום עדים כדלקמ'. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כיון דאודי אודי, פי' דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', ואע"ג דהאי פלוגת' לקמ' אמרי' לה, התם הימני' רב חסדא בארעא ובפירי והכא לא הימניה אלא בפירי, משום הכי פלגינהו תלמ' לתרי, אבל מכל מקום חד טעמ' אית להו דרב חסדא סבר אמרי' מה לי לשקר במקום עדים, ואביי ורבא סבירא להו דלא אמרי' והילכת' כותיהו, עיין במהדורא קמא.
<h2>דף לג:</h2>
זה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמ' רב חסדא מה לי לשקר אי בעי אמ' ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', אי קשיא מאי ילפינ' מהאי עובדא, והא כבר אייתינ' לה לעיל בפלוגתא דרבה ואביי, דרבה אמ' מה לי לשקר, ואביי אמ' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', ואי משום דאוסיף הכא רב חסדא דסבר כרבה ורבא כאביי לימ' התם רב חסדא סבירא ליה כרבה ורבא כאביי, יש לומ' משום הכי אתייה להאי עובדא משום דהתם לא קם דינא הכי [דהדר ואמ' אין דאבהתך היא וזבנתה מינך כו', והכא קם דינא הכי], והוה אמינא ניפתח ליה פיתחא דילמ' הכי קאמרת, קמ"ל דקם דינא הכי כיון דאיהו לא טעין ולא אמרי' כגון זה פתח פיך לאלם הוא, והילכך הדרא ארעא והדרי פירי כיון דלית ליה אלא חזקה בלא טענה שטענתו העדים הכחישו אותה.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמ' ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין, אמ' רב נחמן הדרה ארעא והדרי פירי, אמ' רב זביד אם טען ואמ' לפירות ירדתי נאמן, פי' אם מתחילה כשאמ' לו מאי בעית בהאי ארעא הוה טעין כי השכרתה אותה לי לפירות, אע"פ שלזה עדים שהשדה שלו ולזה אין עדים איך השכירה לו נאמן הוא, מי לא אמ' רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמ' איזיל ואיגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלאי מהימן, אלמ' לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דידיה, הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דידיה, פי' כלים שמלקטין בהן תמרים מן הדקל, מגלא, הוא שחותך בו את התמרים, ותובליא, יש מפרשים סל ויש מפרשין חבל שעולין בו באילן, ואם היה מוליך אילו הכלים ואמ' אלך ואלקט התמרים של דקל פל' שמכרם לי נאמן, ולא מחזקינ' ליה מסתמ' בגזלנא משום דלית ליה סהדי דנימחי בידיה, ואי אתי אידך נמי ותבע ליה דליפיק מיניה ולא תיהני ליה חזקה, אלא מהימן לומ' לקוחין הן בידי, דלא חציף איניש ללקט פירות אילן שאינו שלו. אבל ודאי אם קודם שליקט אתי מריה דיקלא ומערער הדין עמו וצריך המלקט להביא ראיה, הכא נמי זה שאכל פירות השדה שתי שנים מסתמ' מהימנינן ליה משום האי חזקה דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דידיה, אי הכי ארעא נמי, פי' כי טעין מינך זבנתה יהא נאמן משום חזקה זו, ארעא אמרי ליה אחזי שטרא, אי הכי פירי נמי, שטרא לפירי לא עבדי אינשי, ודוקא כשטען מתחילה לפירות ירדתי, אבל טען מתחילה מינך זבנתה וכשראה שהיה מתחייב חזר ואמ' לפירות ירדתי אינו נאמן מפני שסותר טענתו הראשונה.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמ' ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה, אזל אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין, סבר רב אידי קמיה דאביי למימ' הינו נסכה דר' אבה, דההוא גברא דחטף נסכה מחבריה, אתא לקמיה דר' אמי, אייתי חד [סהדא] דמיחטף חטפה מיניה, הוה יתיב ר' אבה קמיה, אמ' ליה אין חטפי ודידי חטפי, אמ' ר' אמי היכי נידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי, פי' דאי הוו תרי סהדי דחטף לא הוה מהימן לומ' דידי חטפי עד שיביא ראייה, ליפטריה איכא חד סהדא, פי' כיון שאין שני עדים שחטף, וגם בהודאתו לא נוכל לחייבו כי הוא אומ' אין חטפי ודידי חטפי והפה שאסר הוא הפה שהתיר, איכא חד סהדא שמעיד כי חטף ואינו יכול לומ' לא חטפתי שנאמיננו על ידי מיגו לומ' דידי חטפי, לישתבע הא אמ' מיחטף חטפי, פי' לישתבע כדקימ' לן [שבועות מ' ע"א] דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, הרי הוא מודה לדברי העד שחטף, ואימתי מחייבו עד אחד שבועה כשמכחיש את דבריו, כגון אם היה כופר ואומ' לא חטפתי כלום, ועד אחד מעידו שחטף היה נשבע שבועה דאוריתא שלא חטף, והיה נאמן בשבועתו להכחיש את העד, אבל זה מודה לדברי העד כי חטף כמו שמעיד הוא, הרי לחייבו אי איפשר, לפוטרו אי איפשר, להשביעו אי איפשר, היאך נדין אותו. אמ' ליה ר' אבה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, פי' כיון שאם היו שנים מעידין שחטף היה חייב לשלם ממון ולא היה נאמן לומ' דידי חטפי, עכשיו כשמעיד עד אחד שחטף בא לחייבו שבועה כדקימא לן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, ולא יוכל האיש הזה להיפטר בלא שבועה, ואם היה מכחיש דבריו היה נשבע, אבל עכשיו שמודה לו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, דשבועה במקום תשלומין קיימ' או יישבע או ישלם, וכיון שאינו יכול לישבע משלם, ואי קשיא יהא נאמן לישבע אין חטפי ודידי חטפי על ידי מיגו, מיגו דאיבעי אמ' לא חטפי והוה מכחיש ליה לחד סהדא והוה מישתבע ומיפטר, כי אמ' נמי אין חטפי ודידי חטפי יהא נאמן בשבועה, תשובה אין זה מיגו דאיכא למימ' איערומי מיערם, סבר אי אמינא לא חטפתי השתא אתי חד סהדא ומסהד בי ומשבעו לי, וסבר דאי אמ' חטפי ודידי חטפי לא משבעו לי, ואפי' אי ידע דמשבעי ליה ניחא למישתבע במאי דלא ידע ביה סהדא ולא לישתבע במאי דידע ביה סהדא משו' דמיכסיף מיניה וגם שלא יחזיקנו לעולם שנשבע לשקר, ועיין בפ' שבועת העדות במהדורא קמא, והכא נמי בהאי דינא סבר רב אידי למידן הכי, דלחייובי לשלומי פירי דאכל אי איפשר משום דליכא תרי סהדי, ואי משום הודאת פיו הא אמ' אין אכלי ודידי אכלי דמינך זבנתה, ולמיפטריה על ידי מיגו דאי בעי אמ' לא אכלי לא איפשר דהא איכא חד שהדא דאכל, ולאשבועי נמי לא איפשר דהא לא מכחיש סהדא אלא מודה ליה, אם כן הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, אמ' ליה אביי מי דמי התם חד סהדא לאורועיה קא אתי דאי אתי אחרינא מפקינן לה מיניה הכא סהדא לסיועי' קא אתי, דאי אתי אחרינא מוקמינן לה בידיה. אלא אי דמיא לדר' אבה, לחד סהדא, ולתרתי שני, ולפירי, פי' בנסכא דר' אבה דאתי חד סהדא לאורועיה כיון דאילו הוו תרי הוו מיחייבי ליה ממונא, חד מחייבו שבועה, וכיון דלא מצי אישתבועי ליה דהא אודי ליה משלם, אבל הכא דאתא לסייועיה דהא אילו אתי סהדא אחרינא מוקמינן לה בידיה, ליכא למימ' דלחייוביה שבועה קאתי שנדיננו כדין המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכיון דלסייועיה קאתי נהי דבטל סייועו משום דהוא חד והוה ליה כמאן דליתיה, ואילו ליתיה (לא) הוה מיפטר, דבהודאת פיו לא הוה מצינן לחייוביה דהא אמ' אין אכלי ודידי אכלי, השתא נמי דאיכא חד סהדא לא מצינן לחייוביה דהא מסייע ליה דאכלה שני חזקה, הילכך ארעא הדרא משום דלית ליה תרי סהדי, אבל פירי לא הדרי, אבל אילו לא אסהיד סהדא אלא על תרתי שנין התם ודאי לחייוביה קאתי, דאי הוו תרי סהדי הוה אמרי' הדרא ארעא והדרי פירי שהרי אין לו חזקה, השתא דליכא אלא חד סהדא אתא לחיוביה שבועה, דכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ואי הוה אמ' לא אכלי כלל והוה מכחיש ליה הוה מישתבע ומיפטר, השתא דאודי ליה דאכל אינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואי ליכא סהדי כלל דאכל, ארעא ודאי הדרא כיון דלית ליה עידי חזקה, ופירי לא הדרי דמיגו דאי בעי אמ' לא אכלי והוה מיפטר כי אמ' נמי אכלי ודידי אכלי פטור.
<h2>דף לד:</h2>
ההיא ארבא דהוו קא מינצו עלה בי תרי האי אמ' דידי היא והאי אמ' דידי היא, אתו לבי דינא אמ' חד מיניהו לבי דינא תפשוה אדמייתינא סהדי דדידי היא, תפשינן אי לא תפשינן, רב הונא אמ' תפשינן, ורב יהודה אמ' לא תפשינן. אזל ולא אשכח סהדי אמ' להו אפקוה כל דאלים גבר, מפקינ' אי לא מפקינן, רב יהודה אמ' לא מפקינ', והילכת' לא תפשינן, והיכא דתפשינן לא מפקינן. פי' הוה אמ' תיפשוה פן יחזיק בה ואם לא אוכל למצוא עדים ידינו לי המוציא מחברו עליו הראיה, ואע"ג דבתורת חטיפה באה לידו חזקה היא, דכיון דעיקר דין זה הוא כך דכל דאלים גבר הרי אם תקפה ממנו בפנינו (לא) הויא חזקה וזכה, השתא נמי דשבקיה עד דאזיל ומייתי סהדי והחזיק בה זכה, ואי לא מייתי סהדי אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. ודאי בשנים אוחזין בטלית דשניהם מוחזקין בה, ואי תקפה אחד בפנינו אינה חזקה, הכי נמי דאי אמ' תיפשוה עד דמייתינא סהדי וזה קדם והחזיק בה אינה חזקה, ואי לא מייתי סהדי הדר דינא למיעיקרא לחלוק, אבל הכא דלאו האי מוחזק ולאו האי מוחזק בה אי תקפה בפנינו הכי נמי דהויא חזקה, דהא אנן נמי הכי דיינינן להו, ואי שבקה עד דמייתי שהדי והלך זה והחזיק בה ולא מצא עדים אמרינן המוציא מחברו עליו הראייה. רב הונא אמ' תפשינן, משום דסבר כרב פפא דאמ' דבתר דתפשו בי דינא אי הדר ולא אשכח סהדי מפקינן לה קמיהו ואמרי' כל דאלים גבר, הילכך אין שום הפסד בתפישת בית דין, ורב יהודה אמ' לא תפשינן, דאזיל לטעמיה דאמ' אי תפשו בית דין לא מפקינ' ומותבינן ברשותא דתרויהו, דכל מאי דמטי לבי דינא לא מפקינן מידיהו אלא בדבר ברור, ויעמוד בידם עד שיבוא אליהו, או יתפשרו זה עם זה ברצונם, והילכך לא תפשינן מעיקרא ששוב לא נוכל לדין כל דאלים גבר.
זה אומר של אבותי וזה אומ' של אבותי. אמ' רב נחמן כל דאלים גבר, פי' אין בית דין נזקקין להן כלל לומ' להן שיחלוקו, אלא אמרי' להו כל דאלים גבר, או בראיות או באלמות אם לא יוכלו להביא ראיות. מאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמ' יחלוקו ושמואל אמ' שודא דדייני, פי' עיין דיני שני שטרות היוצאין ביום אחד בפ' מי שהיה נשוי במהדו' קמא, ומשמואל אינו מקשה לו, דהכא ליכא למיעבד שודא דדייני דמאי ידעין בית דין האי שדה דמאן הוה, אלא מרב מקשה לו דאמ' דבר המסופק לבית דין אומ' בו יחלוקו, והכא נמי אמאי לא אמ' רב נחמן יחלוקו. ומשני התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא. פי' התם בשני שטרות כיון שזמנם ביום אחד ליכא למיקם עלה דמילתא, שאפי' אם יתברר שלזה נמסר השטר קודם מזה כך קונה האחרון כמו הראשון אליבא דרב כדפרישית, והילכך דיינינ' להו שיחלוקו ולא חיישינ' דילמ' מייתי ראיה וסתרי דינא, אבל הכא דאיכא למיקם עלה דמילתא, שמא יביא אחד מהן עדים ויעידו שהיתה של אבותיו ואנו נזקקין להוציא החצי שנתננו לאותו שלא כדין, הילכך אין נזקקין להן מתחילה לומ' להן שיחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר.
<h2>דף לה:</h2>
ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומ' עד שלא מכרתי ילדה וזה אומ' משלקחתי ילדה יחלוקו, התם להאי אית ליה דררא דממונא ולהאי אית ליה דררא דממונא, הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר, פי' אע"ג דהא מתניתא אוקימנא לה בפ' השואל [ב"מ ק' ע"א] כסומכוס, שפיר מקשה מינה, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא משום דאיכא למוכר חזקה דממונא והוה ליה לוקח המוציא מחברו עליו הראיה, אבל אי לא הות חזקה הוו אמרי יחלוקו כסומכוס, ומתרץ להאי אית ליה דררא דממונ' כול', פי' התם השפחה רשות שניהם שלטה עליה, שיצאת מרשות המוכר ונכנסה לרשות הלוקח ונסתפקנו ברשו' מי ילדה ודמיא כאילו שניהן אוחזין בה, אבל הכא אי דמר לאו דמר, דלעולם לא היתה אלא ברשות אחד מהן, הילכך אין ראוי לבית דין לדון יחלוקו אלא מסתלקין הן מן הדין ואומ' להן כל דאלים גבר.
חזקתן שלש שנים מיום ליום. אמר רבה ואי דלי ליה צנא דפירא לאלתר הויא חזקה, פי' אם יש למחזיק עדים שהמערער עזרו והגביה סלו מלא פירות על כתיפו לאלתר הוי חזקה, שאילו בגזילה היה אוכלה לא היה עוזרו אלא ודאי הדין עמו שאומ' אתה מכרתה לי, ואמ' רבה ואם טען ואמ' לפירות הורדתיו נאמן, פי' אע"פ שיש לו עדים שעזרו בהולכת פירות, אם טען ואמ' כי השכרתיה לו לפירות, ומשו' זה עזרתיו ועכשיו יחזירה לי שכבר השלימו ימי שכירותו נאמן, כיון שאין לו שני חזקה. והני מילי בתוך שלש, אבל לאחר שלש לא, פי' כיון שיש למחזיק שני חזקה לא מהימן למימר לפירות הורדתיו עד שיביא ראיה, אמ' ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למיעבד, אמ' ליה איבעי ליה למחויי, פי' הוה סבר רב אשי למימ' שיהא נאמן לומ' לפירות אפי' לאחר שלש, ומתני' כגון דטעין גזלנא הוא משום הכי לא הויא טענה, אבל אי טעין לפירות הורדתיו הכי נמי דהויא טענה, שמה יעשו המשכירין שדותיהן לשנים מרובות, ומהדר ליה איבעי ליה למחויי באפי שהדי דלפירות הורדתיו ולא מכרתי לו, דאי לא תימ' הכי הני משכנתא דסורא דכת' בה במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, אי כביש ליה לשטר משכנתא גביה ואמ' לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן, וכי תימ' הכי נמי מתקני רבנן מידי דאתי לידי פסידא, אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי, פי' אי כבש לשטר משכנתא וישכח הדבר שבתורת משכנתא באה לידו, אבל אם יודעין העולם שבתורת משכנתא באה לידו, אינו נאמן לומ' לקוחה היא בידי דהא ידעי שבתורת משכנתא באה לידו.
אמ' רב יהודה אמ' רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר, פי' אע"פ שהחזיק בה שלש שנים לאחר שקנה מן הגוי אינה חזקה, שמפחד ישראל למחות בו מפני שהיה גברא אלמא, ואם היה מוחה היה בא הגוי ומזיקו. אמר רבא ואי אמר האי ישראל קמאי דידי זבנה ההוא גוי מיניה מהימן, מיגו דאיבעי אמ' ליה אנא זבנתה מינך.
<h2>דף לו.</h2>
ואמ' רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא ואמ' איזיל ואיגזריה לדיקלא דפל' דזבניה ניהלאי מהימן, לא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דידיה. ואמ' רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הויא חזקה, מימ' אמ' כל דזרע ערודי אכלי ליה, פי' מניחין מקום בקצה השדה, וזורעין בו בשביל החיות וכונסין הגדר לפנים הימינו, ומניחין אותו לחיות שירעו אותו ולא יכנסו לתוך השדה, ואם הלך אחד והחזיק באותו הקרקע וזרעו שלש שנים אינה חזקה, דהאי דלא מיחה בידו מפני שאין תועלת בזריעתו.
ואמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה, תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים אינה חזקה. אמר רב יוסף אכלה שחת לא הוי חזקה, פי' לא המתין שתיגמר התבואה אלא קצרה והאכילה לבהמות אינה חזקה דנראה דשמיט ואכיל כגזלן. אמר רבא ואי קמא בצואר מחוזא הוי חזקה, פי' בבקעת מחוזא שהיו עשירים והיו להן רוב בהמות וקוצרין תבואותיהן שחת ומאכילין אותן והרי החזיק זה כדמחזקי אינשי.
אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה, פי' קרקע שהיא מבוקעת ופתוחה בימות החמה, והלך זה ולא חרשה אלא זרעה באותם הביקועים לא הויא חזקה, שמפני שאין תועלת בזריעתו לא חשש למחות, ולא הויא חזקה עד דחריש וזרע כדעבדי אינשי. אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה, פי' דהאי דלא מיחה מפני שלא ראה ריוח בזריעתו. הני דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, פי' לא מחזקי שמחמת יראתם לא מיחה בהן, ולא מחזקינן נמי להו שהן בוטחין בגדולתם שיוציאום מתחת ידם ואינן חוששין למחות, ואין להן קניין זה על זה אלא בשטר.
והעבדים. עבדים יש להן חזקה, והאמ' ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, פי' אע"פ שכל המטלטלין יש להן חזקה שאע"פ שיביא עדים ראובן על שמעון שזה הכלי שהוא תחת ידו מכירין כי הוא של ראובן נאמן שמעון לומר לקוח הוא בידו מפני שהוא מוחזק בו, אם לא היה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, הני מילי במטלטלין שאין בהן רוח חיים, אבל הצאן שהן מהלכות מיכן ומיכן אין להם חזקה, דאמרי' כשעברו על פתח ביתו הכניסם לביתו ולא מסרום לו הבעלים, והוא הדין נמי בעבדים ההולכים מיכן ומיכן, אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים, פי' כשהיה לו למחות ומדלא מיחה נאמן.
אמר רבא אם היה קטן מוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא, מהו דתימא אימיה אעילתיה ואנשיתיה קמ"ל אימא לא מנשיא ברא, והילכך נאמן הוא לומ' לקוח הוא בידי.
הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, אתא מריה דחושלא וקטעין טובא, אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי, והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, שאני עיזי דמסירן לרועה. והא איכא צפרא ופניא, פי' הרועה שומרן בשדה ובפניא כשנכנסות בעיר הולכות מאיליהן לבית בעליהן, ובצפרא נמי הולכות מאיליהן לבית הרועה שהן רגילות בכך, ומהדר, בנהרדעא שכיחי טייעי ומידא לידא משלמי, פי' שהם יראים שמא יגנבו אותם.
<h2>דף לו:</h2>
ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה כול'. ת"ר ניר לא הוי חזקה, ויש אומ' הרי זו חזקה, מאן יש אומ' אמ' רב חסדא ר' אחא היא, דתניא נרה שנה ושתים זרעה, נרה שתים וזרעה שנה אחת אינה חזקה, ר' אחא אומ' הרי זו חזקה, א"ר אסי שאילית כל גדולי הדור ואמרו לי ניר הוי חזקה, א"ל רב ביבי לרב נחמן מאי טעמ' דמאן דאמ' ניר הוי חזקה לא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה ושתיק, ומאי טעמ' דמאן דאמ' לא הוי חזקה מימ' אמ' כל שיבי דכרבא ליעייל בה. שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא ילמדינו רבינו ניר הוי חזקה אי לא הוי חזקה, אמ' להו הרי ר' אחא וכל גדולי הדור אמרו ניר הוי חזקה, אמ' ליה רב נחמן בר יצחק רבותא למיחשב גברי, הא רב ושמואל בבבל, ור' ישמעאל ור' עקיבה בארץ ישראל אמרי ניר לא הוי חזקה, וכך הלכה.
אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבה, אבל חכמ' אומ' חזקתן שלש שנים מיום ליום. פי' דטעמ' דמילתא הוי משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, הילכך בכל מידי בענן שלש שנים מיום ליום, וכך הלכה והכי אזלא סוגיא דתלמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבה, אבל חכמ' אומ' עד שיגדור שלש גדרות, וימסוק שלש מסיקות, ויבצור שלש בצירות, מאי ביניהו, פי' בין שמואל לרב הינו שלש שנים, אמר אביי דקל נערה איכא ביניהו, פי' דקל שמנער פירותיו ומשירם, דקסבר שמואל בענן ג' שנים, ובענן שיאכל פירות באותן ג' שנים, אבל אם היה דקל שהשיר פירותיו אפי' שנה אחת אינה חזקה, ולרב הויא חזקה בשלש שנים ואע"פ שלא אכל, וקימ' לן הילכת' כשמואל בדיני ובענן שלש שנים מיום ליום ושלש אכילות. א"ר ישמע' במ' דב' אמ' בשדה הלבן כול', אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע לרבנן, היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה, אכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה, לאו מי אמר ר' ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו, הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני, פי' כבר איפסיקא הילכת' כרבנן דבעו שלש שנים ושלש אכילות, ומדברי ר' ישמעאל שאמ' בשנה אחת אנו למידים לשלש שנים דרבנן, הרי לר' ישמעאל אין כאן אלא אכילה אחת לכל פרי ופרי, והיה סובר דאכילת פרי זה מהניא לפרי זה, ואכילת פרי זה מהניא לפרי זה, וכל מה שסובר ר' ישמעאל בשנה אחת יסברו רבנן בשלש שנים, ואם היה שדה שהיו בה שלשים אילנות נטועין בשלשה בית סאין, ובשנה ראשונה אכל עשרה מהם ולא יותר מועיל אכילת העשרה לכולם, וכן בשנייה, וכן בשלישית, ולא בענן שיאכל כל השלשים בכל שנה ושנה, והני מילי דלא אפיקו, אבל אפיקו ולא אכל לא הויא חזקה והוא דבזאי בזויי, פי' והני מילי דמהניא אכילה דהני להני אלא כדלא אפיקו אחריני כגון שהיו בדקל נערה שהשירו פירותיהן, או שלא הוציאו כלל, אבל אם הוציאו פירות ולא אכלם אלא ליקטום עוברי דרכים והפקירם אין זו חזקה, שנראה שאינו מחזיק כמו בעל שדה אלא מישמט שמיט כמו גזלן, ואפי' לא אפיק נמי דהויא חזקה כגון שלא היו אותם העשרה ביחד, אלא היו מפוזרין בכל השדה שנראה כי הוא מחזיק ומלקט בכל השדה, אבל אם היו רצופין אין אכילתן מהני לשאר, ואע"פ שר' ישמעאל מוכיח שהגפנים היו לבד, והתאנים לבד, יש לומ' דבכי האי גונא קאמר כגון שהיו מעורבין בכל השדה הגפנים והתאנים עם הזיתים.
<h2>דף לז.</h2>
זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, אמ' רב זביד זה קנה קרקע וזה קנה אילנות. פי' ראובן שהיתה לו שדה אילן ומכר האילנות לשמע' והקרקע ללוי, והלכו הלוקחים והחזיקו זה באילנות וזה בקרקע, היה סובר רב זביד שזה קנה קרקע וזה קנה אילנות ואין לו לבעל אילנות כח וחזקה על הקרקע כלל, ואם מתו לא יטע אחרים תחתיהן, ואע"פ שהיו שלשה אילנות דאמרי' [פ"א ע"א] קנה שלשה קנה קרקע, הני מילי כשמכר אילנות ושייר הקרקע לפניו, אבל זה שמכר לזה קרקע ולזה אילנות, כשם שלבעל הקרקע אין לו חלק באילנות ולא חזקה, כך לבעל האילנות נמי אין לו שום כח וזכות על קרקעו של זה, והילכך אם ייעקרו או ייבשו אינו נוטע אחרים תחתיהן, אבל מיהו כל זמן שיחיו האילנות אוכל פירותיהן ויונקים מקרקעו של חברו דאדעתא דהכי זבנינהו ולא שיקוץ אותם לעצים, מתקיף לה רב פפא אם כן שאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימ' ליה עקור אילנך שקול וזיל, אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע, פי' אם כן שאין לו חלק לבעל האילנות בקרקע יאמר לו עקור אילנותיך מיד ואין לך אלא עצים בלבד, שאין הקרקע שלי משועבד לאילנותיך כמו שאין אילנותיך משועבדין לקרקע, אלא מאי אית לך למימ' דמסתמ' כך קנאם שיהא הקרקע משועבד להן ליניקתן עד שיחיו ולא דמי קנין אילנות לקנין קרקע, הילכך כיון דאמרת דמסתמא קנה שיעבוד הקרקע ליניקה, הכי נמי אמינא דמסתמ' קנה כל קרקע הצריך לאילנות, ולא תימ' כי היכי דאין לבעל הקרקע באילנות הם הכי נמי אין לבעל אילנות בקרקע, אלא זה קנה אילנות וחצי קרקע, ולא דוקא חצי אלא הצריך להן, ואע"פ שהיו שני אילנות דקימ' לן [שם] קנה שני אילנות לא קנה קרקע, הני מילי כשמכר אילנות ושייר קרקע לפניו, אבל זה שמכר קרקע לזה ואילנות לזה, כמו שלזה מכר הקרקע עולמית, גם לזה מכר האילנות עולמית, ואם מתו נוטע אחרים תחתיהן, והילכת' כרב פפא.
פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע, ואפי' לר' עקיבא דאמ' מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אבל אילנות דקא מכחשי בארעא שייורי שייר, דאי לא אמ' ליה עקור אילנך שקול וזיל, פי' היכא דמכר ראובן קרקעו לשמעו' ושייר האילנות לפניו, אע"פ שלא היו שלשה שהיו חשובין שדה אלא שנים או אחד יש לו קרקע שיינקו עד שיחיו ולכשימותו נוטע אחרים תחתיהן, ואפי' לר' עקיב' דאמ' לקמ' בפ' המוכר את הבית [ס"ד ע"א] שאם מכר ביתו והיו שם בור ודות דמסתמ' אינן מכורין והרי הן של מוכר, והיה אומ' ר' עקיב' דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לבורו אלא צריך ליקח לו דרך, הכא באילנות מודה, דודאי גבי בור ודות דלא מכחשי בביתא לא אסיק מוכר אדעתיה לשיורי' ליה בההוא ביתא חזקה אלא אמרי' מסתמ' בעין יפה מכר ולא שייר לו דרך, אבל האילנות שיונקין מן השדה ומכחישין אותו אם לא ישייר לו כח באותו שדה שהוא מוכר, יאמר לו עקור אילנותיך מעל השדה שלי ולך לך, והילכך כשמכר לו השדה שייר לעצמו כח באותה שדה לאילנותיו, וכיון דאסיק אדעתיה לשיורי מסתמא שייר גם זה שאם ימותו אילנותיו שיהא נוטע אחרים במקומם. מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן, לר' עקיב' דאמ' מוכר בעין יפה מוכר אית ליה ולרבנן לית ליה, לר' עקיב' אית ליה, ואפי' לרב זביד דאמ' אין לו הני מילי גבי ב' לקוחות דאמ' ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקע, אבל הכא מוכר בעין יפה מוכר, לרבנן לית ליה, ואפי' לרב פפא דאמ' יש לו הני מילי גבי שני לקוחות דאמ' ליה כי היכי דלדידך בעין יפה לדידי נמי בעין יפה, אבל הכא מוכר בעין רעה מוכר, פי' כגון שמכר לו שני אילנות, שאם מכר לו שלש אילנות הוו להו שדה ואליבא דכול' עלמ' קנה קרקע כדתנן לקמ' בפ' המוכר את הספינה [פ"א ע"א], ובשנים דלא מיקרו שדה הויא פלוגתא דר' עקיב' ורבנן, דלר' עקיב' דאמ' לקמ' בפרק המוכר את הבית שהמוכר בור ודות לחברו מסתמא יש לו דרך ללוקח דכי זבין ליה בעין יפה זבין ליה, הכי נמי גבי שני אילנות בעין יפה זבין ויש לו קרקע שאם מתו נוטע אחרים תחתיהן ואפי' לרב זביד, דלא תימ' דרב זביד ורב פפא בפלוגתא דתנאי איפליגו להכי מוקמינן מילתיהו אליבא דכול' עלמ', ולרבנן דאמרי התם לגבי בור ודות בעין רעה מוכר וצריך ליקח לו דרך הכא נמי בעין רעה מוכר ואין לו קרקע שיטע אחרים במקומן ואפי' לרב פפא.
<h2>דף לז:</h2>
אמרי נהרדעאי אכלן רצופין אין לו חזקה. פי' שהיו יותר ממטע עשרה לבית סאה דלהיתלש קיימו והילכך אין לו חזקה. מתקיף לה רבה אלא מעתה האי מישרא דאספסתא במאי קני לה, פי' אע"פ שאספסתא תולשה ומאכילה לבהמתו קונה אותה באכילת ג' שנים, והוא הדין נמי לשדה הלבן התבואה תולשה בכל שנה ושנה, ובאכילת הפירות שלש שנים קונה הקרקע, הכא נמי באילנות באכילת פירותיהן שלש שנים יקנה כל השדה, ומה בכך אם הן רצופין כאשר הם כך קנאם, אלא אמ' רבה מכרן רצופין אין לו קרקע, פי' אע"ג דקימ' לן קנה שלשה קנה קרקע הני מילי כדלא הוו רצופין דלאו להיתלש קיימי אבל רצופין דלהיתלש קיימי לא קנה קרקע.
אמרי נהרדעאי האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה בשיפוליה עד תהומא, פי' קנה קרקעו ואם מת נוטע אחר במקומו, וכגון שהחזיק בו שלש שנים, דאי בלא חזקה הא תנן לקמ' בהמוכר את הספינה [פ"א ע"א] גבי קנה שני אילנות ואם מתו אין לו קרקע, אלא ודאי על ידי חזקה מיירי, מתקיף לה רבא ולימ' ליה לכורכמא רישקך זביני לך, פי' כיון שהמוכר אילן לחברו בלא קרקע יש לו להניחו עד שייבש, יכול לטעון זה כי לפירותיו מכרתיו לך כדין כל אילן יחידי וחזקתך אינה [אלא] לפירות, ולמה אנו דנין לו מסתמא כיון שהחזיק בו קנה מקום מטעתו, אלא אמר רבא בבא מחמת טענה, פי' הכי מיתוקמה מילתא דנהרדעאי כגון שטוען הלוקח כי מכרתה לי האילן וקרקעו בפירוש, אמר ליה מר קשיש' בריה דרב חסדא לרב אשי ואי לכורכמא רישקך זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד, איבעי ליה למחויי, דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתבי במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמ' לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן, ומתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא, אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. פי' שאילן לבדו מכרתי לו בלא קרקע ואם לא מיחה הפסיד.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן וגליל כול'. פי' ת"ק סבר דממדינה למדינה לא מהניא חזקה, ולא נאמרה חזקה אלא באותה העיר שהבעלים שם ורואה שמחזיק בקרקעו או באותה מדינה, ור' יהודה פליג עליה בתרתי ואמ', כל טעם החזקה של שלש שנים לא נאמר אלא אע"פ שהיה בארץ רחוקה כגון אספמיא שהיא מהלך שנה אחת, וכל שכן ממדינה למדינה דהויא חזקה ולא מהימן לומ' לא שמעתי, אבל אם היה עמו באותה העיר לא בענן שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה שאין אדם רואה שמחזיקין בשדהו ושותק, ופליגי בתרתי, פליגי בפניו דת"ק בעי שלש שנים ור' יהודה סבר לאלתר הויא חזקה, ופליגי נמי ממדינה למדינה דלת"ק לא הויא חזקה ולר' יהודה הויא חזקה בשלש שנים ואפי' באספמיא, ודיקינ' במילתיה דתנא קמ' מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפי' יהודה ויהודה נמי, ואי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי, אמר ר' יהודה בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ומשנתינו בשעת חירום שנו, ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מחזיקין בניכסי בורח, כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך, ורב מאי קמ"ל דמחאה שלא בפניו הויא מחאה והא אמרה רב חדא זימנא, פי' לעיל בתירוץ משנתינו, הא קמ"ל דאפי' מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומ' לו, פי' שידוע שאין להן דרך שם שיודיעוהו, דאמ' רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל מיחה בפני בני אדם שיכולין לומ' לו הויא מחאה, בפני בני אדם שאין יכולין לומ' לו לא הויא מחאה, ורב סבר חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. ואע"ג דקימ' לן כשמואל בדיני הכא הלכה כרב דהא כל הני אמוראי דלקמ' סבירא להו כותיה.
אמר רבא הילכת' אין מחזיקין בניכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, תרתי, פי' דסתרן אהדדי, דמדקאמ' אין מחזיקין בניכסי בורח משמ' דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין, פי' רציחה בלשו' פרסי מרדין, וכיון שמחמת רציחה הוא בורח ירא הוא להיודע בעיר ולמחות בפני עדים ולהודיע להם העיר שיצא משם. היכי דמיא מחאה, פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה, פי' שאפי' אם יודיעו לו הוא סובר לחרפו הוא מתכוין ולא על שדהו (הוא מתכוין) שמכר לו קורא אותו גזלן שייזהר בשטרו. פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא, אי נמי פל' גזלנא הוא ולמחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה, פי' ואין חזקתו חזקה דאיבעי ליה לאיזדהורי בשטריה.
<h2>דף לט.</h2>
אמ' להו לא תימרו ליה, פי' שהיה ירא דאי אמרי ליה דילמ' מזייף וכתיב שטרא. אמר רב זביד האמ' לא תימרו ליה, פי' ולא הויא מחאה, אמר רב פפא לדיליה לא אמרי לאחריני אמרי וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, אמרי ליה לא אמרי' ליה, אמ' רב זביד הא אמ' לא אמרינ' ליה, רב פפא אמ' לדיליה לא אמרי לאחריני אמרי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, והילכת' כרב פפא. אמ' להו לא תיפלוט לכו שותא, פי' אל יצא דיבור מפיכם ולישנא קטיעא היא כמו שחותא. אמר רב פפא הא אמ' להו לא תיפלוט לכו שותא. אמרי ליה לא מפקינ' שותא, אמר רב פפא הא קאמרו ליה לא מפקינ' שותא, רב הונא בריה דרב יהושע אמ' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה. ומיסתברא דבהא הלכה כרב פפא דלא הויא מחאה.
אמר רבא אמר רב נחמן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, איתיביה רבא לרב נחמן ר' יהודה אומ' לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת, ואי ס"ד מחאה שלא בפניו הויא מחאה למה ליה למיתי ליתיב אדוכתיה ולימחי, פי' סבירא ליה לרבא דדוקא חזקה שלא בפניו הויא חזקה, אבל מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, ומאי שנא משום דדירכיה דמרי ארעא לשיולי ארחי ופרחי על ניכסיה, ובודאי אמרי ליה דפל' אחזיק בקרקע דידך, אבל מחזיק לאו דירכיה לשיולי על מארי ארעא אי מיחה אי לא מיחה, שאינו מעלה בלבו שימחה אחרי שמכר לו. אי נמי חזקתו של זה כול' עלמ' חזו לה ובודאי שמע התובע, אבל מחאתו של זה (כול') לאו כולי עלמ' חזו לה ושמעי לה הילכך חזקה שלא בפניו הויא חזקה דודאי שמע מארי ארעא ואיבעי ליה למיתי ולמחויי בפניו, או לשדורי שליחא ולמחויי ביה, אבל מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה דלא שמע מחזיק דליזדהר בשטריה, ואע"ג דר' יהודה הוא דקאמ' לה ויבוא מדר' יהודה נשמע לרבנן, דעד כאן לא פליגי אלא אי הויא חזקה ממדינה למדינה, דלרבנן לא הויא חזקה ולר' יהודה (לא) הויא חזקה, אבל במחאה שלא בפניו לא פליגי, ומהדר התם עיצה טובה קמ"ל דניתי ונישקול ארעא ופירי, פי' ולאו דוקא שאפי' אם אינו יכול לבוא ימחה במקומו ודי לו, ומקשה מדקא מותיב ליה רבא לרב נחמן מכלל דסבירא ליה מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, פי' והא אמ' רבא לעיל הילכת' מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ומשני בתר דשמעה מרב נחמן סברה, פי' מתחלה היה סובר לחלק בין חזקה למחאה דדוקא קתני ויבוא אבל בתר דשמעה מרב נחמן רביה דלאו דוקא קאמ' סברה ואחרי כן פסק הלכה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה.
<h2>דף לט:</h2>
גידול בר מניומי הוה ליה ההיא מחיתא למחויי, אשכחינהו לרב הונא ולרב חלקיה בר טובי ולחייה בר רב דהוו יתבי ומחא קמיהו, לשנה הדר ומחא קמיהו, אמרו ליה לא צריכת הכי אמ' רב כיון שמיחה פעם אחת שוב אינו צריך למחות. אמר ריש לקיש משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. אמר רבא הילכ' צריך למחות בסוף כל שלש ושלש.
תני בר קפרא עירער וחזר ועירער אם מחמת טענה הראשונה עירער אין לו חזקה, ואם לאו יש לו חזקה, פי' אם מתחילה אמ' בגזלנותא נקיט לה בשנה שלישית וביטל כל החזקה שעשה, ועוד בשנה שישית חזר ואמ' דבמשכנתא נקיט לה ביטל עירעורו האחרון את הראשון, שהרי הודה שלא גזלה אם כן מחאה ראשונה כמאן דליתה דמיא והרי החזיק שלש שנים קודם שחזר ועשה מחאה שנייה.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו. פי' די לנו שימחה בפני שני עדים ולא בענן שימחה בפני שלשה דליהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, אלא בפני שנים נמי עביד' לאיגלויי דחברך חברא אית ליה ואינו נאמן לומ' לא שמעתי, ואין צריך לומ' לעדים כתבו לי עדותכם שתהיה ראיה בידי כי מיחיתי בפניכם דאע"ג דלא אמ' להו כתבי ליה, מודעא בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו. פי' כיון שמסר מודעא בפניהן שהוא אנוס במכר זה וראו אונסו כותבין לו שיהא ראיה בידו, ואע"פ שלא אמ' להן באותה שעה כתובו.
הודאה בפני שנים וצריך לומ' כתובו, פי' משום דמצי למימ' מלוה על פה קבילי עלי מלוה בשטר לא קבילי עלי, דמלוה על פה לא משעבדא ניכסי ומלוה בשטר (לא) משעבדא להו לניכסיה, אי נמי מלוה בפה אפי' בעדים נאמן לומ' פרעתי, אבל מלוה בשטר אינו נאמן לומ' פרעתי, והוא הדין למלוה בפני שנים שצריך לומ' כתובו שיקבל עליו מלוה בשטר, עיין בפסקיי בכתובו' בריש פרק אע"פ שכתבתי דגם צריך לאימלוכי ביה.
קניין בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו, פי' האי דקאמ' (כתובו) בפני שנים לאו למימרא שאם היה בינו לבינו לא הוי קנין ואע"פ ששניהן מודים, דכיון דמודה לו קניינו קנין הוי דלא איברו שהדי אלא לשקרי, והאי דקאמ' בפני שנים למימרא דלא בענן תלתא (בקייום) [כקיום] שטרות, ועיין בתשובה (ל') [צ'], ומה שכתבתי בקידושין בפ' האומר.
קייום שטרות בשלשה, פי' מפני שהוא מעשה בית דין ומקבלין עדות העדים ומקיימין חתימתן, אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי, האי קניין היכי דמי אי כמעשה בית דין דמי ליבעי שלשה, ואי לאו כמעשה בית דין דמי אמאי אינו צריך לומ' כתובו, בתר דבעיא הדר פשטה, לעולם לאו כמעשה בית דין דמי ומאי טעמ' אינו צריך לומ' כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד, פי' ואע"פ שהיתה לו הלואה או הודאה, כיון דקנו מיניה מידע ידע דלכתיבה קאי ולא מצי למימ' מלוה בשטר לא קבילי עילואי.
רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו לא כתבינן מודעא אלא למאן דלא ציית דינא, אביי ורבא דאמרי תרויהו אפי' עלי ועלך, וכך הלכה.
<h2>דף מ:</h2>
אמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, מודעא דמאי אי לימ' דגיטא ודמתנה גלויי מילתא בעלמ' הוא, פי' אע"פ שלא ראו את אונסו לבד שמודיע להם כי גט זה שאני נותן לאשתי, או מתנה זו שאני נותן לפל', או על ידי שטר או על ידי קנין לא בכל לב אני עושה, אלא מפני כך וכך די לו, שאין הגט והמתנה נקנין אלא בכל לב, וכיון שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו, ולא דמו לזביני שאינו מוכר אלא מפני דוחק המעות ולא בכל לב ואפי' הכי הוו זביניה זביני, ומשום הכי צריך להכיר עדים אונסו שאותו האונס יבטל המכר, אבל הגט והמתנה שאין שם מתן מעות אם לא יהיו בכל לב לא קנו, הילכך בהודעתו לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו שאינו אלא כמפליגן בדברים ואע"פ שלא היה לו שום אונס בטלים הם ורצה לצחק בהם.
ואלא דזביני והאמ' רבא לא כתבינן מודעא אזביני, פי' דסבירא ליה אגב אונסיה (גמר ומקני ואגב אונס) ואגב זוזי דשקיל ואמ' רוצה אני בכל לב קא זבין, ואע"ג דחזינן לאונסיה זביניה זביני, והילכך לא מהניא ליה מסירת מודעא מקודם לכן, ופליג בהא מילתא רבא עם רב הונא דאמ' לקמ' [מ"ח ע"ב] במעשה דטבי דתלא לפפי אכינרא וזבין, וחתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא, ואמ' רב הונא התם דאתיא מודעא דמסר קמי סהדי דהאי רוצה אני דקא בעינא למימ' לאו בכל לב קאמינא ליה ומרעא לאשקלתא, דרב הונא סבר אע"ג דתליוה עד דאמ' רוצה אני וזבין זביניה זביני, היכא דמסר מודעא מיקמי הכי דהאי דבעינא למימ' רוצה אני לאו בכל לב קאמינא ליה אלא מחמת אונסא דקא עביד לי, ולמחר נקיטנא ליה בדינא מודעיה מודעא ומבטלא לזביני, ורבא סבר דלא הויא מודעא, דהא אנן חזינן ליה לאונסיה ואמרי' דהוו זביניה זביני משום דגמר ומחל בכל לב, והוא הדין למודעא דלא מרעא להו עד דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא, ואע"ג דמקשינ' השתא לנהרדעאי מדברי רבא וקימ' לן דאין מקשין אלא מהלכה פסוקה, כרב הונא קימ' לן דכתבינן מודעא אזביני ואפי' בתליוה וזבין, והא דמקשינ' מרבא משום דבענן לאוקומי מילתא דנהרדעאי אפי' כרבא ולאו משום דהילכת' כותיה.
מודה רבא היכא דאניס כי מעשה דפרדיסא, דההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה, לבתר דאכלה שני חזקה אמ' ליה אי מזבנת לי מוטב, ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, בכי האי גונא כתבינן, פי' אע"פ שעשה לו המכירה בפניו, ובפני אותם העדים ששמעו מפיו כשהיה אומ' לו לקוחה היא בידי, אם לא מסר מודעא מקודם לכן המכירה היא קיימת, שאם יאמר לו כיון שהיית אומ' כי לקוחה היא בידך ואכלתה אותה שני חזקה למה חזרתה וקנית אותה ממני, זה ישיב לו כדאמרן לעיל [ל' ע"ב] עביד איניש דזבין דיניה, כי יראתי שמא תחזר היום ומחר ותביא לי עידי שקר שמחיתה בפניהן בתוך ג' שנים ותבטל חזקתי, לכך (כי) חזרתי וקניתיה ממך כדי לקיים מקחי בידי, ואע"פ שמסר מודעא בפני העדים כי זו המכירה שאני עושה לו עכשיו אינה כלום, שמחמת שהוא טוען כי לקוחה היא בידי כאשר שמעתם מפיו אני עושה אותה לו ולמחר תבענא ליה בדינא, אם זה יהא חריף לטעון לו כי לקוחה היתה בידי מקודם לכן ושטרא הוה לי ואירכס, ומפני פחד המחאה עוד חזרתי וקניתיה ממך כאשר שטר זה מוכיח, אין המודעה מועלת לו כלום, אלא בכי האי גונא תועיל לו המודעא, כי שמא הוא יבטח על מכירה זו כי לא ידע המודעא שמסר עליה, ולמחר כשיתבענו בדין יטעון זה כי אתה מכרתה לי והנה השטר, ולא יאמר השקר שהיה אומ' מקודם לכן כי היתה לקוחה בידי, וזה יוציא המודעא ויבטל זו המכירה ושוב לא יוכל לטעון כי מקודם לכן היתה לקוחה בידי, כיון שלא טען טענה זו מתחלה ורוצה לטוענה עכשיו כשמתבטלת מכירתו, משום דהוה ליה חוזר וטוען וסותר טענתו הראשונה.
אמר רב יהודה האי מתנה טמירתא לא מגבינ' בה, פי' דאיכא למימ' מדעבדה בסתר ש"מ לא יהבה ניהליה אלא להבריח נכסיו, מפני שעתיד ללות ושלא ישתעבדו נכסיו מתכוין, אי נמי בדעתו ליתן או למכור לאדם אחר, ומקדים ונותן לזה כדי שיהיה מעשהו בטל, ואינו מתכוין להקנות לזה בלב שלם אלא הברחה בעלמ' קא עביד. היכי דמיא מתנה טמירתא, אמר רב יוסף דאמ' להו לסהדי זילו איטמור וכתובו ליה, איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמ' להו לא תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לה. מאי ביניהו, איכא ביניהו סתמא. פי' בין ללישנא קמ' בין ללישנא בתרא אם לא אמ' להם כלום אלא כתבו לו שטר מתנה על שדה פל' מתנה גמורה היא, ולא בענן שיאמ' לו כתבוה וחתמוה בשוקא, ואימתי היא בטלה כשפירש להם שיכתבוה בסתר, ובסתר זה נאמרו שתי לשונות, ליש' קמ' אמ' דאמ' להו לסהדי זילו איטמור וכתובו ליה ומשמ' דוקא כי אמ' להו זילו איטמור הויא מתנה טמירתא, דמשמע בחדרים ומנעם שלא יכתבוה בתוך ביתם שנכנסים שם בני אדם או בפני פתח ביתם, ומדאמ' להו הכי אינו רוצה שירגיש בו שום אדם והברחה בעלמ' הוא עושה, אבל אם אמ' להם אל תכתבוה בשוקא אין זו מתנה טמירתא, שאע"פ שמנעם מן השוקים לא מנעם מפתח ביתם או מצידי רשות הרבים, ואינו חושש אם ירגישו בו בני אדם ש"מ אין זו הברחה, וזה שמנעם מן השווקי' שאינו רוצה לפרסם ברבים שהוא עשיר ונותן מתנות, אבל מכל מקום לא בעבור עול ומרמה בהברחה הוא עושה, שאם כן היה מונעם מפתח ביתם שיכולין בני אדם לראותו והיה אומר להם לעשות במחבא. ולישנא בתרא סבר כיון שאמ' להן לא תיתבו בשוקא ובברייתא אע"פ שהרשה אותם לפני ביתם יש לומר שלהבריח נכסיו מתכוין ולא גמר להקנותו בכל לב, ופתח הבית קורא סתמא מפני שסתם בני אדם לפני פתח ביתו הוא כותב, אבל אם לא אמ' להן לא איטמור ולא תיתבו בשוקא אין לך מתנה טובה הימנה. אמר רבא והויא מודעא לחברתה. פי' אם ראובן נתן שדהו לשמעון במתנה טמירתא, דאמרינן דלא קנה שמעון, אם עוד חזר ונתן אותה מתנה ללוי ולא עשאה טמירתא שהיא מתנה יפה, אמרי' דאתיא מתנה דשמעון ומבטלא למתנה דלוי דהויא מודעא, דאמרי' להכי אקדים ועבד לשמעון האי מתנה טמירתא כי היכי דלא ליקני לוי במתנה דעתיד למיעבד ליה, ואע"ג דמתנת שמעון היא בטלה, נהי דהיא בטלה שלא יקנה שמעון אבל לבטל מתנת לוי מהניא והויא כמודעא לבטל מתנתו.
אמר רב פפא והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא גברא דאזל לקדושי איתת', אמרה ליה אי כתבת לי כולהו ניכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך, אזל כתבינהו לה לכולהו ניכסיה, אתא בריה קשישא אמ' ליה וההוא גברא מה תיהוי עליה, פי' קודם שיכתוב נכסיו לאשתו אמר לו, אמ' להו לסהדי זילו איטמור בעבר ימינא וכתובו ליה, אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה, מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה, ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתיב לה, אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני, פי' דוקא אשה זו שבאה עליו בעקיפין לא קנתה משום מודעא שעשה לבנו תחילה, אבל לוי שלא ראינו שבא עליו בעקיפין מתנתו קיימת, ואין מתנת שמעון מבטלת מתנתו מפני שהיא בטלה לגמרי וללוי עשה בכל לב, והכי הילכת'.
<h2>דף מא.</h2>
איבעיא להו סתמא מאי, רבינא אמ' לא חיישינ', רב אשי אמר חיישינ', והילכתא חיישינ', פי' אין לומ' דאסתמ' דלעיל קאי דאם כן הוה ליה למימ' מאי הוי עלה דסתמא, השתא דאמ' סתמא מאי ענין אחר הוא זה, וכך פירושו, כגון שיצא שטר מתנה לפנינו וכת' סתם, שאין בו לא אמ' לנו כתבוהא וחתמוה בשוקא, ולא אמ' לנו זילו איטמרו וכתובו ליה, והעדים אינן לפנינו שנשאל אותם היאך היה המעשה כגון שמתו או שהלכו למדינת הים, רבינא אמ' לא חיישי' למתנה טמירתא, ואע"פ שזה הנותן צוה להם בסתם לכתוב לו שטר מתנה, כיון שלא אמ' להם אחד מאותן שתי הלשונות הויא מתנה גמורה כדפרישית, והסופר שהוא מלומד לכתוב שטרות יש לו לכתוב ואמ' לנו כתבוהא וחתמוהא בשוקא, ואע"ג דלא אמ' להו הכי כיון שלא ראה שום עול במתנתו יש לו לכתוב השטר כתיקנו בכל שופרא דשטרא, ואע"פ שאין הנותן יודע לבאר לו כל כך, והכא מדלא כתב ביה הכי יש לומ' דמתנה טמירתא הות, אפי' הכי לא חיישינ' אלא אמרי' טעה הסופר ולא כתבו ולא בכוונה עשו כדי להראות שהיא טמירתא, ודמי האי למאי דאמרי' [ב"מ י"ד ע"א] אחריות טעות סופר היא. ורב אשי סבר כיון דבכל שטר מתנה דרכן של סופרים לכתוב ואמ' לנא כתבוהא וחתמוהא בשוקא והכא לא כתבו הכי, יש לומר משום דראו דהות מתנה טמירתא הוא דכתבו לה בסתמא כי היכי דלא ליקני בה, ולא דמיא לאחריות טעות סופר היא דהתם משום דאמרי' לא יהיב איניש זוזיה בכדי אבל הכא דלא יהיב זוזי חיישינן.
מתני'. כל חזקה שאין עמה טענה כול'. פי' אם טען ואמ' אתה מכרתה לי או נתתה לי ושטרא הוה לי ואירכס מאמינין אותו על פי חזקתו, אבל אם לא טען כלום אלא כבר החזקתי שלש שנים ולא עירער עלי שום אדם אין זו חזקה, שכיון שאינו אומ' היאך באה לידו אם כן גזולה היא בידו, ואם אומר ירשתיה מאבי, אע"פ שאינו יודע לטעון כי אבי קנה ממך או מאביך בית דין טוענין בעבורו, כיון שאכלה שני חזקה, שמפני שאינו יודע היורש היאך באה לידי אביו לא טען ובית דין טוענין בעבורו.
ואמרי' בגמ' פשיטא, מהו דתימ' האי גברא מיזבן זבינה ליה האי ארעא ושטרא הוה ליה ואירכס, והאי דקאמ' הכי סבר אי אמינא מיזבן זבינא לי אמרי לי אחוי שטרך, הילכך לימא לן אנן דילמ' שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. ונראה לי שאם אמ' תחילה שלא אמ' לי אדם דבר, וכשראה שהיה מתחייב בדין אמ' אתה מכרתה לי ושטרא הוה לי ואירכס נאמן הוא, דדוקא אנן לא פתחינן ליה, אבל אי טעין איהו נאמן ולא אמרי' שלא יהא נאמן מפני שלא טען כך מתחילה, שהוא היה סבור לנצח בכך, ובראה שהוא מתחייב חזר וטען אותה, ולא ייקרא זה חוזר וטוען שהרי אינו מכחיש טענתו הראשונה ואינו צריך אפי' ליתן בה אמתלא, אבל ודאי אם יצא מבית דין וחזר וטען כך אינו נאמן דאימור טענתא אלפוה.
רב ענן שקל בידקא בארעיה, אזל ואהדר גודא בארעא דחבריה, פי' בא שטף המים בתוך שדהו והפיל הגדר שהיה בינו לבין חברו, וכשבא לבנותו כנס לתוך של חברו שלא מדעת, אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה זיל אהדר, פי' בא חברו והביא עליו עדים איך כנס לתוך שלו, אמר ליה והא אחזיקי לי, פי' הרי החזקתי על פיו שהוא ראה כשעשיתי הגדר ועל פיו עשיתי ויש לי חזקה שיש עמה טענה ועכשיו שחוזר בו לאו כל כמיניה, אמ' ליה כמאן כר' יהודה וכר' ישמעא' ביר' יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הויא חזקה, פי' ר' יהודה במתני' דלעיל [ל"ח ע"א] ור' ישמעאל ביר' יוסי לקמ' בפירקין [נ"ט ע"ב], הא קימ' לן כרבנן דבענן שלש שנים, אמ' ליה והא אחיל, דאתא וסייע בהדאי בגודא, פי' ואמרן לעיל [ל"ה ע"ב] דאי דלי ליה צנא דפירא לאלתר הויא חזקה, וזה שעכשיו רוצה לחזור בו אינו יכול, אמ' ליה מחילה בטעות הות דאת גופך אי הוית ידעת מי עבדת, כי היכי דאת לא הוית ידעת הוא נמי לא הוה ידע. פי' וכשעזרך היה סבור שאין הגדר נכנס בתוך שלו שאילו היה יודע לא היה מניחו לעשות.
<h2>דף מא:</h2>
רב כהנא שקל בידקא בארעיה, אזל אהדר גודא בארעא דלאו דידיה, אתא לקמי' דרב יהודה אזל ואייתי תרי סהדי חד אמ' תרתי אוצייתא עאל, וחד אמ' תלת אוצייתא עאל, אמ' ליה זיל שלים ליה תרתי מיגו תלת, פי' אוצייתא שורות הגפנים כדאמרן לעיל בפ' השותפין [י"ב ע"א], אמ' ליה כמאן כר' שמעון בן אלעזר, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו בית שמי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה, פי' שאף רב חסדא דאמ' [ל"א ע"ב] בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי מודה בהא, דאימת לא מהימני כשמעידות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, אבל אם העידו שתי הכיתות על אדם אחד כגון שכת אחת אמרה בפנינו הילוה ראובן מנה לשמעון באחד בניסן, ואחת אומ' בפנינו הילוה לו מנה בשיני בניסן, כדי שלא יהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, או שאמרה כת שנייה ובפנינו הודה לו באותו מנה מוציאין מנה על פיהן דממה נפשך כת אחת כשרה היא, ועל מה נחלקו על כת אחת שאחד אומ' מנה ואחד אומ' מאתים שבית שמי אומ' נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה, פי' יש לומר דבית שמי מודים באחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן או אחד אומר בדייטי העליונה ואחד אומר בדייטי התחתונה אע"פ ששניהן מכחישין זה את זה עדותן קיימת כדאמרי' בפ' דיני ממונו' בתרא [סנהדרין ל"א ע"א], שאע"פ שבדיני נפשות בטלה שאם אמ' אחד בסייף הרגו ואחד אומ' בארירן הרגו עדותן בטלה, בדיני ממונות קיימת, כדאמרי' עדות מוכחשת בדיני נפשות כשרה בדיני ממונות, אבל הכא אמרי בית שמי נחלקה עדותן משום דדמי לאחד אומר חבית של יין הפקיד ראובן אצל שמעון ואחד אומ' חבית של שמן היית דאמרי' התם עדותן בטלה, וטעמ' דמילתא משום דבמנה שחור או מנה לבן או דייטי עליונה ותחתונה אין בית דין חוקרין אותן על כך, דכיון שמעידין שראובן הילוה לשמעון מנה עדותן קיימת ואין לבית דין לחקור אם היה שחור או לבן או בדייטי עליונה או בתחתונה, הילכך אע"פ שהכחישו עצמן בדבר זה לא קרינן ליה עד חמס, דאמרי' חד מיניהו לא כיון יפה בראייתו ונראה לו כך ולא היה כך, ומחזיקין שניהן בכשרין כיון שהעדות לא היתה תלויה באותה הראיה.
ולא דמי לעדות נפשות שבית דין חוקרין אותן על כך דתנן [שם מ' ע"א] כל המרבה בבדיקות הרי זה משתבח ומפקי להו מקראי, והילכך יש להן לכוין ראייתן בכל דבר שיהו שניהן שוין מפני שבית דין עתידין לחוקרן על כך, ואם הכחישו זה את זה אפי' בבדיקות עדותן בטלה, אבל בחבית צריכין הן להעיד ממה היתה מלאה, שאם יעידו כי ראובן הפקיד חבית מלאה ביד שמעון אין זו עדות מפני שבית דין חוקרין אותן ממה היתה מלאה, והן צריכים לומר או יין או שמן, והילכך אם זה אומ' יין וזה אומ' שמן נחלקה עדותן כיון שלא כיונו עדותן וראייתן בדבר שעיקר העדות תלויה בו, ולא אמרי' שישלם לו חבית של יין מתוך של שמן, והכא נמי אם יעידו שראובן הלוה לשמעון בפנינו אינו כלום, עד שיעידו כמה הילוה לו, והילכך אם זה אומ' מנה וזה אומר מאתים כיון שבעיקר ראיית העדות מכחישין זה את זה נחלקה עדותן. ובית הלל סברי לא דמי לחבית של יין ושל שמן, דהתם ליכא למימ' שניהם מודים ביין, שמי שאמ' שמן אינו מודה ביין, אבל הכא מי שאומ' מאתים מודה במנה, והילכך כיון ששניהן מודים במנה עדותן קיימת באותו מנה.
וראיתי מקשים בזה היכי מצינן למימ' בכת אחת אחד אומ' מנה ואחד אומ' מאתים שיש בכלל מאתים מנה, והא ממה נפשך מכחישין זה את זה במנה, והיאך מצטרפין במנה אחד להוציאו על פיהם, והלא אחד פסול שמעיד שקר והוה ליה כשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, ובא אחד מכת זו ואחד מכת זו שאין מצטרפין לדברי הכל, ומתרצים משום דלא חשבינ' הכחשה בעד אחד, דכשם שאין תורת הזמה בכך כך אין תורת הכחשה בכך, דכיון דאין כאן עדות שלימה כאילו לא העידו כלום דמי. ואינו נר' לי תירוץ זה, שכיון ששניהן הכחישו זה את זה בפני בית דין, ובית דין רואין בבירור שאחד מהן העיד עדות שקר ועבר על לא תענה ברעך עד שקר והוה ליה רשע, והיאך יקבלו עדותן בעדות אחרת, אילו באו שני עדים והעידו על אחד שהוא רשע או גזלן או חשוד על השבועה או חשוד להעיד עדות שקר אין מקבלין עדותו, והכא שרואין בית דין בבירור כי אחד מהן העיד עדות שקר היאך יקבלו עדותן לא תהא שמיעה גדולה מראייה, אלא ודאי הדבר ברור כשמש שכמו שבשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אין מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד מיכן ולבא מפני שאחד מהן פסול, כך אילו השנים שהכחישו זה את זה פסולין להעיד מיכן ולבא מפני שאחד פסול בבירור, ולהצטרף אחד מהם עם אחר בעדות אחרת הויא פלוגתא דרב חסדא ורב הונא, מפני שבעדות זו יש כאן ספק פסול עדות, ורב הונא דמכשר בשתי כיתי עדים מכשר נמי בהא, ורב חסדא דפסיל התם פסיל נמי בהא, דמה לי ספק שניהן פסולין מה לי ספק אחד מהן פסול, וכך נראה לי לתרץ קושיא זו, שאין זה דומה לאחד מכת זו ואחד מכת זו, דהתם מיכן ולהבא הוא מעיד וכיון שהעיד עדות שקר שוב אינו נאמן להעיד, אבל הכא שהוא בבת אחת שזה אומ' מנה וזה אומ' מאתים ממה נפשך על המנה שניהם אומ' אמת ויש עליו שני עדים, מאי אמרת הלא אחד מאלה העדים פסול ונשאר לנו עד אחד בלבד, לא שיקר אלא במנה האחד שבמנה האחד אמת אומ' שהלוהו, ובאחד שהוא מוסיף או מגרע שיקר, וכיון שלא הוחזק כפרן עדין שהרי בבת אחת העיד על שניהן אין זה אל תשת רשע עד, ודמי כאילו העיד מקודם לכן עדות אמת וחזר והעיד עדות שקר שלא בטלה עדות הראשונה מפני האחרונה ששיקר, גם בבת אחת נמי לא נבטל עדות הנאמנת בעבור המוכחשת ואינו פסול אלא מיכן ולהבא, אבל השתא תופשין עדות הנאמנת ומניחין את המוכחשת.
ואי קשיא היכי מצינן למימ' בעדות אחת שנתפוש עדות הנאמנת ומניחין מקצת המוכחשת. ואם כן נקשה מינה לרבא דפליג לעיל [ל"א ע"ב] על רב נחמן ואמ' הני מילי לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא, אלמ' כיון דהוכחשו באכילה הוכחשו נמי על אבהתא, ורב נחמן סבר מניחין מקצת עדות המוכחשת ותופשין את מקצת עדות הנאמנת, והכא נמי מניחין את המנה המוכחש ומאמינין אותו במנה האחר שלא הוכחש. תשובה גם רבא מודה בזה דהתם אין אחר שיעזרנו באבהתא, הילכך אמרי' כיון דאיתכחש באכילה בטלה נמי גם באבהתא, אבל הכא דמי שהכחישו במנה אחד עוזרו במנה שיני, עדותו קיימת באותו מנה שיני כיון דאית עליה תרי סהדי, וכן נמי בזה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי, אילו אייתי ראובן חד סהדא דאסהיד דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה, וחד סהדא אסהיד אין דאבהתיה היא אבל לא אכלה שני חזקה איהו כי אם שמע', הות קימ' ארעא לראובן דאית ליה תרי סהדי דאבהתיה היא, ואע"ג דחד איתכחש באכילה כיון שמודה לו באבהתא הות עדותן קיימת.
אמ' ליה והא מייתינא איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' שמע' בן אלעזר, פי' אלא כחבריו דאמרי לא נחלקו בבת אחת דודאי בטלה עדותן. אמ' ליה לכי תייתי, פי' דאנא ודאי סבירא לי כר' שמע' וכך הלכה.
ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מריה דביתא אשכחיה אמ' ליה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך, אתא לקמיה דר' חייה אמר ליה אית לך סהדי דדר בה ההוא דזבנתה מיניה, אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנתה מיניה אפי' חד יומא מוקימנא לה בידך ואי לא לא, פי' קשתא שם מקום, ודר בעילית חברו שני חזקה, ולא היתה לו טענה ברורה, שהיה אומ' מפל' זבנתה ואותו פל' אמ' לי דזבנה מינך והמחזיק לא היה יודע בבירור שהוא קנאה ממנו, ודן ר' חייה שאם יביא המחזיק עדים שדר בו אותו שמכרה לו אפי' יום אחד טוענין ללוקח ואומ' בודאי אותו שמכרה לו קנאה מזה המערער, ואי קשיא מאי צריכינן לסהדי ליהוי מהימן איהו למימ' דדר ביה חד יומא, על ידי מיגו דאי בעי אמ' מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. תשובה אי הוה סגי ליה בהאי בלחוד הוה אמרי' מיגו, אלא אכתי צריך לטענת בית דין שרוצים לטעון דודאי ההוא פל' זבנה מיניה ואין בית דין טוענין אלא בדבר ברור ולא בדבר הבא על ידי מיגו ותרי לא עבדינן ליה מיגו וטענת בית דין, הילכך אי אית ליה סהדי דדר ביה אפי' חד יומא טעני ליה ואי לא לא טעני ליה, ונר' לי דהוא הדין אם יש לו שטר היאך קנאה מההוא פל' אין אנו צריכין לעדים דדר ביה חד יומא, שכיון שברורים שזה לקחה מאותו פל' טוענין בעבורו דההוא פל' זבנה מהאי מערער.
אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי וחזיתיה לדעתיה דאי אמ' ליה קמאי דידי זבנה מיניה מהימן, מיגו דאיבעי אמ' ליה מינך זבנתה והוה מהימן, כי אמ' מפלניא זבנתה דזבנה מינך קמאי מהימן. אמר רבא כותיה דר' חייה מסתברא, פי' שאין טוענין בית דין ללוקח עד שיביא עדים דדר ביה ההוא אפי' חד יומא, דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי, פי' צריך להביא עדים שעמדה ביד אביו יום אחד ואז טוענין בית דין בעבורו, והוא הדין ללוקח. איבעיא להו נראה בה מהו, אמר אביי היא היא, רבא אמר עביד איניש דסייר ארעא ולא זבין, פי' נראה בה מי שמכרה לזה המחזיק והיה מודד אותה ורואה אותה מי חשיבא עדות ראייה כעדות דירה אי לא, והלכה כרבא דדוקא עידי דירה בענן.
שלשה לקוחות מצטרפין אמ' רב וכולן בשטר. פי' שמעון החזיק בשדה ראובן שנה אחת ומכרה ללוי והחזיק בה שנה שנייה, ולוי מכרה ליהודה והחזיק בה שנה שלישית, מצטרפין כולן וכאילו אכלה שמע' שלש שנים דמי, ודוקא אם מכר שמע' ללוי בשטר, וכן נמי לוי ליהודה, דשטרא אית ליה קלא וכיון דשמע ראובן איבעי ליה למחויי, אבל מכר שמע' ללוי וכן לוי ליהודה שלא בשטר אלא בעדים אין זו חזקה דמכירה בעדים בלא שטר לית לה קלא, ויכול לומר ראובן מפני שלא ראיתי לאחד שהחזיק בה שלש שנים לא מיחיתי.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה, האב שנה והבן שנה והלוקח שנה הרי זו חזקה. פי' שמע' אכל שדה ראובן שנה ומת, ואכלה בנו של שמעון שנה שנייה, והבן מכרה ללוי ואכלה לוי שנה שלישית כולן מצטרפין לשלש שנים וכאילו אכלה אחד דמי, ודוקא שמכרה לו בשטר דאית ליה קלא כדאמרן.
ת"ר אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים, בפני האב שתים ובפני הבן שנה, בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה. וקשיא לי טובא דמהכא מוכח דמחזיקין בנכסי קטן ואינו יכול לומ' כשיגדיל מפני שהייתי קטן ולא הייתי יודע בענייני אבי לא מיחיתי, והכי נמי משמ' ממתני' דלקמ' דתני האפיטרופין אין להן חזקה, דמשמ' דוקא אפיטרופין אין להן חזקה בניכסי היתומים משום דידיעא מילתא דבאפיטרופות אתו לידיה הא אחר אית ליה חזקה בנכסי היתומים, ובפ' המפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] אמרי' ש"מ מדרב הונא דאמ' אין מורידין קרוב בניכסי קטן, דמשמע הא רחוק מורידין, אין מחזיקין בניכסי קטן ואפי' הגדיל, והכא היכי אמרי' דמחזיקין, ונר' לי לתרץ דלעולם אין מחזיקין בניכסי קטן, והאי דאמרי' הכא בפני הבן שתים כגון שהיה הבן גדול, ואע"ג דאמרי' בפ' שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] ובפ' שיני דכתובות [י"ז ע"ב] דכל גדול במילי דאבוה קטן הוא, הני מילי בטענות דעלמ' כגון שטוען מנה לאבה בידך כדאמרי' התם, אבל בקרקע שהניח לו אביו יודע הוא יפה כיון שהוא גדול, שאם כן אין לך חזקה בעולם שסתם הקרקעות ירושה הן לו ולא מקנת כספו, ומתני' דלקמן דתני האפיטרופין דמשמ' הא אחר יש לו חזקה עלה בדעתי לומ' דלא גרסי' ליה דבגמ' לא מפרש בה מידי, והוה ליה לתלמ' למיהוי עלה פשיטא כדדייק בכולהו, ופרשני נמי לא מפרשי לה, אלא משום דכת' בכולהו סיפרי אית לן לפרושיה דלאו בניכסי יתומים קאמ', אלא כגון שהלך ראוב' למדינת הים ומינה שמע' אפיטרופא על כל נכסיו, דהאי נמי מיקרי אפיטרופוס כדתנן בנדרים [ע"ב ע"ב] האומר לאפיטרופוס כל נדרים שתידור אשתי מיכן ועד שאבוא ממקום פל' הפר לה כול'. ואי קשיא אמאי מידחיקינן למישמע מרב הונא דאין מחזיקין בניכסי קטן אטו לא ידעינ' מכמה מתני' ומתנייתא דמוקמינ' אפיטרופא ליתמי, ואי אמרת ההוא אפיטרופא איכא לאוקומי כגון שמינהו אבי יתומים, אבל בית דין לא שמענו שמורידין אפיטרופא על היתומים אי לאו רב הונא דשמעינן לה מיניה, והא תנן בגיטין [נ"ב ע"א] אפיטרופוס שמינהו אבי יתומי' יישבע, מינוהו בית דין לא ישבע. תשובה אי לאו רב הונא הוה אמרי' דמורידין אפיטרופוס על היתומים בין קרוב בין רחוק ולא חיישינ' שמא יחזיק, מפני שהדבר ידוע שבאפיטרפות באו לידו ולא חיישי' שמא יישכח הדבר ולעולם מחזיקין בניכסי קטן, אבל השתא דאמ' רב הונא דאין מורידין קרוב דחייש שמא יישכח הדבר ויחזיק בהן מחמת ירושה ולרחוק לא חייש, ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואע"פ שאין ידוע שבאפיטרפות באו לידו.
והאי דתני בפני לוקח שנה מקשינ' אין לך מחאה גדולה מזו, פי' כיון שמכרה בנו של ראוב' ללוקח ולוקח כבר אמרן דאית ליה קלא, כששמע שמע' זה המחזיק כי הוא מוכר השדה שקנה מאביו לאדם אחר איבעי ליה לאיזדהורי בשטריה, ואתיא הך מחאה ומבטלא לחזקה. ופריק רב פפא כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם, פי' זה היורש מכר סתם כל שדות אביו ולא פירש לו זו, דאמ' האי מחזיק לא ידעתי שגם שלי מכר ביניהם, אבל אילו מכר זו בפירוש אין לך מחאה גדולה מזו ואין חזקתו חזקה.
מתני'. האומנין והשותפין והאריסין והאפיטרופין כול'. פי' כולה מתני' מיפרשא בגמ' מילתא מילתא. אבוה דשמואל ולוי תאנו שותף אין לו חזקה וכל שכן אומן, שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה, פי' שני שותפין שקנו שדה בשותפות ואכלה אחד מן השותפין שלש שנים, אין לו חזקה שיוכל לטעון על חברו כי מכרתה לי חלקך שבשדה ושטרא הוה לי ואירכס, אלא אמרי' דרך השותפין בכך להיות ניאותין ביניהן, שזה יאכלנה שלש שנים וזה שלש שנים ולא יטרחו לעובדה ביחד ולחלק פירותיה, או שזה יעבוד שנה ויאכל וזה יעבוד שנה ויאכל ומפני זה לא מיחה, והשתא שותף דלא הוה שייך אלא בפלגא והשתא מחזיק בכולה אמרי' דלא הויא חזקה דמשום דהוה שייך בפלגא אמרי' דניאותו ביניהן בכך כדפרישית, וכל שכן אומן המתקן כלים דיש לומ' הכלי הזה לתקנו נתנו לו ומשום הכי הוא תחת ידיו, ואינו נאמן לומ' לקוח הוא בידי עד שיביא ראייה דהא שייך בכוליה כשנתנו לו לתקן, והילכך אינו דין שתהא לו חזקה. ושמואל תני במתני' אומן אין לו חזקה ולא תני שותף, ודוקא אומן דשייך בכוליה אין לו חזקה שיש לומ' באומנות בא לידו, אבל שותף דלא הוה שייך אלא בפלגא והשתא שייך בכולה שדה הכי נמי דיש לו חזקה שלא היה מניחו לוכל שלש שנים בלא מחאה אילולי שמכר לו חלקו. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשין שומרי שכר זה על זה, פי' כשני נכרים בעלמ' חשבינן להו לכל מילי, רמי ליה ר' אבה לרב יהודה במעצרתא דבי רב זכאי, ומי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי, למימרא דשותף אין לו חזקה, פי' שאין חברו קופד אם אוכלה שלש שנים שימחה בו, שהוא אומ' בלבו כמו שאני מניחו לאוכלה שלש שנים גם הוא יניחני לאוכלה שלש שנים, ואע"פ שלא פירש לו אלא הניחו לוכל סתם כאילו פירש לו דמי, וזהו כיורד ברשות כאילו הרשהו בפירוש שיאכל אותה שלש שנים כדי שגם הוא יאכל אותה ג' שנים אחרות, ופריק רבינא הא דאית בה דין חלוקה והא דלית בה דין חלוקה, פי' אי לית בה דין חלוקה שלא היו תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה אין להן חזקה דמפני שהיא קטנה הן ניאותין בכך, אבל אם היא שדה שיש בה דין חלוקה הויא חזקה, שכל אחד ואחד יכול לעבוד חלקו וזה שהחזיק שלש שנים בכולה מהניא ליה חזקה כשאר נכרים דעלמ'.
<h2>דף מב:</h2>
גופה אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי, מאי קמ"ל דשותף אין לו חזקה, ולימ' שותף אין לו חזקה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומ' שנוטל בשבח המגיע לכתיפים, ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, פי' הכי אמרי' בפ' השואל [ב"מ ק"א ע"א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות רב אמר שמין לו וידו על התחתונה, ושמואל אמר אומ' כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו לנוטעה, אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע וכאן בשדה שאינה עשויה ליטע, ואם הלך השותף הזה ונטע השדה הזה של שותפין שלא ברשות חשבינ' ליה כיורד ברשות, דאמרי' מסתמ' ניחא ליה וכאילו ירד ברשות דמי, שאילו היה כיורד שלא ברשות אע"פ שהיא שדה העשויה ליטע אין לו חלק בפירות, אלא אומ' כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ואי אמ' נוטע נמתין עד שייגמר הפרי ונחלוק הפירות אין בעל השדה שומע לו אלא נותן לו כפי מה שהיה נותן לשאר פועלים ומסלקו, והכא שקיל מיניה פלגא בפירי ואינו יכול לסלקו בדמים, דהוה ליה כדין אריס שיורד ברשות וחולק עמו בפירות, והפירות הגמורים קורא שבח המגיע לכתיפים, ועוד לכך קורא אותו כיורד ברשות כדי שלא לחלק בין שדה שאינה עשויה ליטע לשדה העשויה ליטע, שהיורד ברשו' דינו שוה בכל שדה בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע לחלוק עמו הפירות כיון שברשות הורידו.
<h2>דף מג.</h2>
אמר מר ומעידין זה לזה, פי' באותה עדות מיירי שמגיע הנאה לו ולחברו, כגון שיצא עליה ערער כי ממנו נגזלה, או מכרתם אותה לי, ומביא עדים בדבר, וראובן השותף מעיד הוא ואחר על אותם העדים כי הם גזלנים ופסולין לעדות ומבטל עדותן, וקאמ' שמואל דאע"ג דלעצמו אינו נאמן על חברו נאמן, והוא מפסיד חלקו בעדותן וחברו אינו מפסיד, דלגבי חברו חשבינן להו פסולין ולגבי דידיה חשבינן להו כשרין שלא כל הימנו לפוסלן. ואקשינ' ליה ואמאי נוגעין בעדותן הן, פי' אע"ג דלגבי קרוב פלגינ' סהדותא ואמרי' אע"ג דלגבי (רחוק) [קרוב] לא מהימן לגבי רחוק מהימן, לגבי דידיה דהוא נוגע בעדות ומיכוין להנאתו, כי היכי דלדידיה לא מהימנינן ליה לחבריה נמי לא ניהמניה, דכל מאי דמסהיד להנאתו מיכוין, כגון ראובן אחיו של שמעון שקנה שדה בשותפות עם לוי איניש דעלמ', ואתא יהודה ומערער ומביא שני עדים ששמעון ולוי מכרו לי זה השדה, ובא ראובן ואחר והעידו על עידי יהודה כי הם גזלנים ועדותן בטלה, על שמעון אחיו אינו נאמן להעיד ומקבלים עידי יהודה, אבל על לוי נאמן ופלגי' שהדותיה דראובן ומהימנינן ליה על לוי, אע"ג דלא מהימנינן ליה על שמע', התם משום דלא הוי נוגע שלא ייקרא נוגע אלא כשמתכוין להנאתו, אבל בעבור קרובו גזירת מלך היא שלא נאמיננו ואנו מאמינין אותו על הרחוק, אבל כשמעיד על עצמו ועל אחר כמו שעל עצמו אינו נאמן גם על האחר אינו נאמן שכל מה שאמר מפני שנתכוון להנאתו ואין אנו מאמינין אותו אף על הרחוק, ודוקא כשמגיע לו הנאה אינו נאמן שיצא הערער על כל השדה, אבל אם הערער אומ' כי שמע' שותפו מכר לו חלקו, או בעל חובו יבוא לטרוף חלקו בחובו ומעיד ראוב' לפסול עדיו נאמן הוא, שכיון שאינו נפסד הוא בעירעורו של זה לא הוי נוגע, ולא אמרי' כיון דשותפיה הוה דילמ' שום דינא אית ליה עילויה ומשום הכי בעי דתיקום ארעא קמיה דליגבי מינה דלכול' האי לא חיישינ'. ופרקינ' הכא במאי עסיקינ' דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו, פי' אחרי שיצא עליה ערער שהיה הוא נוגע בעדות כתב ליה הכי, והאי אתא לאשמועינ' דלא אמרי' קינונייא קא עביד בהדי חבריה ולעולם נוגע הוא, וכי כתב לו מאי הוי והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידיי מסולקות הימינה לא אמ' כלום, הכא במאי עסיקינ' בשקנו מידו, ואקשינ' וכי קנו מידו מאי הוי והרי מעמידה בפני בעל חובו, דאמ' רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, פי' לא מיבעיא אם מכרה לו באחריות דמטי ליה פסידא, אלא אע"פ שמכרה לו שלא באחריות דלא מטי ליה פסידא אינו מעיד לו עליה, שאם מכר ראובן שדה לשמע' ובא איניש דעלמ' ומערער שזו השדה נגזלה ממני, אינו מצטרף ראוב' עם אחר לפסול עידי המערער, מפני שהוא רוצה שתעמוד השדה ביד שמע' שהיום ומחר יבוא בעל חובו ויטרפנה ממנו ויסלק בעל חובו בשדה זו, והכא נמי האי שותף אע"ג דיהב חלקיה במתנה לחבריה יהיה נוגע בעדותו שהוא רוצה שתעמוד בידו כדי שיבוא בעל חובו ויגבה ממנה, ומהדר דכתב ליה אחריות, אחריות דמאן אי אחריות דעלמ' כל שכן דניחא ליה, אלא אחריות דאתי ליה מחמתיה, פי' אם מקבל עליו אחריות דעלמ' כגון אם יערער עליו איניש דעלמ' כי ממני נגזלה כל שכן שהוא נוגע דאי טריף ליה מיניה עליה דידיה הדר, אלא דלא קביל עליה אלא אחריות דאתי מחמתיה דהינו בעל חובו, דהשתא ליכא למיחש למעמידה בפני בעל חובו שהרי אם יטרפנה בעל חובו עליה דידיה הדר, הילכך מעיד לו עליה ולא הוי נוגע, ואקשינן וכי מסלק נפשיה מי מסתלק והתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ואמאי ליסלקו בי תרי מיניהו ולידיינו, וקשיא לי אמאי לא אמ' וליסהדו אלא אמ' ולידיינו, ועלה בדעתי לומ' דוקא לדין מועיל הסילוק אבל להעיד לא, מפני שהדין הוא מיכן ולהבא אבל העדות היא על מה שראה מקודם לכן, שרוצים להעיד כי זה גנבו ובשעת הראייה היו נוגעין בעדותן מפני חלקם, ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שכבר סילקו עצמן, אפי' הכי בענן ראייה והגדה בכשרות וכיון שבשעת הראייה היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן, ואין לומ' והלא לבני העיר רחוקים הם, ולמה היית פוסלן בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותם, וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר, הא לאו מילתא היא שכיון שבשעת ראייתם עדין לא סילקו עצמן נמצא שהעדות שראו ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו, וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים, דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין [מכות פ"א ה"ז], כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה ר' אילא אמ' איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמ' מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמ' כשרים לזה ופסולין לזה, ר' מנא לא מפרש ר' אבון מפרש, ר' יוחנן אמ' מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה, ריש לקיש אמ' כשרים לזה ופסול' לזה, א"ר אלעזר מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ומנין אפי' מאה ת"ל עדים, ר' יעקב בר אחא אמ' איתפלגון ר' חנינה חבריהון דרבנן ורבנן חד אמ' יאות אמ' ר' אלעזר, וחרנה אמ' לא אמ' ר' אלעזר יאות, מן דמר יאות אמ' ר' אלעזר נעשת כעדות אחת וכהתריה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומן דמר לא אמ' ר' אלעזר יאות נעשת כשתי כיתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה, למדנו מיכן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקימ' לן דהלכ' כר' יוחנן, הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מיכן ואילך, אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא מפני שבטלה אותה הראייה, ומאי דאמרן דשותפין מעידין זה על זה על ידי סילוק כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק, אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמנין. אחרי כן ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כריש לקיש דאמרי' בשלהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין [ז' ע"א] אילפא וטוביה קריביה דערבא הוו, סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו, אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי, ויש לדקדק מיכן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא, שמה שמחייב את הלוה כאילו מחייב את הערב דמי, והקרוב אינו נאמן לא לזכות ולא לחייב, אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמע' וללוי ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו, והיו קרובין לשמע' ולא היו קרובין ללוי, אע"פ ששמע' אינו משלם על פיהן החמשים שלו לוי משלם החמשים שלו על פיהן, משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמע' ולא שמע' בסהדותא דלוי כלל, וכך מצינו דרבא נמי סבירא ליה כריש לקיש דאמרי' בפ' קמ' דסנהדרין [י' ע"א] אמ' רבא פל' בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה, הנה אע"פ שבראייה אחת ראה אשתו ואחר שניאפו לא אמרי' כמו שבטלה אצל אשתו כך היא בטלה אצל האחר אלא הוא נאמן להעיד עליו, ולא דמי הקרוב לעצמו, שכשמעיד על הקרוב ועל האחר פלגינ' דיבורי' ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן, אבל אם העיד על עצמו ועל אחר כגון השותפין שמעידין זה על זה כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חברו אינו נאמן, כדאקשינן מעידין זה על זה אמאי נוגעין בעדותן הן, ומוקי לה כשסילק את עצמו שלא יהא נוגע, וכיון שמצאנו דלא סבירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין, ולא גרסי' ולידיינו אלא וליסהדו, ודיקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמ' תלתא, אלמ' אינו מועיל הסילוק בדבר של שותפין דאמרי' קינוניא קא עביד דמסתלק השתא עד דמסהיד וסופו לחזור ולחלוק עמו. ומהדר שאני ספר תורה דלשמיעה קאי, פי' לעולם היכא דסליק נפשיה כשר להעיד ולא חיישי' לכול' האי, אבל בספר תורה לא יועיל הסילוק מפני שאינו יכול להסתלק שלא ישמע הקריאה כשקורין בו, והוא הדין לכל דבר שאינו יכול להסתלק ממנו כגון לחומת העיר ולמגדלותיה שהרי מגינין עליו ואינו יכול להסתלק מהנאתן, וכך הלכה דכל מידי דבר סילוק הוא אי מסלק נפשיה מחולקיה מצי לאסהודי אשותפיה.
<h2>דף מג:</h2>
אמר מר ונעשין שומר שכר זה לזה, ואמאי שמירה בבעלים היא, אמר רב פפא דאמ' ליה שמר לי היום ואשמר לך למחר, פי' הרי הן כשני נכריים דעלמ' דאמרי חד לחבריה שמר לי היום ואני אשמר לך למחר, ולא אמרי' כיון דשותפין נינהו אגב דנטר דידיה נטר נמי דחבריה, ואין דעתו בעבור שכר שאף אם לא ישמור חברו למחר הוא ישמור, מפני שיש לו חלק בו ונמצא שאין שמירתו בשכר אלא בנדיבות לב כשומר חנם ולא יתחייב בגניבה ובאבדה, קמ"ל דשומרי שכר הן כנכרים דעלמ'.
ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו, מכר לו פרה מכר לו טלת מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו. ואקשינ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, פי' דקס"ד דהאי דקתני שאחריותו עליו אלוקח קאי שאם תיטרף מידו חוזר על המוכר, ומשום הכי הוי האי מוכר נוגע בעדותו, ומשום הכי מקשה מאי שנא, דאי באחריות זבין לה אפי' פרה וטלת נמי עליה דידיה הדר ואמאי מעיד לו עליה, ואי שלא באחריות זבין ליה אפי' בית ושדה נמי לאו עליה הדר ואמאי אינו מעיד לו עליה, ואסקה אביי כדרבין בר שמואל דאמ' רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, פי' והאי מפני שאחריותו עליו על בעל חובו דמוכר קאי, ודוקא בית או שדה אבל פרה וטלת לא ולא מיבעיא בסתמא דלא מישתעבד ליה, מאי טעמ' מטלטלי נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא מישתעבדי, ואע"ג דכת' ליה ואפי' מגלימא דעל כתפיה, הני מילי דאיתנהו קמיה אבל ליתנהו קמיה לא, אלא אפי' עשאן אפותיקי נמי לא, מאי טעמ' כדרבא דאמ' רבא עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו בעל חובו גובה ממנו, עשה שורו או חמורו אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חובו גובה ממנו, מאי טעמ' האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא, פי' הרי מצאנו שאין אחריותו של בעל חוב על פרה וטלת, וכיון שמכרן לו שלא באחריות מעיד לו עליהן דתו לא הוי נוגע להעמידן בפני בעל חובו, ואקשינ' וליחוש דילמ' מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה, פי' לבעל חובו ואכתי הוי נוגע שמעמידן בפני בעל חובו, דאמ' רבא אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי קנה מקרקעי וקנה מטלטלי, ואמ' רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי, פי' משום הכי צריך למיכתב ליה הכי משום דמקבל עליה מילתא יתירתא לשעבד לו מטלטליו שלא יוכל למוכרם, משום הכי צריך למיכתב ליה הכי שבכל לב אני משעבדם לך ותנאי זה יהא קיים, ולא ידמה לאסמכתא או לטופסא דשטרי שהם בטלים, אי כתב ליה הכי מוכחא מילתא דבכל לב שעביד ליה וחייל עליהו שיעבודא אגב מקרקעי, אבל אי לא כת' ליה הכי לא חייל עליהו שיעבודא והאי דאמ' ליה הכי פטומי מילי בעלמ' אמ' ליה ולא שיעבד ליה בכל לב. ופרקי' לא צריכא דקאמרי עדים ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם, פי' שאין להסתפק בו עכשיו דילמ' מטלטלי אגב מקרקעי שעביד ליה לבעל חובו והילכך לא הוי נוגע ומעיד לו עליה, ומיכן מוכיח וגם ממאי דאמרי' בהילכת' קמיתא דפר' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] וניקנינהו ניהליה אגב ארעא ומהדר דליכא ארעא, מוכיח שמה שאנו כותבין בשטרות לכל אדם אגב ארבע אמות קרקע, ומפרשי לה שאין לך אדם בישראל שאין לו ד' אמות בארץ ישראל, או בד' אמות של קבר, אינו כלום ושופרא דשטרא בעלמא הוא, אבל אם היה דבר הצריך להקנותו אגב ד' אמות קרקע היה קניינו בטל, ואקשי' והאמ' רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחברו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו, נמצאת שדה שאינה שלו חוזר עליו, פי' הם הכי נמי גבי פרה וטלת אע"פ שמכרה לו שלא באחריות כיון דאתי מערער ואמ' דנגזלה ממני אם יטרפנה ממנו חוזר הלוקח על המוכר והוי נוגע בעדותו, ואהדר במכיר בה שהיא בת חמורו, פי' ויודע הלוקח שאלה העדים שמביא המערער עידי שקר הם ובעוול הוא נוטלה ממנו והילכך אינו יכול לחזור על המוכר, ואפי' אם מכרה לו באחריות אינו יכול לחזור עליו ולא הוי נוגע בעדותו, אבל בית ושדה אע"פ שמכיר שהיא שלו ובעול נוטלה ממנו ואינו יכול לחזור עליו אינו מעיד מפני שמעמידה בפני בעל חובו, רב זביד אמ' אפי' נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמ' ליה להכי זביני לך שלא באחריות, פי' רב זביד פליג עליה דרב פפא והילכת' כרב זביד.
<h2>דף מד:</h2>
גופה אמ' רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אינו מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר, ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי איכפת ליה, פי' מה הוא ירא מבעל חובו כיון שאין לו קרקע, לעולם דלית ליה קרקע אחריתי דאמ' לא ניחא לי דאיהוי לוה רשע ולא ישלם, פי' אי הוה בעי הוה מתרץ ליה אע"ג דלית ליה ארעא אחריתי, ניחא ליה למיפרע ללוה כי היכי דלא ליתפרע מגלימא דעל כתפיה, ואע"ג דהשתא לית ליה מרוח למחר וליומחרא אלא אשכח תירוצא רויחא ולא חש לאידחוקי להכי, סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע הוא, לא דאמ' ליה להכי זביני לך שלא באחריות.
<h2>דף מה.</h2>
מכריז רבא ואיתימ' רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא, האי בר יש' דזבין ליה חמרא לחברי' וקא אתי גוי וקא אניס לה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה, פי' אומ' לו הגוי כי זה החמור היה שלי ולוקחו מידו, ואין הגוי מביא עדים אלא מפני שהוא אנס לוקחו בחזקה, דין הוא שיפצהו המוכר שיחזר אחרי עדים המכירים כי היה שלו ואז לא יוכל הגוי לאונסו, שדייני הגוים יכופו אותו, ואם אינן יכולין לכופו המוכר פטור שכבר הוכיח בעדים שהיה שלו. ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו, אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא, ולא אמרן אלא דלא אניס ליה ולאוכפא, אבל אניס ליה ולאוכפא לא, פי' כי לא אניס אלא לחמרא ולאוכפא שביק נראין הדברים כי באמת הוא טוען, והילכך אע"פ שאין הגוי מביא עדים לדבריו דין הוא שיפצהו המוכר. אמימר אמ' אפי' בלא אוכפא לא מפצי ליה, מאי טעמא מידע ידיע דסתם גוי אנס הוא דכת' [תהלים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, והילכת' כאמימר שעד שלא יביא הגוי עדים לדבריו אין המוכר חייב לפצותו.
אומן אין לו חזקה, אמ' רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים, אבל מסר לו שלא בעדים כי אמ' לקוח הוא בידי נאמן, פי' כך מוכחת השיטה דלרבה לא שני ליה בין ראה ללא ראה, אלא בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים, וטעמיה דרבה דקסבר מאי דתנן אומן אין לו חזקה כגון דידיעא מילתא שבעסק אומנות בא לידו זה הכלי, והוחזק אומן באותו כלי בעדים אז אינו נאמן לומ' לקוח הוא בידי שמכרתו לי לאחר מיכן, אבל אם אינו ידוע לעולם שבעסק אומנות בא לידו, אע"פ שהוא אומן לתקן כלים הוה ליה באותו כלי כשאר כל אדם שהוא נאמן לומ' לקוח הוא בידי, אע"ג דראהו בידו בעדים המכירים אותו, מפני שהוא מוחזק בו הוא נאמן לומ' לקוח הוא בידי, וקאמ' רבה הא מילתא מדקתני האומנין והשותפין והאריסין, מה שותפין ואריסין דידיעא מילתא דבההיא ארעא הוא שותף ואריס בהדיה אף אומן נמי דידיעא מילתא דבההוא כלי הוא אומן, הילכך אם מסר לו הכלי בפני עדים לתקנו, לא מיבעיא אם ראה עכשיו הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שנותנו לו, ואינו יכול לטעון לקוח הוא בידי שהרי יש עדים שעל ידי אומנות בא לידו, וכיון שהוחזק עליו אומן אינו נאמן לומ' חזרתה ומכרתו לי, אלא אפי' לא ראה הכלי בידו חייב להחזירו לו, כיון שבעדים מסרו לו והוחזק עליו אומן אין לו חזקה ואינו נאמן לומ' חזר ומכרו לי, אבל אם מסרו לו שלא בעדים שלא הוחזק אומן באותו כלי, אע"פ שהוא אומן לתקן כלים דינו ככל אדם ולו יש חזקה, ולא מיבעיא אם לא ראה הכלי בידו דאית ליה מיגו דאי בעי למימ' אין לך בידי כלום, שהוא נאמן לומ' לקוח הוא בידי, אלא אפי' ראה הכלי בידו בעדים המכירים שהוא שלו דליכא מיגו, הוא נאמן לומ' לקוח הוא בידי כדין כל אדם, כיון שלא הוחזק עליו אומן בעדים דינו ככל אדם, זו היא סברתו של רבה, ולא גרסי' מתוך שיכול לומ' לו לא היו דברים מעולם, שזה הלשון לא יפול אלא היכא דלא ראה הכלי בידו, ורבה היה סובר דאע"פ שראה הכלי בידו שאינו יכול לכופרו ולית ליה שום מיגו הוא נאמן לומ' לקוח הוא בידי, שדינו כדין כל אדם שמועלת לו חזקתו לומר לקוח הוא בידי אע"ג דליכא מיגו, ולא גרסי' אלא, אבל מסר לו שלא בעדים כי אמ' לקוח הוא בידי נאמן בלחוד, ומשו' דבאתקפתא דאביי גרסי' "מתוך" אישתבוש וכתבי ליה נמי במילתיה דרבה. ואביי פליג עליה דרבה, ולא שני ליה בין מסר לו בעדים ובין מסר לו שלא בעדים. דאע"ג דלא מסר לו בעדים כיון שהוא אומן לתקן כלים אין לו חזקה ולא דמי אומן לכל אדם, ולא שני ליה לאביי אלא בין ראה ללא ראה, שאם ראה הכלי בידו בעדים המכירים כי הוא שלו שלא יוכל לכופרו אינו נאמן, ואע"פ שכל אדם נאמן זה אינו נאמן, שכיון שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בתורת אומנות בא לידו ולא בתורת מקח, ודמי אומן בכל כלים כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר בכל אדם שאין לו חזקה בהם, ולא בענן שיוחזק אומן בכלי זה בעדים כדבעי רבה, ואם לא ראה הכלי בידו אע"פ שיש לו עדים שמסרו לו לתקנו והוחזק עליו אומן בעדים, נאמן לומר לקוח הוא בידי שחזרתה ומכרתו לי, מתוך שיכול לומ' לו החזרתיו לך ואין לך בידי כלום יכול לומ' חזרתה ומכרתו לי, ופליג בהא נמי עם רבה דאמ' דהיכא דמסר לו בעדים אינו נאמן ואע"ג דלא ראה. ואמ' ליה אביי לרבה אי הכי דלא שני לך בין ראה ללא ראה אפי' בעדים נמי שהוחזק עליו אומן מתוך שיכול לומ' החזרתיו לך כי אמ' לקוח הוא בידי נאמן, פי' כשלא ראה אותו בידו בעדים, ואהדר ליה רבה מי סברת המפקיד את חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, לא המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, פי' ואין לו שום מיגו והילכך אין לו חזקה, ואי קשיא אכתי איכא מיגו דאי בעי אמ' ליה החזרתיו לך בפני פל' ופל' והלכו למדינת הים, דהכי אמרי' בשבועות [מ"א ע"א] אפי' למאן דאמ' המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, אי טעין ואמ' פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להן למדינת הים נאמן, תשובה במילתא דעבידא לאיגלויי מירתת לשקורי, דילמ' אתו עדים ואמרי לא פרע בפנינו כלום ויעשה בדאי ושקרן וחשוד על השבועה לכל העולם דכל נאמן בשבועה הוא, הילכך אין זה מיגו.
ואי קשיא אכתי איכא מיגו דאי בעי אמ' נאנסו ומיפטר, דהא כל האומנין שומרי שכר הן, כי אמ' נמי לקוח הוא בידי נאמן וכדאמרי' בפירקי' דלקמ' [ע' ע"א], בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' לו החזרתיו לך מהו, ופשט ליה מיגו דאי אמ' ליה נאנסו הוה נאמן בשבועה דאוריתא הכא נמי דאמ' ליה החזרתי לך נאמן ובשבועה דאוריתא, תשוב', אילו התנה עמו ואמ' לו אל תחזיר לי אלא בעדים מודה רב חסדא שאינו נאמן לומ' החזרתיו לך דהא אתני בהדיה, ואע"ג דאי טעין נאנסו נאמן בחזרה לא מהימן, ואין המיגו מועיל לו כלום משום תנאה דאתני בהדיה, ומאן דסבר המפקיד אצל חברו בעדים צריך לפורעו בעדים סבר דמסתמא כמאן דאתני בהדיה דמי, דלהכי אפקיד ליה בסהדי דלא לימצי דליטעניה החזרתיו לך, הילכך אפי' על ידי מיגו אינו נאמן, והוא הדין נמי בכל טענה שבעולם שיכול לכפור את שלו ולהכחיש אותו, כגון בטענת לקוח הוא בידי שאינו נאמן עד שיביא עדים, אך בטענת נאנסו שאינו יודע זה להכחישו שהתורה האמינתו בשבועה, ובהא פליגי דמאן דסבר צריך להחזיר לו בעדים מדמה ליה כאילו התנה עמו אל תחזיר לי אלא בעדים דלהכי טרח ואפקיד בהדיה בסהדי, ורב חסדא סבר אינו צריך להחזיר לו בעדים דהא דאפקיד בהדיה בסהדי כי היכי דלא ליכפור ליה, אבל אם פירש לו שלא יחזיר לו אלא בעדים גם רב חסדא מודה שאינו נאמן ואפי' על ידי מיגו.
<h2>דף מה:</h2>
ואותביה אביי לרבה ממאי דתניא ראה עבדו ביד אומן וטלתו ביד כובס אמ' לו מה טיבו אצלך. אמ' לו אתה מכרתה לי אתה נתתו לי במתנה לא אמ' כלום, קתני מיהת ראה. פי' דמשמ' טעמ' משום דראהו בידו בעדים שאינו יכול לכופרו אין לו חזקה, הא אם לא ראה בעדים יש לו חזקה והוא נאמן, היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה נייתי עדים ולישקול, פי' לפי דבריך שאמרתה דכל היכא דאיכא עדים שהוחזק עליו אומן אין לו חזקה ואע"ג דלא ראה, אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהת תפיש, פי' אלא ודאי בדליכא סהדי היאך מסרו לו מיירי שלא הוחזק עליו אומן, ומש' הכי קתני ראה דדוקא ראה שאינו יכול לכופרו אבל לא ראה שיכול לכופרו הוא נאמן על ידי מיגו, וכיון שהעמדנו הבריתא בדליכא עדים פשטינ' מיהא דכי ראה מיהת תפיש ולא מהימן לומ' לקוח הוא בידי, שאין דינו ככל אדם שהוא נאמן אפי' בראה מפני שהוא אומן ואומן אין לו [חזקה] דאמרי' לתקנו נתנו לו, אלמ' אומן אין לו חזקה אע"פ שלא מסר לו בעדים שיוחזק אומן באותו כלי וקשיא לך. ואהדר ליה רבא לא לעולם דאיכא עדים והוא דראה. פי' לעולם אימ' לך אם אין עדים היאך מסרו לו אע"ג דהוא אומן לתקן כלים הרי הוא ככל אדם ויש לו חזקה אע"ג דראה, והא דקתני לא אמ' כלום כגון דאיכא עדים היאך מסרו לו והוחזק עליו אומן ומשום הכי אין לו חזקה, ודוקא בדראה דליכא מיגו אבל אם לא ראה דאיכא מיגו דמצי למימ' אין לך בידי כלום שהחזרתיו לך נאמן, ואקשי ליה אביי והא את הוא דאמרת המפקיד אצל חברו צריך להחזיר לו בעדים, פי' ואין כאן מיגו, ואהדר ליה הדרי בי. נמצא עכשיו שהושוו רבה ואביי בדבר זה דהיכא דלא ראה אע"פ שמסרו לו בעדים נאמן לומ' לקוח הוא שחזרתה ומכרתו לי מיגו דאי בעי אמ' החזרתי לך, ולא נשארה חלוקתם אלא היכא דלא מסר לו בעדים דאביי סבר כיון דהוא אומן לתקן כלים וראה הכלי בידו שאין לו מיגו אינו נאמן, ואע"ג דכל אדם נאמן זה אינו נאמן דאמרי' לתקנו נתנו לו, דמי לדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שכל אדם אינו נאמן עליהן, ורבה סבר כיון שלא הוחזק אומן בכלי זה בעדים אע"פ שהוא אומן לתקן כלים דינו ככל אדם, ואע"ג דראה הכלי בידו בעדים שאינו יכול לכופרו נאמן הוא לומ' לקוח הוא בידי מפני שהוא מוחזק בו.
<h2>דף מו.</h2>
ואיתביה רב נחמן בר יצחק לרבה ממתני' אומן אין לו חזקה. אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה, היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא. פי' בעל כרחין מתני' דקתני אומן אין לו חזקה בדראה מיירי דליכא מיגו דלא מצי למיכפריה, דאי בדלא ראה היכי קתני אומן אין לו חזקה והא הודה רבא לאביי דאע"ג דמסר ליה בסהדי אינו צריך להחזיר לו בעדים, ומיגו דאי בעי אמ' אין לך בידי כלום שהחזרתיו לך והיה נאמן, כי אמ' חזרתה ומכרתה לי נאמן, אלא ודאי מתני' בראה מיירי שאינו יכול לכופרו, ומחלק בין אומן לאחר דאומן אין לו חזקה אבל אחר שאינו אומן יש לו חזקה, והיכי דמי אי דמסר ליה בסהדי אחר אמאי יש לו חזקה כיון שהעדים מעידים שהוא הפקידו בידו, השתא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין עדים היאך באו לידו אמרי' דילמ' בשאלה ושכירות באו לידו ולא מהימן, הכא דאיכא עדים שבפקדון באו בידו יהא נאמן, אלא לאו בדליכא עדים שמסר בידו מיירי ומשום הכי אחר נאמן, וקתני אומן אין לו חזקה אלמ' אע"פ שלא הוחזק אומן באותו כלי(ם) בעדים כיון שהוא אומן לתקן כלים אמרי' בודאי לתקנו נתנו לו ולית ליה חזקה ולא דמי לאחר שיש לו חזקה. ותיובתא דרבה. וכיון דאיתותב רבה הועמדו דברי אביי וכך הלכה כדבריו בשתיהן, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב, והאי דאמרי' לית ליה חזקה בין אומן בין אחר בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הני מילי היכא דראה אותם בידו כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטלתו ביד כובס, אמ' לו מה טיבו אצלך אמ' לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמ' כלום, אבל אי לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה בסהדי מיגו דאי בעי אמ' אהדרתיה ניהלך מהימן כי אמ' נמי זבינתיה ניהלי מהימן כול', וכתב הדין סברא דרבואתא, ואנן קשי לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מיגו איתותב וסלקא ליה בתיובתא, ושמעת מינה דהאי דינא דאומן לא אמרי' ביה מיגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכיל למימ' לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי, אי נמי החזרתים לך בדאיכא סהדי כי אמ' זבינתיה ניהלי לא מהימן, והאי דאמרי' ראה תניא, לאו למימרא דאי לא ראה ואמ' זבינתיה ניהלאי מהימן אלא דאי אמ' לא מפיקנא ליה לא אמרי' ליה אפקיה דליחזיוה ולהכי תנא ראה. וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר והיא ההלכה והמשפט הנוהגין ביש', וסברת רבי' יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים והעושה כדבריו בזה כעושה כדברי בית שמי, דלא איתותב רבה אלא היכא דליכא עדים והוא דראה דליכא שום מיגו, אבל היכא דלא ראה דאיכא מיגו ליכא מאן דאמ' דלא מהימן ואע"ג דאיכא עדים, ברם רבה הוה אמ' דלא מהימן משום דסבר דלית שם מיגו דצריך להחזיר לו בעדים, והדר ביה ואמ' דאינו צריך להחזיר לו בעדים, וכיון דאיכא מיגו נאמן. והא דתניא הנותן טלתו לאומן אומן אומ' שתים קצצתה לי והלה אומ' לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלת ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה. פי' דמיגו דאי בעי אמ' לקוחה בידי והוה נאמן, כי אמ' שתים קצצתה לי נאמן דאלמ' אומן נמי יש לו חזקה, אוקמה אביי בדלא ראה דאיכא מיגו דאי בעי אמ' אין לך בידי כלום משו' הכי נאמן, אבל לעולם אם ראה בידו בעדים המכירים כי היא שלו אע"פ שאחר יש לו חזקה אומן אין לו חזקה.
ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו, בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמ' רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי אמ' לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טלתי, פי' ואמרי' שמא האומן רצה למכור טלת חברו ונתחלף לו ומכר את שלו ונתן הדמים לחברו, ועכשיו הוא מחזיר לו טלת חברו, ומדעת עשה מה שעשה ואין כאן גזל אם ישתמש בהן, עד שיבואו הבעלים ויתבעו אותם דהתם ודאי חזינן דטעה האומן והוי גזל, אמ' רב חייה בריה דרב נחמן לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא, פי' דודאי בטעות עשו וגזל הוי, והוא נמי לא אמרן אלא דאמ' ליה טלת סתם אבל טלתך האי טלת לאו דידיה היא, פי' דבודאי בטעות עשה וגזל הוי אם ישתמש בה.
אמ' ליה אביי לרבה תא אחזי לך רמאי דפומבדיתא מאי קעבדי, אמ' ליה הב לי סרבלאי, אמ' ליה לא היו דברים מעולם, פי' בפני עדים אמ' לו כך, אמ' ליה והא אית לי סהדי דחזיוה גבך, אמ' ליה ההוא אחרינא הוא אפקוה וניחזייה, אמ' לי' לא מפיקנא ליה, אמ' ליה רבה שפיר קאמרי ראה תניא, פי' זה היה רוצה שיוציאנה ויעמיד עליה עדים המכירים אותה שהיא שלו ששוב לא יוכל לכופרה ואחרי כן אם תהיה שום טענה ביניהם על הקיצותא לא יהא נאמן הוא במיגו שהוא יכול לכופרה יכול לטעון עד כדי דמיה. וזה אמ' לא מפיקנא לה עד שתפרעני כל מה שאני תובע ממך, שאם תטענני בדין אז אוציאנה ואהיה נאמן במה שאני תובעך על ידי מיגו, ומיכן מוכיח שאם היה מוציאה והיה מעמיד עליה עדים, ואחרי כן באין לטעון על הקיצותא אין לו מיגו לומ' מה לי לשקר אם היה רוצה לא היה מוציאה והיה יכול לכופרה, עכשיו שהוציאה ואמ' כך וכך אתה חייב לי בה יהא נאמן על ידי מיגו, שאין מיגו אלא כשטוענין בבית דין אם אז יכול לכופרה ומודה בה ואמ' כך וכך אתה חייב לי בה הוא נאמן על ידי מיגו, אבל אם הראה לו בפני עדים קודם לבית דין והשתא לבית דין טוען כך אתה חייב לי בה שוב אין לו מיגו, וצריך להביא ראייה לדבריו, אבל אם הודה לו קודם בואו לבית דין עדיין יש לו מיגו שאם רוצה יכול הוא לומ' השטיתי בך ואין לך בידי כלום, אך אם אמ' לעדים אתם עדים.
<h2>דף מו:</h2>
עריס אין לו חזקה. פי' שמע' שקיבל שדה מראוב' באריסות למחצה, ואכלה שלש שנים וטוען אתה מכרתו לי ואכלתיו שני חזקה ושטרא הוה לי ואירכס אין לו חזקה, דאמרי' כיון שהיה אריסו לא חשש למחות בו, אלא אמ' בלבו הוא יאכל שלש שנים ועוד אוכל אני שלש שנים, ועכשיו כשטוען ראובן כי לפירות הורדתיו נאמן, ומקשה ואמאי עד האידנא פלגא והשתא כולה, פי' ותהיה חזקתו חזקה כיון שלא מיחה (שאנה) [שלא] היה סומך ראובן שיעבדנה עוד שמע' שלש שנים ויתן לו כל הפירות, ולא יהא נאמן לומ' לפירות הורדתיו, ולא דמי לשותף דאמרי' אין לו חזקה ואע"ג דקא אכיל כולה, משום דשותפין דרכן לוכל זה ג' שנים או ד', ואחרי כן אוכל חברו כנגדן, אבל האריסין כיון שעל האריסין לעובדה ולשומרה קפיד בעל הבית ואינו מניחו לוכל בלא לו, שמא לשנה הבאה לא יעבוד השדה יפה. א"ר יוחנן בעריסי בתי אבות, פי' שהיו רגילין להיות אריסין הן ואבותיהן למשפחה זו, ומתוך כך מניחין אותן לוכל הרבה שנים ועוד הן יאכלו כנגדן, וסומכין עליהן שיעבדו את השדה באותן השנים והן יאכלו הפירות, אבל עריס אחר יש לו חזקה.
אמר רב נחמן עריס שהוריד עריסין תחתיו יש לו חזקה. מאי טעמ' לא עביד איניש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק. פי' אע"פ שהוא מעריסי בתי אבות אין מניחו שיתן השדה לעריסין אחרים והוא מסתלק מעליה.
וא"ר יוחנן עריס שחילק לעריסין אין לו חזקה, מאי טעמ' בהרמנא שוייה, פי' שחילק לעריסין שיעזרוהו והוא עומד עליהן, בזה יש לומ' שברשות בעל השדה עשה שמתרצה הוא בכך כיון שהוא אינו מסתלק ועומד עליהן.
שלח ליה רב נחמן בר רב יעקב לרב נחמן בר רב חסדא ילמדינו רבי' עריס מעיד או אינו מעיד, פי' אם יצא ערער על זו השדה יכול להעיד עליה להעמידה ביד ראובן אי לא, דהוי נוגע מפני שנהנה בפירותיה. הוה יתיב רב יוסף קמיה אמ' ליה הכי אמ' שמואל עריס מעיד, והתניא אינו מעיד לא קשיא הא דאיכא פירא בארעיה הא דליכא פירא בארעיה.
ת"ר ערב מעיד ללוה, והוא דאית ליה ארעא אחריתי, פי' אם יצא ערער על שדה הלוה אין הערב יכול להעיד לו עליה ולהעמידה בידו, מפני שהוא נוגע בעדותו שאם תצא מתחת ידו ולא ימצא לו המלוה נכסים יבוא על הערב, אבל אי אית ליה ארעא אחריתי לא הוי נוגע, מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי, פי' אי אית ליה ארעא אחריתי כשיעור חובו לא הוי נוגע ולא חיישינ' דילמ' נפקי עליה בעלי חובות אחריני דמספיקא לא מרע נפשיה, ואי קשיא כיון דאמרי' דמספיקא לא מרע נפשיה אם כן לוקח ראשון כשמעיד ללוקח שיני אמאי בענן והוא דאית ליה ארעא אחריתי, בלא ארעא אחריתי יהא נאמן דהא לא ידע דליתי בעלי חוב דמוכר וליטרפו לדיליה ומספיקא לא מרע נפשיה, תשובה לא דמי לוקח למלוה וערב, דמלוה וערב כל עיקר שיעבודיהו לא הוי אלא כנגד מעותיהן, והילכך אי אית ליה ארעא אחריתי כשיעור מעותיהן מעידין ומספיקא לדילמ' איכא עליה חובות אחריני לא מרעי נפשיהו, אבל לוקח מכי זבנה לארעיה מיניה אדעת' דהאי ארעא דזבין ללוקח שיני זבנה ועלה הוה סמיך, דאי נפקי עלה בעלי חובין שיאמ' להן הנחתי לך מקום לגבות או אם תימצא שאינה שלו שיחזור ויטרוף אותה, וכיון שכל הסמך והבטחון שלו הוא עליה, אם יראה שיקחו אותה מיד לוקח שיני נוגע בעדותו הוא, ואפילו מספיקא מרע נפשיה כיון שרואה שבטחונו אבד, הילכך בענן דתיהוי ליה ארעא אחריתי שיוכל לבטוח עליה.
לוקח ראשון מעיד ללוקח שיני והוא דאית ליה ארעא אחריתי, פי' רבותא נקט לא מיבעיא לוקח שיני ללוקח ראשון דנוגע בעדותו, דהא משעבדא ליה האי שדה דזבן לוקח שיני לשדה דזבן לוקח ראשון, ובענן דתיהוי ליה למוכר ארעא אחריתי, אלא אפי' לוקח ראשון ללוקח שיני דספק יש לו חוב למוכר ספק אין לו, הוה אמינא אע"ג דלית ליה ארעא אחריתי יהא נאמן קמ"ל. והיכא דאית ליה ארעא אחריתי למוכר כמו שמעיד לוקח ראשון ללוקח שיני כך לוקח שיני מעיד ללוקח ראשון. ואי קשיא והא ההיא ארעא אחריתי דאית למוכר היא משעבדא ללוקח שיני, ואם כן יהא נוגע לוקח שיני להעיד ללוקח ראשון, משום דאי טרפי לה מיד לוקח ראשון הדר על ההיא ארעא דמוכר דמשעבדא ללוקח שיני ונמצא שהוא מפסיד שיעבודו, וכמו שלוקח ראשון אינו מעיד ללוקח שיני מפני שהוא נוגע שלא יפסיד שיעבודו, כך לוקח שיני לא יעיד ללוקח ראשון ואע"ג דאיכ' ארעא אחריתי למוכר מפני שהוא מפסיד שיעבודו. תשובה לא דמו אהדדי, דלוקח ראשון אי מפסיד לוקח שיני שדהו בודאי כי הוא מפסיד שיעבודו משום הכי הוי נוגע, אבל לוקח שיני אפי' אי מפסיד לוקח ראשון שדהו והדר על המוכר, מאן לימ' לן דשקיל ליה לשדהו דהיא משעבדא ללוקח שיני, דילמ' מפייס ליה בזוזי ולא שביק למיטרף שדהו, שמי שיש לו זוזים יותר נוח לו לסלקו בזוזי ולא יקח שדהו, הילכך ספיקא הוי אי שקיל לשיעבודיה אי לא ומספיקא לא מרע נפשיה. ולוקח למוכר נראה לי דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד, והאי דלא תנייה משום דהינו מלוה ללוה.
<h2>דף מז.</h2>
קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד, אמרי לה מעיד והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי וכערב דמי, ואמרי לה אינו מעיד דניחא ליה דניהוי תרויהו בידיה דכי אתי בעל חוב ממאי דבעי שקיל, פי' הקבלן ממי שירצה (הלוה) [המלוה] ייפרע. והאי תרויהו לאו בינונית וזיבורית נינהו דאם כן לא הוה שקיל מלוה אלא זיבורית דקימ' לן [ב"ק ז' ע"א] בשלו הן שמין והבינונית היא עידית אצלו ואינו גובה אלא מן הזיבורית, אלא שתיהן שוות, והאי דאמ' ממאן דבעי שקיל, מפני שיש לומר שאם לא תיטב בעיניו אותה של לוה מפני שהיא רחוקה משדותיו יקח אותה של קבלן שהיא קרובה לשדותיו יותר, להכי ניחא ליה לקבלן שיהו שתי שדות ללוה שאם לא תיטב האחת בעיניו יגבה מן האחרת ולא יגבה משדותיו. ואי קשיא גבי מלוה ולוה אמאי לא אמרי' הכי דניחא ליה דליהוו תרויהו בידיה דלישקול ממאי דבעי, כי היכי דאמרי' גבי קבלן. תשובה מלוה כבר אוזפיה מעותיו מפני חיבה שהיתה ביניהן ואינו רוצה אלא שיבטח ויסמוך מאין יגבה מעותיו, והילכך אי אית ליה ארעא אחריתי שיוכל לגבות משם מעיד דלא מרע נפשיה משום דלישקול ממאי דבעי. אבל קבלן עדין לא הוציא מעות מכיסו, ואע"פ שנעשה לו קבלן הוא בוטח שהלווה יפרענו ולא יצטרך המלוה לבוא עליו, הילכך כל טצדקי דמצי למיעבד דלא ליתי מלוה היום ומחר עילויה עביד, ומשום הכי פליגי גבי קבלן, דאיכא מאן דאמ' דינו כמלוה ואיכא מאן דאמ' אינו כמלוה, שעצב הוא מאד אם יוציא מעות מכיסו ויצטרך אחרי כן לגבותם מן הלוה.
א"ר יוחנן אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה, עריס אין לו חזקה בן עריס יש לו חזקה, גזלן ובן גזלן אין לו חזקה, בן בנו של גזלן יש לו חזקה, היכי דמי אי דאתו בטענתא דאבוהון אפי' הנך נמי לא, ואי דלא אתו בטענתא דאבוהון אפי' בן גזלן נמי, פי' אפי' הנך נמי אפי' בן אומן ובן עריס אין להן חזקה, שאע"פ שהחזיק בן עריס שלש שנים כשטוען ואומר מחמת אבי שהורישני אני מוחזק בה, ואינו יודע לומ' דזבינתה ניהליה קמאי הויא לה חזקה שאין עמה טענה, והוא הדין לוקח מאריס שהחזיק בה שלש שנים וטוען ואומ' כי האריס מכרה לי ואינו יודע לטעון דזבינתה נהליה קמאי, הויא לה חזקה שאין עמה טענה, דאע"ג דאמרי' [כ"ג ע"א] טוענין ליורש וללוקח, הני מילי כי אתו מכח איניש דעלמ' דלא הוה עריס, דאמרי בית דין דילמ' ההוא תובע זבנה להאיך דקאתו הני מחמתיה, אבל אריס דסתמ' דמילתא באריסות אתת לידיה כאילו אנן סהדי דבאריסות אתת לידיה, והיכי מצינן למטען דבזביני אתת לידיה, הילכך אע"פ שיש להן שני חזקה וגם יש להן עדים שעמדה ביד האריס יום אחד הויא לה חזקה שאין עמה טענה והוא הדין לבן האומן, ואי לא אתו בטענתא דאבוהון אלא בטענתא דנפשייהו, דאמרי לדידן זבינתה אפי' בן גזלן יש לו חזקה, שאם היה אביו גזלן למה נגרע חזקתו של זה שאינו גזלן. לא צריכא דקאמרי עדים בפנינו הודה לו, הנך איכא למימ' קושטא קאמרי האי אע"ג דאודי נמי לא, כדרב כהנא דאמ' רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחרר, כך כת' בספרים וכך כת' גם רבי' יצחק זצוק"ל בפסקיו וגם רבי' שמואל זצוק"ל פירש לא צריכא דקא אתו בטענתא דאבוהון וכגון דאמרי עדים בפנינו הודה לו המערער לאביהן של אילו שמכרו להן, ואינו נראה לי לגרוס עדים כלל, דמה צורך לעדים אם הם אמרו בפנינו הודה לו הן נאמנין על ידי מיגו דאי בעו הוו אמרי לדידן זבינתה ואמרי דאודית לאבונן באפן מהימני, ותו אי בסהדי מאי איריא בן עריס ובן אומן אפי' עריס ואומן נמי אי מייתו סהדי דאודי להון אמאי אין להן חזקה, ומאי איריא דנקט בנים, אלא ודאי לא גרסי' סהדי, אלא דאמרי אינהו, דאילו טעני אבוהון הכי לא מהימני, אבל אילו טעני אינהו מהימני על ידי מיגו, והודאת הגזלן אינה חשובה הודאה, שמחמת יראה הודה לו שלא ימסרנו לא לו ולחמורו ביד המושל שלוקח בני אדם באנגריא, כמו לא חמרא חד מינהון שחרית, אבל אי הוה טעין בן גזלן בפני מכרתה לאבי וקיבלתה זוזיך הכי נמי דמהימן, וטענה היא מיגו דאי בעי אמ' מינך זבנתה, דבית דין אין טוענין לבן גזלן, אבל היכא דטעין הוא הויא לה חזקה שיש עמה טענה.
אמר רב פפא פעמים שאפי' בן בנו של גזלן נמי אין לו חזקה, היכי דמי כגון דאתי בטענתא דאבא דאבוה, פי' אימתי אמרי' שבן בנו של גזלן יש לו חזקה כדאתי בטענתא דאבוה, שהיה אדם כשר ובית דין טוענין לו, אבל כשאומ' ירשתי אותה מכח אבי אבי כיון שהיה גזלן אין טוענין בעבורו. היכי דמי גזלן, אמ' ר' יוחנן כגון של בית פל' שהורגין נפשות על עיסקי ממון, פי' אין להן חזקה בשום שדה שמחמת פחד לא מיחה, ורב חסדא אמ' כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנות, פי' וכל מה שטוען כי אתה מכרתה לי והחזקתי בה שני חזקה אינו כלום, כיון שידוע שבגזלנות באה לידו שזה שלא מיחה מחמת יראתו, ודוקא (מחמת יראתו) באותה שדה אין לו חזקה אבל לעלמ' יש לו חזקה, שאם אנס את זה אינו יכול לאנוס אחרים. ומר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי.
ת"ר אומן אין לו חזקה. ירד מאומנותו יש לו חזקה, עריס אין לו חזקה ירד מעריסותו יש לו חזקה, בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. בשלמ' בן שחלק איצטריכא ליה סד"א אחולי אחיל גביה קמ"ל, אלא אשה שנתגרשה פשיטא, לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת, וכדר' זירא דאמ' ר' זירא אמ' ר' ירמיה אמ' שמואל כל מקום שאמרו חכמ' מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, פי' ואם החזיקה בשדה שלו שלש שנים הויא חזקה ולא מצי בעל למיטען כיון שחייב אני במזונותיה למזונות הנחתיו לה דאנן סהדי שבטורח הוא נותן לה דבר יום ביומו ואיבעי ליה למחויי.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראייה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידן, גזלן שהביא ראייה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו, פי' שמחמת יראתו מכר לו ולא בכל לב ושטרו בטל. מאי קמ"ל תנינה לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, פי' דאמ' ליה מחמת פחד הסיק' מכרתי לך, והשתא לבא מחמת כח סיקריקון לא מהניא ראייה וכל שכן לסיקריקון עצמו, ופי' סיקריקון מפרש בפ' הניזקין [גיטין נ"ה ע"ב] שהיה יש' אומ' לזה האנס שא קרקע והניחני, ומהדר לאפוקי מדרב דאמ' לא שנו אלא דאמ' ליה לך חזק וקנה, אבל בשטר קנה, קמ"ל כדשמואל דאמ' שמואל אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים, פי' בודאי אי קיבל עליה אחריות בכל לב עשה לו דכול' האי לא עביד מחמת יראת האנס, ורב ביבי מסיים בה משמיה דר' נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו, פי' במה שאמ' רב נחמן גזלן שהביא ראייה אין ראייתו ראייה, הני מילי שלא קנה השדה ומוציאין אותה מידו, אבל המעות שנתן לו מחזיר לו הנגזל, ואע"פ שנתן לו דמי השדה לא קנה השדה, דקסבר רב ביבי תליוה וזבין לאו זביניה זביני דכל אונסא לא קני ואפי' בזוזי, במ' דב' אמ' שאמרו עדים בפנינו מנה לו, אבל אמרו בפנינו הודה לו לא, כדרב כהנא דאמ' רב כהנא אי לאו דאודי הוה ממטי ליה לדידיה ולחמאריה לשחרר.
אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, מאי טעמ' אילימ' דכל דמזבין אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפי' הכי זביניה זביני, ודילמ' שאני אונסא דידיה מאונסא דאחריני. ואלא מדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודילמ' שני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה, ואלא מסיפא, וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודילמ' שני התם דמצוה לשמוע דברי חכמ', אלא סברא היא אגב אונסיה גמר ומקני. מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול, והגוים חובטין אותו ואומ' לו עשה מה שישראל אומ' לך, ואמאי התם נמי נימ' אגב אונסיה גמר ומגרש. פי' ואמאי תני דוקא בישראל דאיכא מצוה לשמוע דברי חכמי' הוי כשר, אבל בגוים דליכא מצוה דכתי' [שמות כ"א] לפניהם ולא לפני גוים פסול, ומהדר הא איתמר עלה אמ' רב משרשיה דבר תורה גט המעושה בגוים נמי כשר, ומפני מה אמרו פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה. פי' אע"ג דבפ' בתרא דגיטין [פ"ח ע"ב] אמרי' והא דרב משרשיא ברותא היא, האי דמסתייע מינה לפום מאי דסבר השתא דאגב אונסיה גמר ומקני הוא דמיסתייע מינה, אבל לבסוף דמסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי, ואיהו נמי בזוזי קאמ', בודאי דרב משרשיה ברותא היא, דלא אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני אלא היכא דאיכא מתן מעות או כפרה או מצוה, אבל באונסא בלחוד כגון תליוה ויהיב מתנה, או גט מעושה בגוים לא אמרי' דגמר ומקני, ואע"פ שנתנו לו מעות אינו גט, דודאי זוזי דשדה דיהיב ליה שויו אמרי' דאגב זוזי גמר ומקני, אבל זוזי דגירושין מי יודע בכמה לא היה מתרצה להתבייש וגם להיפרד מאשתו, הילכך אינו מועיל הנה מתן זוזי כי אם שיכופו אותו ישראל שיש שם מצוה לשמוע דברי חכמ'.
<h2>דף מח.</h2>
מותיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני, הא איתמר עלה אמ' רב לא שנו אלא דאמ' ליה לך חזק וקנה אבל בשטר קנה. ולשמואל דאמ' אף בשטר לא קנה מאי איכא למימ', פי' וקימ' לן הלכה כשמואל בדיני, מודה שמואל היכא דיהיב זוזי, פי' בודאי שטר בלא נתינת מעות אינו מועיל דבאונסא בלחוד לא אמרי' גמר ומקני, אבל היכא דיהיב זוזי ודאי גמר ומקני אגב אונסא ואגב זוזי דיהיב ליה, ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו מאי איכא למימ'. פי' הרי אפי' בזוזי אמ' רב ביבי לא קני, ומהדר מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה, פי' בודאי דרב הונא פליג ארב ביבי, דרב ביבי סבר תליוה וזבין לא הוו זביניה זביני, ורב הונא סבר דהוו זביניה זביני.
אמר רבא הילכת' תליוה וזבין זביניה זביני, פי' ודוקא זבין דאגב זוזי גמר ומקני, אבל תליוה ויהיב מתנה דליכא אלא אונסא בלחוד לא גמר ומקני ומתנתו בטל', ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא, ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי קני, פי' כמו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה [שבת כ"ב ע"א], שהיה בודקם אם הם יפות ומונה אותם, ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי קני, פי' להשמט ממנו ולברוח, או לומ' לו לך ושוב, והילכת' בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא, ואמ' אמימר תליוה וקדיש קידושיה קידושין, פי' ויש שם נתינת מעות הקידושין שמקבלת וגם שמתחייב במזונותיה ובפרנסתה. מר בר רב אשי אמר קידושיה לא הוו קידושין, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימ' אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. והילכת' כמר בר רב אשי.
<h2>דף מח:</h2>
טבי תלי לפאפי אכינרא וזבין, חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא, אמר רב הונא מאן דחתם אמודעא שפיר חתם, ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. מה נפשך אי מודעא לאו אשקלת' ואי אשקלתא לאו מודעא. הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. רב הונא לטעמיה דאמ' רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, פי' והני מילי כי לא מסר עליהו מודעא, אבל היכא דמסר עליהו מודעא אתיא מודעא ומבטלא לזביני.
איני והאמר רב נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו, מודעא היו דברינו אין נאמנין, פי' הכי תנן בפ' ב' דכתובות [י"ח ע"ב], העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אילו נאמנין, פי' פסולי עדות קרובים ונתרחקנו. הרי אילו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, ואמרי' בגמ' לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע, פי' ואע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאיכא מיגו אינן נאמנין, ואמר רב נחמן דאמנה ומודעא נמי עולה היא, דכיון דקא חזו סהדי דבאונסא מזבין ליה לא הוה להו למיחתם אההוא שטרא, והילכך אע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין, וכל שכן הכא רבה בר רב הונא דכתב ידו ניכר וליכא מיגו שלא יהא נאמן, ומשני הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל בשטרא אתי שטרא ומרע לשטרא. פי' אי הוה מסהיד רבה בר רב הונא על פה דאנוס הוה לא הוה מקבלינן סהדותיה, דכיון דחתם בשטר זביני ואסהיד דבכל לב זבין ליה, והשתא מסהיד דאנוס הוה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואפי' מר בר רב אשי מודה בזה דהא ליכא מיגו דכתב ידו היה ניכר, אבל זה שמעיד בשטר כי היה אנוס אתי שטר מודעא ומבטל ליה לשטר זביני שהרי תחילה העיד וחתם שהיה אנוס ואחרי כן חתם על שטר זביני כדי לפצותו מאונסו ויפה עשה ואין כאן עול, ואין צריך זה מיגו דהא שטר מודעא קדים.
<h2>דף מט.</h2>
גופה אמר רב נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין, מודעא היו דברינו נאמנין, מאי טעמ' זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב, פי' בכי האי גונא פליגי כגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאיכא מיגו, ואפי' הכי אמר רב נחמן דאינן נאמנין משום דהוו עולה ודמו לאנוסין היינו מחמת ממון, ומר בר רב אשי באמנה מודה דהיא עולה ולא ניתנה ליכתב, אבל פליג במודעא דאמ' דניתנה ליכתב כדי לפצות האנוס מאונסו, ורב נחמן סבר איבעי ליה למימסר מודעא ברישא ולמיחתם אמודעא כמעשה דרבה בר רב הונא, אבל השתא דחתם אשטר זביני בלא מודעא שלא כדין עשה ועולה היא והילכך אינו נאמן אע"ג דאיכא מיגו, ומר בר רב אשי סבר ירא היה למסור מודעא שמא ירגיש, הילכך פייסו שיחתום בשטר המכירה כדי לפצותו מן האונס ואין זו עולה, וכיון דאיכא מיגו נאמן, אבל היכא דליכא מיגו שכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולא פליג אלא היכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאיכא מיגו, עיין בפ' ב' דכתובות במהדו' קמא.
אין לאיש חזקה בניכסי אשתו, פשיטא כיון דאית ליה פירא פירא הוא דקאכיל, לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כול', פי' אע"פ שנסתלק מפירות נכסי מלוג שלה אין לו בהן חזקה, דסתם אשה מוחלת היא לבעלה שיאכל הפירות ואינה קופדת שתמחה על ידו, ועיין פתרון כל שיטה זו בפ' הכותב לאשתו במהדו' קמא.
<h2>דף מט:</h2>
ודייקי' הא ראיה יש, ותימ' נחת רוח עשיתי לבעלי, מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, אלמ' אמרה ליה נחת רוח עשיתי לבעלי, הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה, ואחת שייחד לה בכתובתה, ואחת שהכניס לה שום משלו, פי' האי דתנן מקחו בטל דמשמע בטל לגמרי ואפי' מקח האיש, דוקא באותן שלש שדות, אחת שכתב לה בכתובתה שהביאה מבית אביה לבית בעלה, שכל הנכסי' שמביאה לו מבית אביה הוא כותב לה בכתובה, כי קיבלתי ממך כך וכך, מפני שהן נכסי צאן ברזל, ואם פיחתו פיחתו לו, והילכך מקבלן עליו בשומא. ואחת שהכניס לה שום משלו, שהשדה הוא משל בעל, וכותב לה בכתובה כי הביאה אותו מבית אביה לבית בעלה, ומקבל עליו שומתו כאילו מבית אביה הביאתו וכשבאה לגבות כתובתה גובה אותה ואינו עולה לה בכתובתה, מפני שהבעל נותנו לה מעתה ודומה כאילו מבית אביה הביאתו. ואחת שייחד לה בכתובתה ועשאו אפותיקי לכתובתה. ודוקא באילו שלש שדות הוי מקחו בטל לגמרי, אבל בשאר שדות או שאר ניכסי הבעל יכול הוא למכור בחייו ואין האשה יכולה לעכב על ידו, ומיהו אם תתאלמן או תתגרש ולא משכחא בני חרי למיטרף טרפא מיניהו כדין בעל חוב דעלמא, אבל אותן שלש שדות הן לה כמו שדה העשויה אפותיקי לבעל חוב, שאם רוצה למכור האפותיקי בעל חוב מעכב על ידו, ואע"פ שיש ללוה כמה קרקעות אחרות, והשתא קס"ד דלא מציא למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי אלא באותן שלש שדות, דהכי איתוקמא מתני', ומשום הכי קאמ' למעוטי מאי, אילימ' למעוטי שאר נכסים כל שכן דהויא לה איבה כול', פי' ולעולם גם בשאר נכסים נמי מציא למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל מיהו האי כי דיניה והאי כי דיניה, באותן שלש שדות מבטלת אפילו מקח האיש, ובשאר נכסים אינה מבטלת כי אם מקחה ולא מקח האיש, אלא למעוטי ניכסי מלוג, פי' דדוקא בשאר ניכסי הבעל שאין לה עליהן אלא שיעבוד בעלמא מציא למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי, אי נמי גם באותן שלש שדות שהן ברשות הבעל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הוסיפו הוסיפו לו, אבל בניכסי מלוג שהגוף לה, ואם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה אינה עושה בהן נחת רוח לבעלה, והילכך אם יש לבעל ראיה שמכרה לו ראייתו ראייה.
<h2>דף נ.</h2>
ומקשה והא אמ' אמימר איש ואשה שמכרו ניכסי מלוג לא עשו כלום, פי' ומשמע שאם מכר האיש לעלמ', והאשה נמי מכרה עמו לא עשו כלום, דאתיא אשה וטרפא משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי, ומהדר כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו דאתיא איהי ומפקא, אי נמי דזבינא איהי דאתי בעל ומפיק בתקנתא דרבנן, וכדר' יוסי ביר' חנינה דא"ר יוסי ביר' חנינה באושה התקינו האשה שמכרה ניכסי מלוג בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פי' דשויוה רבנן כלוקח, אבל היכא דזבינו תרויהו לעלמא, אי נמי זבינא איהי לדידיה זבינה זביני, פי' ולא מציא למימ' בניכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי.
<h2>דף נ:</h2>
ומקשה ואין לאיש חזקה בניכסי אשתו והאמ' רב ששת אשת איש צריכה למחות, במאן אילימ' באחר והאמ' רב אין מחזיקין באשת איש, פי' משום דמציא למימ' האי דלא מיחיתי משום דסמכית אבעלי שהוא ימחה שכל נכסיי הם בידו, אי נמי סברתי שבעלי הורידו לפירות, שהרי הפירות הם שלו, אמר רב יוסף לעולם באחר, וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, פי' והינו דקאמ' אשת איש צריכה למחות, אע"פ שהחזיק בעודה אשת איש ובא מכח טענת בעלה, אלא שאומ' את זבינתה ניהליה קמאי ואיהו זבנה לי, דמיגו דאי בעי אמ' לה אנא זבנתה מינך אחר מות בעליך, או בחיי בעליך בטובת הנאה והוה מהימן, כי אמ' לה אנא מבעליך זבנתה אבל מיהו את זבנתה ניהליה קמאי מהימן, ודוקא אי טעין איהו, אבל אנן לא טענינן ליה, ואע"ג דטוענין ללוקח כיון דאתי מכח בעל לא טענינן ליה, דאנן סהדי דלפירות אתא לידיה, והיכי מצינן למימר דבזביני אתא לידיה, הילכך לא טענינן ליה כדפרישי' לעיל בבן אריס [מ"ז ע"א].
<h2>דף נא.</h2>
ולא לאשה בניכסי בעלה, פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה, לא צריכא דייחד לה ארעא אחריתי למזונהא, פי' ואפי' הכי אין לה חזקה דלא קפיד בעל על אשתו, דמימ' אמ' כל מה דאית לה דידי הוא, ודייקי' הא ראיה יש, פי' אם הוציאה שטר שמכר לה יועיל לה השטר, ולימ' לגלויי זוזי דאית לה הוא דבעי, שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי, דילמ' הא ראיה יש בשטר מתנה, פי' דליכא למימ' לגלויי זוזי ובהכי ודאי קנתה.
ת"ר לוה מן העבד ושיחררו, מן האשה וגירשה אין להן עליו כלום, פי' משום דאמרי' לגלויי זוזי הוא דעבד ולא נשתעבד להן בכל לב, ונר' לי דאי טענה האשה דמעות הללו נפלו לי בירושה או ניתנו לי במתנה הכי נמי דשקלה להו, והכא במאי עסיקי' כגון דמודיא ליה דמעשה ידיה הוו, ובאה עליו בטענה כי אתה נתרציתה לקבל עליך לפרוע לי וסברת וקבילת.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ור' אלעזר אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. אמר רבא הילכת' המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות, במתנה קנתה ואין הבעל אוכל, ואקשי' תרתי, בתימ', פי' תרתי מילי קאמ' דסתרן אהדדי, תחילה אמ' המוכר שדה לאשתו לא קנתה, והדר אמ' והבעל אוכל פירות אלמ' קנתה, ומהדר לא קשיא כאן במעות טמונין לא קנתה דאמרי' לגלויי זוזי הוא דבעא, וכאן במעות שאינן טמונין קנתה (ואין) והבעל אוכל פירות.
א"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים, קיבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה, קיבל מן העבד יחזיר לעבד, מת העבד יחזיר לרבו, פי' ואם נשתחרר העבד והניח בנים יחזיר ליורשיו, שהרי אם היה העבד קיים היה מחזיר לו עכשיו שמת יחזיר ליורשיו, וכן האשה אם נתגרשה יחזיר ליורשיה. קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה, וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פל' הם יעשה כפירושן, ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן, פי' בלישנא קמ' אמרי' יעשה כפירושן דמשמ' שלא ישנה בשום ענין ממה שאמרו הן, ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן, כלומ' אם הוא רואה ומאמין להן שאמת אמרו יעשה כפירושן, ואם הוא רואה בלבו שלא אמרו אמת אלא מחמת בושה שלא רצו להודות שממנו לקחום אמרו כן יעשה פירוש לפירושן ויעכבם לעצמו.
<h2>דף נב.</h2>
דביתהו דרבה בב"ח כי קא שכבה, אמרה הני כיפי דמרת יוכני ברת, אתא לקמיה דרב אמ' ליה אי מהימנא לך עשה כפירושה, ואי לא עשה פירוש לפירושה. איכא דאמרי הכי אמ' ליה אי אמידא לך עשה כפירושה, ואי לא עשה פירוש לפירושה. מן הקטן יעשה לו סגולה. מאי סגולה רב חסדא אמ' ספר תורה, רבה בר רב הונא אמ' דיקלא דקא אכיל מינה פירי. ולא לאב בניכסי הבן כול'. אמר רב יוסף ואפי' חלקו, רבה אמ' חלקו לא, והילכת' חלקו לא. תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם.
איתמר אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמ' שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא. פי' אונות שטרי מקח של קרקעות ושטרו' שטרי הלואה. רב אמ' עליו להביא ראיה, ושמואל אמ' על האחין להביא ראיה, פי' רב סבר מסתמא ניכסי בחזקת תפושת הבית קיימי עד דמייתי ראייה שנפלו לו בירושה ממקום אחר. והאי דנפקי אונות ושטרות על שמו מפני שהיה גדול האחין ונושא ונותן בממון אביהן עשאן על שמו. ושמואל סבר כיון דאונות ושטרות יוצאין על שמו מסתמ' שלו הן ועל האחין להביא ראייה שממון אביהן הן. אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחים להביא ראייה, פי' שבית דין טוענין בעבור היתומין דילמא אביהן נפלה לו ירושה ממקום אחר. מתקיף לה רב פפא כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא הוה מצי טעין אבוהון, והא רבא אפיק זווא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן, קשיא. ונר' לי כיון דאיתוקם בקושיא אין הלכה כשמואל דאמ' ומודה לי אבא, אלא בהא נמי פליג רב ואמ' על היתומים להביא ראיה דניכסי בחזקת תפושת הבית קיימי עד שלא יביאו ראייה.
<h2>דף נב:</h2>
אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל מר כמאן סבירא ליה, אמ' ליה אנא מתניתא ידענא, דתניא אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמ' שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה, וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבה או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה. ואע"ג דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] דרב ושמואל הלכ' כשמואל בדיני, הכא הלכה כרב דהא רב נחמן סבירא ליה כותיה וסייעיה ממתניתא. אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ.
מתני'. במה דברים אמורים במחזיק כול'. ומתמהינן אטו הני דאמרי' במתני' לאו חזק' נינהו, ומהדר הכי קתני, במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומ' לא מכרתי ולוקח אומ' לקחתי, אבל חזקה שאין עליה טענה כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בניכסי הגר דלמיקנא בעלמ' הוא דבעי נעל גדר פרץ כל שהו הרי זו חזקה.
<h2>דף נג.</h2>
תני רב שרביה בקידושין דבי לוי נעל גדר פרץ כל שהו בפניו הרי זו חזקה, בפניו אין שלא בפניו לא, אמר רבא הכי קאמ' בפניו לא צריך למימ' ליה לך חזק וקנה, שלא בפניו צריך למימ' ליה לך חזק וקנה, בעי רב במתנה היאך, אמר שמואל ומאי תיבעי ליה לאבה, השתא ומה מוכר דקא יהיב זוזי אי אמ' ליה לך חזק וקנה אין ואי לא לא מתנה לא כל שכן, וכך הלכה, וכמה כל שהוא כדשמואל, דאמ' שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה, ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה. האי גדר היכי דמי אילימ' דמעיקרא לא הוו סלקי ליה והשתא נמי לא סלקי ליה מאי קא עבד, ואלא דמעיקרא סליק' ליה והשתא לא סלקי ליה טובא עבד, לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי ליה ברווחא והשתא סלקי ליה בדוחקא. האי פירצה היכי דמיא אילימ' דמעיקרא עיילי בה והשתא נמי עיילי בה מאי קא עבד, ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה [והשתא עיילי בה טובא עבד, לא צריכא דמעיקרא עיילי בה] בדוחקא והשתא עיילי בה ברווחא.
אמר ר' אסי א"ר יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זו חזקה. מאי נתן ומה נטל, אי לימ' נתן צרור דסכר מינה מיא, נטל צרור דאפיק מיא מינה האי מבריח ארי משדה חברו היא, פי' ובענן חזק' שתועיל בשדה להשביחה, אלא נתן צרור דצמד לה מיא, נטל צרור דארווח לה מיא, פי' כדי שייכנסו המים לשדה, ונר' לי שאם היתה הגדר נקובה ולא היה שטף המים עדין, ונתן צרור וסגרו שלא ייכנס שם השטף היום ומחר הכי נמי דהויא חזקה, ולא ייקרא זה מבריח ארי מנכסי חברו שאין הארי שם, ודומה לגדר כל שהו שמונע החיות והבהמות מליכנס שם גם זה מונע השטף מליכנס שם.
וא"ר אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומיצר אחד ביניהן, החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה, לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. פי' בניכסי הגר מיירי דאמרי' לקמ' [נ"ה ע"א] המצר והחצב מפסיקין בניכסי הגר, דאע"ג דאמרי' [ס"ז ע"א] מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, דוקא כשדעת אחרת מקנה אותו, אבל בניכסי הגר דקונה מאיליו אין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת.
<h2>דף נג:</h2>
בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו, מי אמרי' סדנא דארעא חד הוא וקני, או דילמ' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, תיקו, פי' אם היתה שדה המסויימת במצריה, וכל המצרים שלה, כשהחזיק בשדה קנה גם המצרים, ואינו צריך להחזיק עוד המצרים, ואם קדם אחד והחזיק בהן לא קנאם שהמצרים נקנים עם השדה, ואם היו שתי שדות ומצר ביניהן כשהחזיק בשדה קנה השדה עם חצי המצר, ואם היה מחזיק חברו גם בשדה האחר היה קונה אותה השדה עם חצי המיצר, והיה המיצר קנוי לשניהן, שלעולם המיצר נקנה עם השדה אם כולו לשדה זו נקנה כולו, ואם הוא בין שתי שדות נקנה חציו. והשתא קא בעי כשהחזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה, שכשאמר אותה ואת חברתה לא קנה חברתה, מפני שחצי המיצר שבצד חברתה לא קנה כשנתכוון לקנות אותה, והילכך אותו חצי המיצר הוי הפסקה, שאע"פ שאמ' ואת חברתה לא קנה מפני אותו חצי המיצר המפסיק ביניהן, ואין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת, אבל כשהזכיר בפירוש אותה ואת כל המיצר ואת חברתה מהו, מי אמרי' המיצר בטל חציו לשדה זו וחציו לשדה זו, וכיון שפירש לקנות הכל הוה ליה כשדה אחת פשוטה וקנה הכל, או דילמ' הא חזינן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכיון שאנו רואין ששתיהן חלוקות זו מזו בשום טצדקי שבעולם אינה מועלת חזקת שדה זו לחברתה, ולא קנה אלא השדה האחת שהחזיק בה עם חצי המיצר.
בעי ר' אלעזר החזיק במיצר לקנות את שתיהן מהו, מי אמרינ' מיצר אפסרא דארעא הוא וקני, או דילמ' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, פי' בעיא דר' אלעזר באנפי נפשה היא ולאו באם תימצי לומר, שבשני פנים יש לשאול אם תימצי לומ' בבעיא דר' זירא דלא קנה משום דלא החזיק במצר כלל ואע"ג דקנה חציו עם השדה שהחזיק בה חציו האחר הוי הפסקה, אבל הכא דהחזיק במיצר ממש על דעת לקנות את שתיהן יש לומ' דקנה שתיהן, ואע"פ שלא החזיק בהן כלל, שדי להן חזקת המיצר, מפני שהמיצר הוא שמירה לשדה כאפסר לבהמה, ובהמה גסה הנקנת במסירה כיון שמסר האפסר בידו קנה כל הבהמה והאפסר, והכא נמי קנה המיצר ושתי השדות שהוא אפסר לשתיהן, או דילמ' אין המצר דומה לאפסר שהבהמה היא נמשכת באפסר והילכך כשמסר לו האפסר קנה כל הבהמה, אבל המיצר לחודיה קאי והשדה לחודיה קאי והילכך אין חזקת המיצר מועלת לשדות, ואפי' אם תימצי לומ' בדר' זירא דקנה הכל מפני שהחזקה היתה בשדה והמצר נכלל עם השדה וטפל לו, וכיון שפירש שיקנה כל המיצר וגם חברתה קנה הכל, אבל הכא שלא החזיק אלא במיצר אין השדה טפילה למצר, ולא קנה אחת מהן וגם לא את המצר, כיון שהחזיק על דעת לקנות את השדות, עד שיפרש לקנות המצר והשדות אז קנה המצר והשדות לא קנה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו, לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה, לקנות את הפנימי אף חיצון נמי לא קנה, החזיק בפנימי לקנותו קנאו, לקנותו ואת החיצון שניהן קנה, לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטורין בניכסי הגר ובא אחד והעמיד להן דלתות קנה, מאי טעמ' קמא ליבני בעלמ' הוא דאפיך, פי' אין הקרקע (נבנה) [נקנה] בבניין אלא אם כן גדרו סביב שלא יכנס בו שום אדם בגדר גבוה עשרה טפחים, והילכך זה שבנה ולא נעל לא קנה, וזה שבא וקדם ונעל קנה, והאבנים והעצים בין אם היו משלו בין אם היו משל גר כבר קנאם בהגבהה וזה חייב ליתנם לו, וכיון שהראשון לא קנה את הקרקע הוה ליה כיורד לתוך חרבתו של חברו ובנאה שלא ברשות דהויא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפ' השואל [ב"מ ק"א ע"א] שאם אמר עציי ואבניי אני נוטל, לרב נחמן דאמ' שומעין לו נוטל עציו ואבניו, או יתן לו עצים ואבנים כיוצא בהן והקרקע יישאר לזה השיני, ולרב ששת דאמ' אין שומעין לו נותן לו דמי עציו ואבניו ושכר פעולתו.
אמר רב דימי בר יוסף א"ר אלעזר המוציא פלטורין בניכסי הגר וסד בהן סייוד אחד או כייוד אחד קנאם, וכמה, אמר רב יוסף אמה אחת, אמר רב חסדא וכנגד הפתח. אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעינין ממתניתא המציע מצעות בניכסי הגר קנה, ואנהרי' לעינין ממתנית', מאי היא, דתניא כיצד בחזקה נעל לו מנעלו, או התיר לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו קנאו. א"ר שמע' לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שההגבהה קונה בכל מקום, פי' העבד כנעני נקנה בחזקה כששימש לגופו של רבו, אבל אם עשה מלאכתו לא קנאו דלא מיקריא חזקה בהכי. ומשום הכי קתני שהוליך אחריו כלים לבית המרחץ, דהוי תשמיש לגופו של אדון, שהיה צריך להוליכם הוא, שהרי היה הולך למרחץ והוליכם עבדו, אבל אם שלח כלים על ידו למרחץ, או אם אמ' לו תחמם לי המרחץ כשאר מלאכות דעלמ' דמיין שאינן תשמיש גופו ולא הויא חזקה. ובניכסי הגר דוקא בשימוש גופו קנה, אבל אם שטח בה פירות לא קנה. ודוקא במצעות שהוא דרך הנאה, אבל שכב על גבי קרקע כיון דלא נהנה כדאמרי' [תו"כ אחרי פ"א ה"ג] אל תשכב בטחב לא קנה.
אמר ר' שמע' לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, מאי קאמ', פי' גם ת"ק כך אמ' שקנאו בהגבהה ומה בא ר' שמע' לומ', הכי קאמ' הגביהו לרבו קנאו, פי' הגבהה דקאמ' ת"ק לא שהרב הגביה את העבד אלא העבד הגביה את האדון והינו שימוש ששימש את גופו של אדון, ור' שמע' בא לומ' שאם הגביה הרב את עבדו נמי קנאו בהגבהה שההגבהה קונה בכל מקום אפי' ברשות המוכר.
<h2>דף נד.</h2>
אמר ר' ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בפילי ארעא דגר לא קנה, מאי טעמ' בעידנא דשדא לא הוי שבחא, השתא דקא שבח ממילא הוא דקא שבח, פי' פילי הם בקעים וסדקים שבשדה שהיא מתבקעת מפני הגשמי' והחמה, והזורע שם אינו מצליח הילכך בשעה שזרע לא הוי שבחא, ואע"ג דהדר צמח מאיליו הוא צומח ולא מכוחו ולא הויא חזקה.
אמר שמואל האי מאן דמפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קאני, אדעתא דחיותא לא קני, פי' מיקל וחותך מענפי הדקל. ואמר שמואל הא מאן דזבי זיביא, פי' מלקט עצים מן השדה ומנקהו שיהא נוח לחורשו, אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני, היכי דמי שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא, שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי. פי' ואין שדה הגר נקנה באכילת פירות כי אם בשבח שמשביח את השדה.
ואמר שמואל האי מאן דתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני, היכי דמי שקל מוליא ושדי בנצא אדעתא דארעא, מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי, פי' היה משוה את הקרקע ומסלק את המכשולות שבה, ומוליא ייקרא גבנונית, ונצא ייקרא הגומות, שאם היה לוקח הגבנונית ומטיל לתוך הגומא דעתו להשוותה שתהיה נוחה לחרוש, אבל שקל מוליא ושדא סביבות המוליא שלא יהא זקוף הרבה אלא יעמוד כמו מדרון, וכן הנצא חפר סביב שפתותיה והשליך לתוך הגומא שלא תהא עמוקה הרבה אלא תהיה כמו מדרון, וזהו תיקון הגורן ואין זו עבודת השדה, אבל מיהו מקום בי דרי קני, אי נמי יש לומ' דאפי' מקום בי דרי לא קני, ואפי' בשדה העומדת לגורן שכיון שאין זו עבודת הארץ לא דמיא אלא לבנין, שאע"פ שבנה שם בניינים לא קנה, ואע"פ שהשביח את הקרקע עד שינעול, והוא הדין לבי דרי לא קנה אותו מקום הגרן עד שיתחיל לדוש, או שיגמור כל תיקונו, אבל בתיקון כל דהו לא קנאו.
ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא [אדעתא דארעא] קני, אדעתא דכוורי לא קני, היכי דמי פתח תרי בבי חד מעייל וחד מפיק אדעתא דכוורי, פתח חד בבא אדעתא דארעא. ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפחישא תליסר שנין, אתא ההוא גברא רפק תותיה פורתא, אתא לקמיה דלוי ואמרי לה קמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה, אתאי וקא צוחה קמיה, אמר לה מה איעביד לך דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי. אמר רב הצר צורה בניכסי הגר קנה, דרב לא קנה לגינתיה דבי רב אלא בצורתא.
איתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה, ושמואל אמר לא קנה אלא כנגד מכושו בלבד. פי' וכל שהו במתני' מפרש ליה שמואל כגון שהועיל אותו כל שהו בכל השדה, דהינו נעל גדר ופרץ המועיל בכל השדה ששומרן בפתח זה או באותו כל שהוא, דהוה חסר הגדר והשלימו, והפתח נמי שעשה בו מועיל לכל השדה, אבל המכוש שאינו מועיל אלא למקומו לא קנה ורב לא שני ליה, ונראה לי דלשמואל אי עבד תלם לאורכה ותלם לרחבה כמין גאם הכי נמי דקני ליה.
<h2>דף נד:</h2>
ושאינה מסויימת במצריה עד כמה, אמר רב פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר, פי' אם אינה מסויימת במצריה עד כמה קנה באותו המכוש, ופירש רב פפא כדאזיל תיירא דתור' כשיעור אורך התלם קנה לארכו ולרחבו, שכן דרך החורשים, אם השדה גדולה הרבה אינן מאריכין התלם על פני כל השדה, מפני שאינן יכולין לכוין את התלמים יפה, אלא מאריכין כשיעור ההוה להן ומחזירין התלם עוד לאחריו לעשות תלם אחר בצידו, וכפי אותו השיעור שהולך הצמד וחוזר לאחריו שלא יאריך התלם יותר, כך קנה באותו המכוש בבקעה גדולה וקנה סביב מכושו שדה אחת ארוכה ורחבה כשיעור אורך אותו התלם מפני שנראה כשדה אחת, אבל יותר מכן אע"פ שפירש דעתו לקנות לא קנה מפני שהיא כשדה אחרת. והנה רב פפא סובר כרב, וגם רב נחמן נמי אמרי' לקמ' דסבר כרב הילכך אע"ג דהילכת' כשמואל בדיני בהא הילכת' כרב.
אמר רב יהודה אמר שמואל ניכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה, מאי טעמ' גוי מכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל עד דמטא שטרא לידיה לא קני, והילכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה. פי' גוי לאו בר שטרא הוא וכל דעתיה אזוזי, ומכי יהיב ליה זוזי איסתלק ליה מההוא שדה וישראל לא קני ליה עד דמטי שטרא לידיה, שכך הוא דין ישראל במקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב לו את השטר, והילכך המחזיק באותו השדה ביני ביני זכה כמחזיק בניכסי מדבר שאין בעלים לזה השדה, שהגוי נסתלק מעליו ויצא מתחת ידו וליד ישראל לא בא.
אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, פי' ואע"פ שמדין תורה נסתלק הגוי בקבלת זוזי מדין מלכא לא ניסתלק, ורב יוסף סבר האי דכתבי שטרא השתא אינו דינא דמלכותא אלא הם נהגו ביניהן לעשות שטר ולעולם בדין תורה מכי מטו זוזי לידיה איסתלק.
רב הונא זבן ארעא מגוי, אתא ישראל אחרינא רפק ביה פורתא, אתא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בידיה, אמר ליה מאי דעתיך דאמ' שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כול', ליעביד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא כנגד מכושו בלבד, א"ל אנא בהא סבירא לי כשמעתך דאמ' רב הונא אמ' רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה, אלמ' רב נחמן כרב סבירא ליה והכי הילכת'.
<h2>דף נה.</h2>
א"ר אסי א"ר יוחנן המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, פי' כדאמרן לעיל שאם היו שתי שדות ומצר ביניהן או חצב והחזיק באחת לא קנה חברתה. אין שם לא מצר ולא חצב מאי, פירש ר' מרינוס משמו כל שנקראת על שמו, היכי דמי אמ' רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא, פי' אנכסי הגר קאי, ואי קשיא והאמר רב פפא לעיל [נ"ד ע"ב] כדאזיל תיירא דתורי ועייל והדר, אותו השיעור ניתן בשדה הבעל שאין דרך להשקותה וזה [ה]שיעור נותן בבית השלחין שיש לה מעין ומשקין אותה תדיר כמו אילו הגנות, והיא חשובה ולא קנה במכוש אחד אלא כל מה שיכולה להסתפק מזה המעיין, והוא נקרא בי גרגותא שדולין ומשקין אותו מן המעין.
<h2>דף נו.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר, לאפוקי מאי, לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני. תניא ר' יהודה אומר הר שעיר עמון ומואב, עיין בהילכת' י"ב בספר הלקט.
מתני'. שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים כו'. פי' אע"פ שלא נמצאו זוממין בכל השנים אלא באחת מהן, או בשלישית או בשניה או בראשונה משלמין לו כל דמי השדה שכיון שהעידו ביחד על שלש שנים להחזיק השדה בידו באו, ואם תובע בעל השדה למחזיק הפירות שאכל אינו דין שישלם לו, שהרי אין לו עדים שאכלה שעדות אלו בטלה, ואם תאמר יתחייב בהודאת פיו הא איהו אמ' אין אכלי ודידי אכלי, ולא מיבעיא אם הוזמו בכל השנים אלא אפי' אם הוזמו באחת מהן, כיון שביחד העידו על כולן והוזמו בטלה כל עדותן מפני שהיא עדות אחת שלהחזיק השדה באו, ואפי' רב נחמן דפליג עם רבא בעדות אחת ואמ' דפלגינן דיבורא [לעיל ל"א ע"א], הני מילי גבי הכחשה דסבירא ליה כרב הונא דמכשר מיכן ולהבא, אבל בהזמה קימ' לן [ב"ק ע"ג ע"א] כאביי דאמ' למפרע הוא נפסל והילכך כל עדותן בטלה, אבל ודאי לרבא דאמ' מיכן ולהבא הוא נפסל, אי הוה סבר רב נחמן כותיה אי איתזום אשתא חדא הוו נאמנין אתרתי שני והוה משלם פירי אפומיהו.
שנים בראשונה ושנים בשניה כול'. פי' שלשה אחין מעידין כל אחד ואחד על שנה אחת, ואחד מן השוק מצטרף עמהן שמעיד על כל השנים, אע"פ שאילו האחין באין לעזור את המחזיק מקבלין עדותן, מפני שהן שלש עדיות שמה שמעיד זה אינו מעיד זה, והן עדות אחת להזמה, שעד שלא ייזומו כולן אינן משלמין.
<h2>דף נו:</h2>
מתני' דלא כר' עקיב' דתניא א"ר יוסי כשהלך אבה חלפתא ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן נורי, אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שנייה בפני שנים, שלישית בפני שנים מהו. אמ' לו הרי זו חזקה. אמ' לו אף אני אומ' כן, אלא שר' עקיבה חלוק בדבר שהיה ר' עקיב' אומ' דבר ולא חצי דבר. ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, למעוטי אחד אומ' אחת בגבה ואחד אומ' אחת בכריסה, האי חצי דבר וחצי עדות הוא, אלא שנים אומ' אחת בגבה ושנים אומ' אחת בכריסה. פי' קיימ' לן [נדה נ"ב ע"ב] שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה ואפי' על קישרי אצבעותיה, ובשיער אחד לא סמכי' עד שיהו שתים, והילכך כשמעידים שני עדים על שיער אחד הוה ליה חצי דבר ובהא מודו רבנן, אבל בשני חזקה לא, ומאי שנא משום דשני חזקה לא איפשר דחזו להו כולהו בחדא זימנא כי אם בזה אחר זה, הילכך כל שנה ושנה חשיבא עדות יפה ואפי' כל יום ויום חשוב לעצמו, אבל שתי שערות הגוף עומד לפניהן ויכולין לראות שתי השערות ביחד שיבדקו כל הגוף, עכשיו שלא בדקו אלא גבה, ואילו לא בדקו אלא כריסה הויא ליה חצי דבר ונחלקה עדותן, והילכת' כרבנן.
אמר רב יהודה אחד אומ' אכלה חיטים ואחד אומ' אכלה שעורים הרי זו חזקה, מאי טעמ' בין חיטי לשערי לאו אדעתיהו דאינשי, פי' ואין זו הכחשה.
<h2>דף נז.</h2>
שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן כול'. ההוא שטרא דהוו חתימי עליה בי תרי שכיב חד מיניהו, אתא אחוה דהאי דקאי וחד אחרינא לאסהודי אחתמות ידא דאידך, פי' החי העיד וקיים חתימתו, ואחיו של חי היה רוצה להצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת המת, סבר רבינא למימ' הינו מתני' דתנן שלש' אחין כול', פי' כמו שבמתני' אנו מאמינים שלשה אחים בעדות אחת מפני שמה שמעיד זה אינו מעיד זה, כך הנה נמי אע"פ ששני אחים מעידים על זה השטר, מה שמעיד זה אינו מעיד זה, שהחי מעיד על חתימתו ואחיו מעיד על חתימת המת, אמר ליה רב אשי מי דמי התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא על פומא דאחי, אבל הכא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי, פי' במתני' שלשה אחין כחד נכרי דמו, שהרי הנכרי מעיד על כל השלש שנים, ונמצא שחצי שדה יוצא על פיו וחצי על יד האחים, אבל הכא כבר האח שהעיד על כתב ידו מוציא חצי המנה שבשטר על פיו, ואם יבוא (אחר) [אחיו] עם אחר להעיד על המת נמצא דנפיק חצי המנה האחר על פי אחיו ועל פי האחר, הרי יצאו שלשה חלקי המנה על פי שני אחים ושני אחים כחד דמו וכמו שבעד אחד אסרנו בכתובות [כ"א ע"א] שלא יצטרף אותו שהעיד על כתב ידו עם אחר, להעיד על כתב המת משום דקא נפיק נכי ריבעא דממונא אליבא דחד סהדא כמו כן הוא אסור בתרי אחי.
מתני'. ואילו דברים שאין להם חזקה כול'. פי' כיון שאינן תשמישין קבועין לא קפיד עליהו ומשום הכי לא מיחה, אבל עשה מחיצה גבוהה י' טפחים לבהמתו, וכן לתנור ולכירי' ולריחים, הכניס תרנגולים בתוך הבית, פי' שבנה לול בחצר והכניס התרנגולים לתוכו דומיא דמחיצה לבהמה אלא שהתרנגולין אינן משתמרין במחיצות, ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה ג' הרי זו חזקה. פי' כל הני תשמישין קבועין בחזקת ג' שנים מיירי, דלא שנא הני תשמישין מזריעת השדה ודירת הבתים וכיוצא בהן דבענן שלש שנים מיום ליום. ואי קשיא ממאי דאמרי' בפירק' קמא [ו' ע"ב] אמ' רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה, בתר תלתין יומין הויא חזקה, ואי חברה בטינא לאלתר הוי חזקה. תשובה ההוא מיירי בכותל שבין ב' חצרות שהיו שניהן שותפין בו, אלא שלא פרע לו מעות כדפרישית התם, אבל אם סמך קורתו על כותלו של חברו ואומ' לו כי מכרתה לי חצי כותלך, הכי נמי דבעי חזקה שלש שנים כדין כל חזקה דמתני'.
<h2>דף נז:</h2>
ואקשינ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסיקינ' דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי. פי' שאר אינשי אפי' אהעמדה כדי קפדי, ואם יש לו עדים שהעמיד בהמתו בחצרו שלש שנים וטוען כי אתה מכרתה לי בחצרך מקום לבהמתי יש לו חזקה. ואקשינ' ובהעמדה לא קפדי שותפין, והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר. ואסיק רבינא לעולם לא קפדי, והא מני ר' אליעזר היא דאמ' אפי' ויתור אסור במודר הנאה, פי' רבנן סברי כל מידי דקפדי אינשי אהדדי אסיר ליה לאיתהנויי מיניה, אבל אי לא קפדי שרי, דלאו בר תשלומין הוא, או שיחזיק לו טובה דהא לכול' עלמ' נמי עביד הכי, ולא מיקריא הנאה דליתסר בה אלא מידי דלא עביד לכול' עלמ', ור' אליעזר סבר אע"ג דלכול' עלמ' עביד להאי דמודר ממנו הנאה אסור, דכי נדר מכל הנאה אסר נפשיה ואפי' בהנאה כזו, ורבנן סברי לא אסיק אדעתיה אלא הנאה דעביד ליה משום רחמותיה, ולא קא עביד הכי לכול' עלמא.
א"ר יוחנן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה, חוץ מן הכביסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הנהר. ועוצם עיניו מראות ברע [ישעי' ל"ג], א"ר חייה בר אבה זה שאינו מסתכל בשעה שעומדות על הכביסה. ואע"ג דלית ליה דירכא אחרינא מיבעי ליה למינס נפשיה שלא יסתכל.
<h2>דף נח:</h2>
מתני'. המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה, כול'. פי' אם היה גגו של ראובן סמוך לחצר שמע', והחזיק שלש שנים לקלח מימי גגו בחצרו, וטוען ואומ' כי מכרתה לי תשמיש זה בחצרך למרזב אין לו חזקה, אבל למזחילה יש לה חזקה, ומרזב הוא צנור שמשימו לצד אחד של גג ומקלח מימי הגג לחוץ, ומזחילה היא ארוכה כנגד כולן כל אורך הגג.
ובעינן מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה, אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קאמ', המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות, פי' אע"פ שהחזיק ראובן לקלח מרזבו בחצר שמעון שלש שנים אין לו חזקה מרוח אחת, שאם יצטרך שמעון לבנות כותל באותו הרוח שעומד המרזב, כגון שעומד לצד צפון יכול לומ' סלקהו מרוח זו ושים אותו ברוח אחרת לצד דרום ומשם יקלח מים לתוך חצרי, ואין יכול ראובן לעכבו ולומ' ברוח זה החזקתי שאינו מפסיד בזה כלום, אבל אם רוצה שמעון לסלקו משתי רוחות הגג בעבור שבונה שם כותל אינו יכול שכבר החזיק ראובן לקלח מרזבו בחצרו, אבל המזחילה שהולכת כנגד כל אורך הגג יש לה חזקה ואינו יכול להזיזה ממקומה.
ר' חנינה אמ' הכי קאמר המרזב אין לו חזקה, שאם היה ארוך מקצרו, ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקרו, פי' אם הוצרך שמע' לבנות כותל סמוך לכותלו של ראובן ומעכבו אורך הצנור יכול לקצרו ואין ראובן יכול למונעו, דמאי איכפת ליה בין ארוך בין קצר לתוך חצרו מקלח. אבל אם בא שמעון לעוקרו לגמרי אינו יכול דיש למקומו חזקה. אבל המזחילה שהולכת על פני כל הגג יש לה חזקה לקצרה אינו יכול.
<h2>דף נט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל צנור המקלח מים לחצר חברו ובא בעל הגג לסותמו בעל חצר מעכב עליו, דאמ' ליה כי היכי דאנת קניא לך חצר דידי למשדא ביה מיא, לדידי נמי קנו לי מיא דאיגרא דידך. איתמר ר' הושעיא אמ' מעכב, ר' חמא אמר אינו מעכב, אתו ושיילו לר' ביסא אמר להו מעכב. וכך הלכה. קרי עליהו רמי בר חמא והחוט המשולש לא במהרה ינתק, זה ר' אושעיא בנו של ר' חמא בנו של ר' ביסא.
מתני'. סולם מצרי אין לו חזקה כול'. היכי דמי סולם מצרי אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים, פי' שליבות, וכיון שהוא קטן לא קפיד עילויה ומשום הכי אין לו חזקה. מאי שנא גבי סולם דלא קא מפרש ומאי שנא גבי חלון דקא מפרש, משום דקא בעי לאיפלוגי ר' יהודה בסיפא, פי' דקסבר ר' יהודה כיון שיש לה מלבן כעין משקוף ומזוזות חשוב הוא ויש לו חזקה.
א"ר זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות, ור' אילעא אמר אפי' למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות, פי' מאי דתנן במתני' דחלון צורית יש לה חזקה, דוקא אם היא למטה מארבע אמות שיכול להסתכל ולראות בחצר חברו יש לו חזקה, אם החזיק בה שלש שנים וטוען כי אתה מכרתה לי שיהיה לי חלון זה פתוח על חצרך, ואם רוצה שמע' לבנות כותל בחצרו כנגדו צריך להרחיק ארבע אמות שלא יאפיל, כדתנן בפירק' דלעיל [כ"ב ע"א] והחלונות מלמעלה ולמטה ומכנגדן ארבע אמות, ובתוך שלש שנים יכול למחות בו בעל חצר שיסתום אותו ולא יסתכל בחצרו דהזק ראייה שמיה הזק, אבל אם היה חלון צורית גבוה למעלה מד' אמות אין לו חזקה שירחיק שמעון כותלו מכנגדו, דאמ' ליה זה שלא מחיתי בך מפני שלא היית יכול להסתכל בחצרי כיון שהוא גבוה מן הארץ יותר מארבע אמות, וגם אם רוצה בעל החצר למחות כדי שיסתמנו אינו יכול שכיון שאינו מזיקו בהזק ראייה, וגם אינו יכול למנוע בנין כותלו הוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר וכופין על מדת סדום, ור' אילעא היה סובר אע"פ שאין לו חזקה ואינו יכול למנוע בנין כותלו, יכול למחות בו שיסתום אותו דאמ' ליה זימנין דמותבת שרשיפא וקיימת וחזית לי, והילכתא כר' אילעא דאמרי' ההוא דאתא לקמיה דר' אמי שדריה לקמיה דר' אבה בר ממל אמ' ליה עיביד ליה כר' אילעאי.
אמר שמואל ולאורה אפי' כל שהו יש לו חזקה. פי' בין גדול בין קטן, בין למעלה מד' בין למטה מד', דכיון דלאורה הוא עשוי חשיב ויש לו חזקה. ועד השתא איירינן בחלון העשוי ליכנס ממנו אויר, אבל לא היה צריך לאורו.
מתני'. הזיז עד טפח יש לו חזקה כול'. פי' ראובן שהיה כותלו סמוך לחצר שמעון, והוציא זיז הבולט חוץ לכותל עד טפח הוא חשוב, ואם טוען ואומ' אתה מכרתה לי או נתתה לי במתנה שיהא זיזי בולט בחצרך והחזקתי בו שלש שנים יש לו חזקה, דכיון שהוא חשוב לא הוה שביק ליה למיעבד אי לאו דזבין ליה, ואיבעי ליה למחויי, ואם רוצה לבנות שמע' כותל בצד כותלו של ראובן אינו יכול תחת הזיז שלו שתחת הזיז יש לו חזקה בחצר. אבל פחות מטפח אין לו חזקה דמשו' דלא חשיב לא מיחה ויכול לבנות כותל בצד כותלו ולסלק הזיז לגמרי.
<h2>דף נט:</h2>
א"ר אסי א"ר מני ואמרי לה א"ר יעקב א"ר מני החזיק בטפח החזיק בארבעה, מאי קאמ' אמ' אביי הכי קאמ' החזיק רוחב טפח במשך ארבעה החזיק ברוחב ארבעה. פי' אם היה הזיז רחב טפח ומשוך בחצר ארבעה טפחים מסתמ' יש לו בחצר תחת הזיז ד' על ד' דמסתמ' אמרי' כיון שנתרצה לו באורך ד' נתרצה לו ברוחב ד', אבל אם הזיז רחב ד' ולא היה בולט על החצר אלא טפח אחד אין לו אלא כשיעור הזיז.
פחות מטפח אין לו חזקה כול'. אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר, אבל בעל חצר בבעל גג יכול למחות, ורב (הונא) [יהודה] אמ' אפי' בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות. לימא בהזק ראייה קמיפלגי, דמר סבר שמיה הזק, ומר סבר לאו שמיה הזק. לא דכול' עלמ' שמיה הזק, ושני הכא דאמ' ליה לתשמישא לא חזי, למאי חזי למיתלא מידי, מהדרנא אפאי ותלינא ביה, ואידך אמ' זימנין דבעיתת, פי' רב הונא סבר דהאי דתנן יכול למחות ואינו יכול למחות לאו אבעל חצר קאי דאי אבעל חצר קאי מאי איצטרי' למימ' ברישא ויכול למחות פשיטא ודאי כיון דלא ממחי ביה הויא חזקה דיכול למחות, ותו בסיפא דתני אינו יכול למחות אמאי לא, אע"ג דאין לו חזקה למה אינו יכול למחות אטו בכל הני דתנן במתני' אין להן חזקה כגון היה מעמיד בהמתו בחצר ותנור וכירים וכיוצא בהן אינו יכול למחות בידו ולומ' אי איפשר שתעמידם בחצר כי אני רוצה שיהא החצר פנוי להשתמש בו אלא ודאי יכול, הכא נמי אע"פ שאין לו חזקה יכול למחות, ואי אמרת זה נהנה וזה אינו חסר הוא, חסר הוא דבעידנא דתלי ביה מידי מן הגג חזית לי בחצרי ואיכא הזק ראייה, הילכך לא קאי האי יכול למחות ואינו יכול למחות אלא אבעל הגג, שאם היה הזיז טפח דיש לו חזקה, ורוצה בעל החצר להשתמש בו יכול בעל הגג למחות בו אל תשתמש בזיזי, דאנא בעינא לאישתמושי ביה, אבל אם היה פחות מטפח דאין לו חזקה ורוצה בעל החצר להשתמש בו, אין בעל הגג יכול למונעו, שהוא אומר לו לכך הנחתיך להוציאו כדי שאשתמש בו, אבל אם בעל החצר רוצה לסלקו יכול משום הזק ראיה כדאמרן. ורב יהודה סבר אינו יכול למחות בידו בעל החצר שאין כאן הזק ראייה, דאמ' ליה כי מישתמישנא ביה ותלינא ביה מידי מן הגג מהדרנא אפאי, ואע"ג דבכל הני דמתני' דתני אין להן חזקה יכול למחות, הכא משום דלא חשיב אינו יכול למחות דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר, ואיידי דקתני סיפא אינו יכול למחות תנא רישא יכול למחות דלא צריך דפשיטא היא, ורב הונא סבר אמ' ליה זימנין דבעיתת להחזיר פניך שמא תיפול בחצר והילכך כשתשתמש בו איכא הזק ראייה, ומיסתברא דהלכה כרב הונא. ונר' לי שכל זה מדבר בחצר חברו שאין לו שם לא פתח ולא חלון, אבל בחצר השותפין שיש לו פתחים וחלונות, אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו כדי שישתמש בו מחלונו רשאי, ואינו יכול למחות בידו שהרי דרך חלונו רואה אותו ומה יעשה לו הזיז, וגם לבנות כנגדו בלא זה הזיז נמי אינו יכול מפני חלונותיו הילכך יכול להוציא זיזין ואינו יכול למחות.
מתני'. לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין כול'. לחצר השותפין הוא דלא הא לחצר חברו עביד, לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא לחצר חברו דלא, אלא אפי' לחצר השותפין, פי' שיש לו שם פתח יציאה וביאה, דאמ' ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מינאי בחצר, קמ"ל דאמ' ליה עד האידנא בחצר הוה בעינא לאיצטנועי מינך, השתא אפי' בבית נמי בעינא איצטנועי מינך, פי' שהחלון שהוא גבוה רואה בתוך הבית.
ת"ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין, בא לפני ר' ישמעאל אמ' לו החזקתה בני החזקתה. פי' דקסבר כל בפניו לאלתר הויא חזקה, בא לפני ר' חייה אמ' לו יגעת ופתחת לך יגע וסתום. פי' דאינה חזקה עד שיחזיק ג' שנים, וכך הלכה.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה, שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. פי' אם היה לו חלון שהחזיק בו ג' שנים וזה בנה כנגדו והאפילו ולא מיחה בידו כבר החזיק הבונה, והודה לו שאותו החלון שלא כדין פתחו שם, או מרצונו עד שיבנה כותלו.
לקח בית בחצר אחרת כול', מאי טעמ' מפני שמרבה עליהן את הדרך, אימא סיפא אלא אם רצה עושה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו (ובונה עלייה על גבי ביתו) ופותחה לתוך ביתו. והלא מרבה עליהן את הדרך, אמר רב הונא מאי חדר שחלקו לשנים, ומאי עלייה אפתא. וקשיא לי אמאי תלי טעמ' מפני שמרבה עליהן את הדרך ותיפוק לי משום הזק ראייה, ואע"ג דאית ליה בית פתוח לחצר, יכיל למימ' ליה בחד פיתחא מצינא לאיצטנועי מינך בפיתחי טובי לא מצינא כדאמרי' לקמ' גבי אחד לא יעשנו שנים. ואי הוה מוקמינן טעמ' דמתני' משום הזק ראיה הות אתיא מתני' שפיר, דדוקא לחצר השותפין לא יפתח, אבל בונה עלייה על גבי ביתו ועושה חדר לפנים מביתו ופותחן לתוך ביתו שהרי אינו מרבה עכשיו פתחים בחצר אמאי תלי טעמ' מפני שמרבה עליהן את הדרך וקשיא לן, ונראה לי לפרש מתני' הכי האי דתנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, לאו בחלונות דעלייה קאמ' שהרי אפי' עלייה בלא חלון אסור לו לעשות כדבענן למימ', כל שכן שלא יפתח בה חלון אלא חלון בגובה הכותל קאמ' בלא בנין עלייה, ואם תאמר והא מדתני סיפא לא יפתח אדם לחצר השותפין חלון כנגד חלון, משמ' הא חלון שלא כנגד חלון מצי למיעבד, לא, סיפא מיירי כגון שניאותו בין שניהן לבנות עלייות ולעשות בהן חלונות, או בבתיהם בגובה הכותל, וקדם האחד ועשה ורוצה עכשיו גם השיני לעשות אל יעשה כנגדו אלא מן הצד, אבל לעולם אם לא עשה אין חברו יכול לעשות לא חלון ולא עלייה אלא אומ' לו נדור בה כמו שירשנו מאבותינו, או כמו שקנינו אותה מאחרים.
לקח בית בחצר אחרת כול'. פי' אין לפרש שלא יפתח לו פתח בחצר, דהא ודאי פשיטא דהא לבית דידיה תני בסיפא אחד לא יעשנו שנים, כל שכן בבית אחר שלא היה לו חלק בחצר ועכשיו קנאו שלא יעשה שם פתח בחצר. אלא ודאי הכין פירוש' דמתני', לקח בית בחצר אחרת שהיה בצדו, אל יפתחנו לחצר השותפין שתהיה יציאתו וביאתו של אותו הבית בחצר השותפין, ואע"פ שלא עשה לו פתח בחצר אלא דרך פתח ביתו שהוא פותח פתח בין ביתו לבית שקנה, והדר באותו בית נכנס ויוצא דרך פתח ביתו לחצר. וכן נמי בנה עלייה על גבי ביתו, אע"פ שלא עשה לה חלונות בחצר אלא היא פתוחה לתוך ביתו, שעולה ויורד בביתו ודרך פתח ביתו יוצא בחצר אפי' הכי אינו רשאי, מפני שהיום ומחר ישכיר אותה לאנשים ונמצא מרבה עליהן את הדרך, ודיקא נמי דבלא פתח וחלונות בחצר מיירי, דאילו כן הוה ליה למיתני גבי בית לא יפתח לו פתח בחצר, ולגבי עלייה לא יפתח לה חלונות בחצר, השתא דתני לא יפתחנו לחצר השותפין הכין פירוש' שלא יפתח שתהא לו יציאה וביאה בחצר ואפי' דרך פתחו, ואין טעמו משום הזק ראייה, אלא מפני שמרבה עליהן את הדרך. אבל ביתו יכול לחלק לחדרים ולעלייות וישכירנו לכמה בני אדם ואינו יכול למחות בידו, אך שלא יעשה בנין חדש או לאורכו או לגובהו.
מתני'. לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח כול'. מנהני מילי, א"ר יוחנן דאמ' קרא [במדבר כ"ד] וישא בלעם את עיניו וירא וגו', מה ראה ראה שאין פתחי אהליהן זה כנגד זה אמ' ראויין הללו שתשרה שכינה ביניהן, היה קטן כו', סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשווייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר, אבל בר תרתי לשוייה בר ארבעי שפיר דמי, פי' דאע"ג דהוא בר תרתי שקיל בחצר ארבע אמות על ארבע אמות, אמר ליה רבא מצי אמ' ליה בפיתחא זוטא מצינא לאיצטנועי מינך בפיתח' רבה לא מצינא לאיצטנועי מינך.
אחד לא יעשנו שנים, סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה תרין בני תרי תרי דקא שקיל תמני בחצר, אבל בר תמני לישוייה תרי בני ארבעי ארבעי שפיר דמי, אמר ליה רבא מצי אמר ליה בחד פיתחא מצינא לאיצטנועי מינך בתרי פיתחי לא מצינא איצטנועי מינך. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים, פי' דוקא בחלון שלא היה גבוה כל כך שרוכבי סוסים וגמלים יכולין להביט בו, אבל חלון עלייות שהוא גבוה ולא מצו בני רשות הרבים למיחזייה הכי נמי דמעכב על ידו, והכי אמרן בפירקין קמ' [ו' ע"ב] אמר אביי שני גגין בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, וטעמ' דמילתא משום דהתם לא חזו ליה בני רשות הרבים ובעי צניעותא ומה לי גג ומה לי חלון גבוה.
מתני'. אין עושין חלל תחת רשות הרבים כול'. ורבנן זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה. אין מוציאין זיזין, ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה הוה (איכא) ההוא גברא דהוה ליה ומפיק לרשות הרבים הוו קא מעכבי עליה, אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה זיל קוץ, אמר ליה ומר נמי אית ליה, אמר ליה דידי נפיק למבואה ובני מבואה מחלי גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל גבך.
ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרב', הוה ההוא גברא דהוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים וקא מעכבי עליה, אתא לקמיה דר' ינאי אמ' ליה זיל האידנא ותא למחר, בליליא שדר וקצייה לההוא דידיה, למחר כי אתא אמ' ליה זיל קוץ, אמר ליה והא מר נמי אית ליה, אמר ליה זיל חזי אי לא קייץ דידי לא תיקוץ דידך. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא קפדי שדר וקצייה. ולימ' ליה זיל קוץ דידך והדר איקוץ דידי, משום דריש לקיש דאמר ריש לקיש התקוששו וקושו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
<h2>דף ס:</h2>
אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא, איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא, ר' יוחנן אמר כנס מוציא, וריש לקיש אמר כנס אינו מוציא, אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך, להוציא כול' עלמ' לא פליגי דמוציא, כי פליגי להחזיר כתלים למקומם, ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר, וריש לקיש אמר מחזיר, ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רווחא הכא הא איכא רווחא. וקימ' לן ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
לקח חצר ובה זיזין כול', אמר רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה אותה. מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה, לקח חצר המסויידת המכויירת והמפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה. איסורא שאני.
ת"ר לא יסוד אדם את ביתו בסיד, עירב בו תבן או חול מותר, ר' יהודה אומ' תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד. ואין הלכה כר' יהודה.
ת"ר כשחרב הבית באחרונה רבו פרושין בישראל, שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין, ניטפל להן ר' יהושע אמר להן בניי מפני מה אין אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין, אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל, אמר להן אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות, איפשר בפירות, פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים, איפשר בפירות אחרים, מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים, שתקו, אמר להן בני שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי איפשר שאין גוזרין על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, אמר רב אדה בר אהבה מאי קראה [מלאכי ג'] במארה אתם נארים וגו', אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא, אלא כך אמרו חכמ' סד אדם כל ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה. אמר רב חסדא וכנגד הפתח, עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מאי היא, אמר אביי כסא דהרסנא, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא, אמר רב בת צידעא, שנ' [תהלים קל"ז] אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו', מאי על ראש שמחתי, א"ר יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, אמר ליה אביי לרבה היכא מנח ליה, אמר ליה במקום תפילין, שנ' [ישעי' ס"א] לשום לאבלי ציון לתת להן פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בנחמתה שנ' [שם ס"ו] שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית כול'. מאי יציע, הכא תרגימו אפתא. פי' בית קטן שבצד בית גדול. אמר מר זוטרא והוא דהוי ארבע אמות, פי' שאם הוא פחות מד' אמות אינו חשוב לעצמו ובטל הוא אצל הבית.
<h2>דף סא:</h2>
ולא את החדר שלפנים הימנו, השתא יציע לא מיזדבן חדר מיבעיא. לא צריכא אע"ג דמצר ליה מיצרי בראי, וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחברו בבירה גדולה, אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו, היכי דמי, אי דקרו ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא, בית זבין ליה בירה לא זבין ליה, ואלא דלבירה נמי קרו ליה בית כולה זבין ליה, לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה, ואיכא דקרו נמי לבירה בית, מהו דתימ' כולה זבין ליה קמ"ל מדהוה ליה למיכתב ליה ולא שיירית בזבינאי אילין קדמאי כלום ולא כתב ליה ש"מ שייורי שייר. ואי קשיא לימ' הדמים מודיעים. תשובה ר' יהודה הוא דאמ' הדמים מודיעים, ורבנ' פליגי עליה ואמרי אין הדמים מודיעים אלא גמר ויהיב לשם מתנה, ומשום דקימ' לן כרבנן שהם רבים אמ' רב נחמן הכי. ואי קשיא היכי מצינן למימר דהילכת' כרבנן, והא מקשינ' בפר' שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] וניחזי אי דמי רידיה לרידיה אי דמי נכסתא לנכסתא. ואם איתה דהילכתא כרבנן היכי שביק רבנן ומקשה מר' יהודה והא קימ' לן שאין מקשים אלא מהלכה פסוקה. תשובה לא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בצמד ובקר, דאיכא דקרו לבקר צמד ואיכא דלא קרו ליה צמד דר' יהודה סבר הדמים מודיעין שנתן לו יתרים שהבקר מכר לו, וחכמ' אומ' כיון דאיכא דלא קרו ליה לבקר צמד אינו מכור והדמים היתירים גמר ונתן לשם מתנה כדמוקמינן בפ' המוכר את הספינה [ע"ז ע"ב], ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא בבקר משום דאיכא דלא קרו ליה צמד ואיהו צמד זבין ליה, אבל בשור ונמצא נגחן שבין אם מכרו לרידיה בין אם מכרו לשחיטה שור מיקרי, בודאי דאמרי' שהדמים מודיעים אם לרידיא מכרו אם לחרישה, שבכל הוכחה שנוכל לברר דבר זה אנו מבררים אותו וליכא מאן דפליג בהא, ובקעה לגבי שדה, אי נמי בירה לגבי בית כיון דאיכא דקרו הכי ואיכא דקרו הכי פליגי בה ר' יהודה ורבנן, ורב נחמן סבר כרבנן דהילכת' כותיהו.
כמאן אזלא הא דאמ' רב מרי ברה דבת שמואל בר שילת משמיה דאביי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה לא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום כמאן כרב נחמן.
ההוא דאמ' ליה לחבריה ארעא דבי חייה מזביננא לך, הוו ליה תרתי ארעאתא דמיקריין דבי חייה, אמ' רב אשי חדא ארעא אמ' ליה תרתי לא אמ' ליה, ואי אמ' ליה ארעתא סתם מיעוט ארעתא תרתי. ואי קשיא מאי שנא ממאי דאמרי' בפ' השואל [ב"מ ק"ג ע"א] פרדיסי רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה, ולא אמרי' מיעוט פרדיסי שנים. תשובה הכא יד מוכר על העליונה משום דתפיס ואמ' ליה לא זבינית לך אלא תרתי, והתם יד שואל על העליונה משום דתפיס, ואמ' דלכולהו פרדיסי דאית ליה שאילתיה, ואי אמ' ליה כל ארעתא דאית לי לבר מפרדיסי ובוסתני. פי' דסתם ארעתא שדות משמע. ואי אמ' ליה זיהרי אפילו בוסתני ופרדיסי לבר מבתי ועבדי, ואי אמ' ליה ניכסי אפי' בתי ועבדי.
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. אמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב. פי' אם מצר לו מצר מזרח ומערב זה כנגד זה היה קונה כל השדה שיש בין המצרים האלה כאורך המצרים לצפון ולדרום, אבל עכשיו שמצר לו מיצר מזרח ק' אמה ומצר מערב נ' אמה היה אומר רב לא קנה במזרח אלא כנגד מערב ושאר המזרח מצרים הרחיב לו, ורב אסי ורב כהנא היו סוברים שקנה כנגד ראש תור מן הארוך לקצר, וכל מה שביניהן קנה שכל מה שאנו יכולים לקיים דבריו אנו מקיימין אותם, ומודה רב היכא דהוה מצר ראובן ושמעון מחד גיסא, ומצר לוי ויהודה מחד גיסא, מדהוה ליה למיכתב ליה מיצר שמעון כנגד מיצר יהודה ולא כתב ש"מ כנגד ראש תור קאמ' ליה, פי' אם היה ראובן ושמעון מצד מזרח כל אחד נ' אמה, ומצר מערב לא מצר אלא יהודה ושייר לוי, מודה רב דמצר מזרחי שהאריך שקנאו כולו וקונה כנגד ראש תור, דאם איתה דלא קנה ארוך אלא כנגד הקצר דהינו שמעון שהוא כנגד יהודה, מה לו להזכיר ראובן כלל, כמו שבמערב לא הזכיר לוי גם במזרח לא היה לו להזכיר ראובן, ומדהזכירו ש"מ כנגד ראש תור קאמ' ליה, שבודאי אילו היה מצר מזרחי של אדם אחד כולו יש לומ' מצרים הרחיב לו אבל עכשיו שהוא של שני בני אדם מה לו לכתוב שניהן.
מצר ראובן מזרח ומערב, ומצר שמעון צפון ודרום, צריך למיכתב ליה מצר ראובן רוחין תרתין, ומצר שמעון רוחין תרתין, פי' אל יכתוב השדה שיש לי בין שדות ראובן ושמעון אני מוכר לך, משום דיכול לומר לו לא מכרתי לך אלא כנגד ראש תור, חצי שדה מקרן מזרחית דרומית ועד קרן צפונית מערבית, ויבוא עכשיו בין שדות ראובן ושמ', לפיכך יכתוב ראובן משתי מצרים, ושמע' משתי מצרים, ודוקא מזרח ומערב אז צריך למיכתב רוחין תרתין, ולא סגי ליה למיכתב השדה שבין ראובן ושמעון אני מוכר לך, אבל אם ראובן מזרח ודרום, ושמעון היה מערב וצפון, אינו צריך לכתוב רוחין תרתין, אלא כותב לו השדה שבין ראובן ושמעון אני מוכר לך, ולא מצינן השתא למימ' דילמ' על חצי שדה באלכסון קאמ' ליה, דההוא ממקצוע דרומית מזרחית ועד מקצוע מערבית צפונית, דהיכא אמרי' הכי דוקא כששתי שדות ראובן לא מיחברי אהדדי, וכן שתי שדות שמע', דאמרי' כשאמ' בין ראוב' ושמע' לא על שתי שדותיו אמ' שהרי אינם מחוברות, ולא אמ' אלא על אחת, אבל השתא דמיחברי כשאמ' בין ראובן ושמעון כל ראובן ושמעון קאמ', ואינו יכול ליתן לו חצי שדה באלכסון אלא כל השדה שביניהן.
<h2>דף סב:</h2>
מצר לו מצר ראשון ומצר שיני ומצר שלישי, ומצר רביעי לא מצר לו, אמר רב קנה הכל חוץ ממצר רביעי, פי' אותו התלם ההולך על המצר רביעי שייר לעצמו וכל השדה קנה, ודוקא הכא פליג רב, אבל אם מצר לו שני מצרים בלבד זה כנגד זה כגון מזרח ומערב קנה הכל מה שיש ממצר מזרח ועד מצר מערב באורך המצרים, והכא משום דסיים לו מצר שלישי ולא סיים לו הרביעי שכנגדו אמ' רב דנחת לשייורא, ושמואל אמר אף מצר רביעי, ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה, פי' סביב לג' המצרים וגוף השדה לא קנה, סבר לה כרב דאמ' שייורי שייר, ומדשייר למצר שייר נמי לכוליה שדה.
אמר רבא הילכת' קנה הכל חוץ ממצר רביעי, ולא אמרן אלא דלא מיבלע, אבל מיבלע קני. פי' שהיו שני המצרים שמיכן ומיכן מאריכין ומבליעים המצר הרביעי ביניהן, וכי מיבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עליה ריכבא דדיקלי, ולא הוי תשעת קבין, פי' אם אין שם תכיפת דקלים שהן נטועין רצופין זה בצד זה וגם לא היה המצר ארוך כל כך שיוכל לזרוע בו תשעת קבין, אבל איכא עליה ריכבא דדיקלי, או הוי עליה תשעת קבין לא קנה. איכא דאמרי אמ' רבא הילכת' קנה הכל ואפי' מצר רביעי, ולא אמרן אלא דמיבלע, אבל לא מיבלע לא קנה. וכי לא מיבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא עליה ריכבא דדיקלא, אי נמי הוי תשעת קבין (אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין) אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלי, ולא הוי תשעת קבין קנה. ושמעינ' מהני תרי לישני דבשדה לא שייר כלום. מיבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין קנה, לא מיבלע ואיכא עליה ריכב' דדיקלי, או הוי תשעת קבין לא קנה. מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי, לא מיבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי איתמר להאי גיסא ואיתמר להאי גיסא, שודא דדייני.
אמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא, פלגא בארעא דאית לי(ה) ריבעא, פי' ראובן ושמעון היו שותפין בשדה אחת, ואמר ראובן ללוי אני מוכר לך פלגא דאית לי בארעא, כך משמע זה הלשון, שהחצי שיש לו בשדה זו מכר לו, אבל אם אמ' לו פלגא בארעא דאית לי, משמע החצי ממה שיש לו בשדה זו דהינו חצי חלקו שהוא רביע השדה.
אמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא, מצר ארעא דמינה פסיקא תשעת קבין. פי' ראובן שאמר לשמעון אני מוכר לך מן השדה שלי לצד מזרח עד מצר ארעא דמינה פליגא, חייב ליתן לו עד חצי השדה שיהא המצר שביניהן בחצי השדה, וכשאמ' לו עד מצר ארעא דמינה פסיקא, לא מכר לו אלא חלקה אחת, ומסתמ' תשעת קבין מכר לו, שתהא אותה החלקה חשוב' שדה, ולא מכר לו יותר, שכך משמ' שאמ' לו המצר יפסיק ביני ובין החלקה שאני מוכר לך, אמר ליה אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי, פי' שסבר אביי שמשמעות אחד יש לשניהן, סבור מינה אידי ואידי לאביי פלגא, ולא היא, אמ' רב יימר בר שלמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דאביי, בין מצר ארעא דמינה פליגא, ובין מצר ארעא דמינה פסיקא, ייחד לה מצרנהא פלגא, לא ייחד לה מצרנהא תשעת קבין, פי' בין פליגא בין פסיקא לא שני ליה לאביי, אבל מיהו לא תימ' פלגא, אלא פעמים משמע ליה פלגא, ופעמים משמע ליה ט' קבין, היאך, אם ייחד לו המצרים שמצד צפון ודרום והן מגיעין עד חצי השדה, לא מיבעיא אם (ייחד לו המצרים) אמ' לו דמינה פליגא, אלא אפי' אמ' לו דמינה פסיקא הוא פלגא, ולא אמרי' מצרים הרחיב לו, ואם לא כתב לו המצרים של צפון ודרום, לא מיבעיא אם אמ' דמינה פסיקא, אלא אפי' אמ' לו דמינה פליגא לא יהיב ליה אלא ט' קבין, דיד לוקח על התחתונה ואין לחלק בין שתי הלשונות.
<h2>דף סג.</h2>
פשיטא אמ' יחלוק פל' בנכסיי פלגא. תנו חלק לפל' מאי, פי' כשאמ' השכיב מרע יחלוק פל' בנכסיי פלגא משמ', אבל אם אמ' תנו חלק לפל' בנכסיי היאך משמע זה הלשון, חצי הממון משמ' כמו יחלוק, או דילמ' חלק כל שהו משמ', ויכולין לסלקו אפי' בדינר אחד. תא שמע דתניא תנו חלק לפל' בבור סומכוס אומ' אין פחות מרביע, לחבית אין פחות משמינית, לקדירה אין פחות משנים עשר, לטפיח אין פחות מששה עשר. פי' האומ' תנו חלק לפל' בבור מספקא לן או חלק גמור קאמ' שהוא חצי מימי הבור, או דילמ' חלק כל דהוא קאמ', הילכך יהיב ליה רביע המים, דסומכוס לטעמיה דאמ' ממון המוטל בספק חולקין, ואם אמר תנו לו חלק בחבית אין פחות משמינית, פי' סתם בור קאי להשקות ממנו השדה וכולו הוא צריך להשקות השדה, והילכך החלק ממנו ברור הוא חצי הבור והספק הוא רביע. וכשאמ' לחבית משמע שלא זיכהו על השקאת השדה, אלא שימלא בחבית להשקות בהמותיו, ומסתמא חצי מימי הבור מספיקין להשקאת בהמות, והחלק הברור הוא רביע והספק הוא שמינית, ואם אמ' תנו לו חלק לקדירה, דמשמ' שימלא מהם לצורך תבשילו ולא זיכהו לדבר אחר, ושליש מימי הבור מספיקין לצורך התבשילין, והחלק הברור הוא שישית, והספק הוא אחד משנים עשר. ואם אמר תנו לו חלק לטפיח, זה הלשון משמע שימלא בכלי ששמו טפיח לשתיית בני ביתו, ולשתיית בני אדם מספיק רביעית מימי הבור, והחלק הברור הוא שמינית, והספק הוא אחד מששה עשר, אלמ' מספקא לן האי חלק או חצי ממש הוא או כל שהוא, ומשו' הכי אמ' סומכוס חולקין, ומדסומכוס נשמע לרבנן, דכיון דמספק' לן אמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה ולא יהיב ליה אלא כל שהו, שאין הלכה כסומכוס אלא כרבנן.
אמר ריש לקיש המוכר בית לחברו ואמ' על מנת שדייטא העליונה שלי דייטא העליונה שלו, פי' בית לבדו היה בלא עלייה, ולקמ' אמרי' שהמוכר בית לחברו צריך לומ' לו קנה לך עומקא ורומא, ואז רשאי הלוקח לחפור בורות ולבנות עלייה על גביו, אבל אם לא פירש לו עומקא ורומא אין הלוקח רשאי לחפור בו בור או לבנות עליו עלייה, כי אם המוכר יכול לחפור בור ולבנות, ששייר לעצמו העומק והרום, והשתא אמר ריש לקיש שהמוכר בית לחברו ולא כתב לו עומקא ורומא, ואמ' לו על מנת שדייטא העליונה שלי דייטא העליונה שלו, פי' האויר שעל גבי ביתו, ואמרי' למאי הילכתא הועיל זה התנאי, והלא בלי שום תנאי כיון שלא כתב לו עומקא ורומא המוכר יכול לבנותה, ואמ' רב זביד שאם רצה להוציא בה זיזין וגזוזטראות מוציא, פי' להכי אהני תנאה שהוא בונה עלייה על גבי ביתו, וגם מוציא עליה זיזין ואע"פ שהוא מאפיל ביתו, דלהכי אהני ליה תנאה. ורב פפא אמ' שאם רצה לבנות על גביו בונה. פי' לא אהני ליה תנאיה כול' האי להאפיל ביתו בזיזיו, ולא אהני ליה כי אם לבנות העלייה על גביו, ואקשינ' לרב פפא והא מסתמ' כיון דלא כתב ליה עומקא ורומא, ברשות המוכר הוא לבנות עלייה על גביו ומה הועיל לו תנאו, ותירץ אהני על מנת שאם נפלה הדר ובני לה, פי' שאם לא היה התנאי היה בונה עלייה על גביו, ואם נפלה לא היה חוזר המוכר ובונה אותה שלא שיעבד לו ביתו עד לעולם, אבל השתא דאתני בהדיה, להכי אהני תנאיה שעד לעולם הוא ברשות המוכר לבנות העלייה ואע"ג דנפלה הדר ובני לה, אי נמי דאי נפל גרסי' ואבית קאי, שאם נפל הבית עם העלייה חייב זה הלוקח לבנות ביתו כדי שיבנה זה העלייה על גביו, ואע"ג דבבית ועלייה של שנים שנפלו אמרי' בפ' (המקבל) [הבית והעליה (ב"מ קי"ז ע"א)] שאינו יכול בעל העלייה לכוף בעל הבית לבנותו, הכא הועיל לו תנאו שיכול לכופו לבנות ביתו כדי שיוכל זה לבנות עלייתו עליו.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דמזבין ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא. מאי טעמ' עומקא ורומא בסתמ' לא קני, אהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא, ואהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למיקני בור ודות ומחילות.
<h2>דף סד.</h2>
מתני'. לא את הבור ולא את הדות כול'. פי' כדאמרן דלא אהני עומקא ורומא אלא שיהא יכול להעמיק או להגביה, אבל החפורין לא קנה בלשון זה.
וצריך ליקח לו דרך כול', פי' ר' עקיב' סבר מוכר בעין יפה מוכר, וכשמכר לו הבית ושייר הבור לעצמו בעין יפה מכר לו ולא שייר דרך לבורו, הילכך צריך המוכר ליקח דרך לבורו, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר, וכשמכר לו הבית שייר דרך לבורו.
מכרן לאחר כול'. פי' ר' עקיב' לטעמיה דאמ' מוכר בעין יפה מוכר, והילכך כי זבין בור ודות לאחר מכר להן הדרך, ורבנן לטעמיהו דאמרי בעין רעה מוכר ולא מכר לו את הדרך.
תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה ודות בבינין, פי' שניהן הן תחת הקרקע אלא שהבור הוא חפירה בלי בנין שהיה הסלע קשה. והדות הוא בבניין שבונין הכתלים סביב.
<h2>דף סה.</h2>
איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמ', ורב ירמיה בר אבה אמר שמואל הלכה כר' עקיב'. אמר ליה רבינא לרב אשי ואזדו לטעמיהו דאמ' רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו לקוחות הן, ואין להן דרך זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. ורב אמר יש לו. פי' אם היו שני בתים זה לפנים מזה וחלקו, ונפל הפנימי לראובן והחיצון לשמעון, אע"פ שבחיי אביהן היה דרך לפנימי על החיצון, עכשיו כשחלקו הן כלקוחות, וכשמכר ראובן לשמעון החיצון בעין יפה מכר לו, ולא שייר לעצמו דרך וסילק דרכו מעליו. ואי קשיא והרי שניהן הן מוכרין ושניהן הן לוקחין, שהפנימי מכר לחיצון את חלקו והחיצון קנה ממנו, וכן החיצון מכר לפנימי את חלקו והפנימי קנה ממנו, וכמו שהפנימי מכר לחיצון בעין יפה וסילק דרכו מעליו, נאמר שגם החיצון מכר לפנימי בעין יפה ונתן לו דרך עליו ויהיה לו דרך, דמאי חזית דאזלת בתר עין יפה דפנימי זיל בתר עין יפה דחיצון ויהיה לו דרך. תשובה, אמת ודאי דשניהן מוכרין בעין יפה זה לזה, אבל מיהו הפנימי הוא המקבל והחיצון הוא הנותן, שהפנימי הוא צריך לדרך ולא החיצון, וכיון שהפנימי שהוא המקבל מסתלק מן הדרך מפני שמכר בעין יפה, אע"פ שגם החיצון שהוא הנותן רוצה ליתן לו את הדרך לא קנאו, כיון שהוא אינו רוצה לקבלו, ואם רוצה עכשיו לתובעו אינו יכול כיון שבעת החלוקה נסתלק מפני שמכר בעין יפה, וכל זמן שזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל, בתר זה שאינו רוצה לקבל אזלינן, וזה דומה למאי דאמרינ' [ב"ק ל"ה ע"ב] טענו חיטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורים מפני שמה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, מן החיטים שכפר לו פטור משבועה דאורית', שלא ייקרא מודה במקצת הטענה מפני שמה שטענו בחיטים לא הודה לו קצת מהם, וגם מן השעורים שהודה לו פטור מלשלם לו מפני שמה שהודה לו לא טענו, ואע"פ שפיו של זה כמאה עדים והוא הודה שחייב לו, גם פיו של זה כמאה עדים והוא הודה שלא נתן לו שעורים ונמצא שזה רוצה ליתן וזה אינו רוצה לקבל ובתר מקבל אזלינן.
ולא חלונות זה על זה. פי' האי דקאמ' שאין להן חלונות זה על זה, לא נאמר אלא שאינו יכול להחזיק בתוך של חברו למונעו מלבנות כותל בתוך שלו כנגד חלונותיו שלא יאפי', אלא הרי זה בונה בתוך שלו ואינו נמנע מפני חלונותיו של זה, אבל אם הוא אומ' לו סתום חלונותיך מעלי מפני הזק ראייה אינו יכול, מפני שלא מכר לו בעין יפה דבר הבנוי בשלו לסותמו, אלא השיעבוד שהוא משועבד לו חברו דהינו שלא יבנה בתוך שלו כנגד חלונותיו. אמר לו רב נחמן לרב הונא הלכה כואתין או הלכה כותיכו, אמר ליה הילכ' כותיכו דמקרביתו לבבא דבי ריש גלותא דשכיחי דייני. אלמ' הלכה כשמואל דפסק הלכה כר' עקיב' דאמ' מוכר בעין יפה מוכר.
ורב אמר יש לו דקסבר מוכר בעין רעה מוכר, וכשמכר הפנימי לחיצון בעין רעה מכר לו ולא סילק את דרכו מעליו שהוא משועבד לו, ואע"פ שגם החיצון מכר לפנימי בעין רעה ויש לומר שלא שייר לו דרך, לא כל הימנו לסלק שיעבודו של פנימי, כיון שהוא אינו רוצה להסתלק אלא הרי הוא משועבד לו כבתחילה, דודאי מכרן לאחר דמתני' דאמרן דאין להם דרך מפני שאין מי שיעכב על ידו, אבל הכא שהפנימי מעכב על ידו והוא משועבד לו לא כל הימנו לסלק שיעבודו בלא רצונו, הילכך תלוי בדעת הפנימי אם בעין יפה מכר לו ואם בעין רעה מכר לו יש לו.
איתמר שני בתים זה לפנים מזה, שניהם במכר או שניהן במתנה אין להן דרך זה על זה, וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר, פי' ראובן היו לו שני בתים זה לפנים מזה, שהיה לפנימי דרך על החיצון ומכרן שניהן, או נתנן במתנה שניהן לשני בני אדם כאחת, אין לפנימי דרך על החיצון, שאפי' אם תאמר שמכר או נתן לפנימי בעין יפה ויהיה לו דרך, הרי גם לחיצון נתן בעין יפה ולא שייר עליו דרך, ולא מיבעיא לרב זביד דאמ' בפירקי' דלעיל [ל"ז ע"א] במכר אילנות לזה וקרקע לזה, דאין לו לאילנות בקרקע כלום דהכא נמי לית ליה, אלא אפי' לרב פפא דאמ' התם יש לו הכא מודה דאין לו, דהתם משום דקיימי אילנות על גבי קרקע אמר רב פפא כי היכי דלהאי מכר בעין יפה ומכר הקרקע הוא מכר עולמית, הם הכי נמי להאי מכר לו האילנות מכר עולמית ולא שאם ייבשו יסתלק, אלא קנה מקומם ליטע אחרים במקומם, אבל הכא דהאי בית לחודיה קאי והאי בית לחודיה קאי, ואפי' אם אין דרך לפנימי על החיצון מכר עולמית הוא מודה רב פפא דאין לו דרך, ולא מיבעיא לשמואל דאמ' גבי שני אחין שאין להן דרך זה על זה דהכא נמי אין להן דרך, דהשתא כדאיהו גופיה מזבן לחבריה אמרי' דלא שייר לעצמו, כדמזבן להו אחרינא לא כל שכן, אלא אפי' לרב דאמר התם יש להן הכא מודה דאין להן, דהתם משום דאיהו גופיה לא מסתלק, אבל הכא דדעת אחרת מקנה לשניהן אמרי' כי היכי דאין לו לחיצון חלק על הפנימי, כך אין לפנימי נמי חלק על החיצון, דכך זיכה לזה כמו לזה כדאמר רב [זביד] בפירקי' דלעיל [ל"ז ע"ב] גבי אילנות לזה וקרקע לזה.
חיצון במכר ופנימי במתנה מאי, סבור מינה אין להן דרך זה על זה, ולא היא מי לא תנן [ע"א ע"א] במ' דב' אמ' במוכר, אבל בנותן מתנה נתן את כולן, אלמ' מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, פי' כבר איפסיקא הלכה כר' עקיבה דאמר מוכר בעין יפה מוכר, ומשום הכי סבור דאין לו דרך, דכיון דסבר ר' עקיב' דבעין יפה מוכר הינו כמו נותן והוה ליה כלשניהן במתנה. ולא היא, דהא גם ר' עקיבה מודה דיותר עין יפה איכא בנותן ממוכר, שהרי כל הני דלא מיזדבני כגון בור ודות גבי בית, וגת ושובך וחרוב ושקמה לגבי שדה, גבי מתנה נתן את כולם, אלמ' טפי עין יפה איכא בנותן מבמוכר והכא נמי טפי עין יפה איכא לפנימי מן החיצון ויש לו דרך.
מתני'. המוכר את הבית כול'. פי' התשמישין שהן קבועין בבית הן נמכרין בכלל הבית, כגון מכתשת הקבועה, ואצטרוביל שהוא בנין שעושין למושב הריחים, ותנור וכירים נמי מחברין אותו בכותל כדכת' [ויקרא י"א] תנור וכירים יותץ. אבל התשמישין המטלטלין כגון מפתח אע"פ שהוא מיוחד לאותו בית אינו מכור, וכן מכתשת מיטלטלת אע"פ שהיא כבידה ואינה מיטלטלת ממקום למקום, והיא עיקר תשמיש הבית לכתוש בה דייסא אינה מכורה, וכן הקלת שהיא האפרכסת. והרחים, אם הם קבועין לארץ נמכרין ואם הם מטלטלין כמו ריחיא דידא אינן נמכרין, (והשאר) [ואם אמר] הוא וכל מה שבתוכו הרי אילו מכורין, ודוקא אילו, אבל לא שאר כלי תשמישו כגון מאני מיכלא ומשתיא ושולחן ומטה.
<h2>דף סה:</h2>
ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר. פי' יתד שמשימין אחרי הדלת בחור האסקופה, ואע"פ שמיטלטל הוא כיון שאינו מוציאו עמו לחוץ כמו המפתח, אלא תדיר הוא עומד שם כקבוע דמי ונמכר עם הבית. ואת המנעול אבל לא את המפתח, מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה, מכר את האצטרוביל, פי' אע"ג דמכתשת קבועה לא מיזדבנא אצטרוביל מיזדבן, משום דמכתשת היא כלי וסבירא ליה דלא בטלה אגב ארעא, אבל האצטרוביל שהוא בנין בעלמא בטל אגב בית, אבל לא את הקלת, לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, ובין כך ובין כך לא מכר לו לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. פי' ת"ק סבר מכתשת קבועה וכן תנור וכירים וריחים אע"ג דקביעי לא בטלי אגב ביתא, ור' אליעזר סבר כיון דקביעי בטלי, וסתם מתני' ר' אליעזר היא וקימ' לן סתם דמתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתני'.
ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, פי' האי חקיקה לאו חקיקת הצנור העשויה לקלח היא, שהצנור המקלח אע"פ שיש לו צדדין מיכן ומיכן אינו פוסל את המקוה, אלא החקיקה זו היא שחוקקין בתוך הצנור כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות שבאין עם המים, והיא עשויה לקבלה, ולפיכך היא חשובה הכלי וכל המים הנכנסין בה ויוצאין הן מים שאובין, והכי תנן בפ' ד' דמקוות [מ"א], המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים כול', ומייתינ' לה בשמנה עשר דבר [שבת ט"ז ע"ב], אלמ' כלים שתחת הצנור פוסלין את המקוה ולא הצנור, וקתני סיפא [מקואות שם מ"ב], המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה ליזבז פוסלת את המקוה, ואם לאו אינה פוסלת, פי' אם יש לה ליזבז סביב סביב הרי יש לה בית קיבול, וש"מ דצנור אינו פוסל, וקתני סיפא [שם מ"ג], החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ [כל שהו] ובשל חרש רביעית, ר' יוסה אומר אף בשל חרש כל שהו, לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרש, היו צרורות מתחלחלין בתוכו פוסל את המקוה, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר, סילון שהוא צר מיכן ומיכן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה. אלמ' כל דבר שהוא עשוי לקלח ולא שיתעכבו בתוכו אינו פוסל, כי אם החקק שבתוכו שהוא עשוי לקבל הצרורות והעפר. והאי דתני פוסל את המקוה משמע שבלא המים שירדו דרך אותו צנור יש מקוה שלם, ואפי' הכי פוסל אותו במים שאובין, והיכי דמי, אי שהיו במקוה מ' סאה דמים כשרים ואחר כך נפלו עליו שלשת לוגין מים שאובין מי פסלי ליה, והתנן בפ' שישי דמקוות [מ"ח] היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום, ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שירדו לתחתון מ' סאה. אלמ' כל מים שאובין שנופלין למקוה שלם הם נטהרין שם, ואלא שלא היו במקוה מ' סאה שלימים ואלה השאובין השלימו אותו, אם כן אמאי תנן בכמה דוכתי ששלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, והא אפי' בקורטוב אחד פוסלין אותו כדתנן בפ' ז' דמקוות [מ"ב], אילו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים, פי' אם הם שאובין, ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ, כיצד פוסלין ולא מעלין, מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלהו, ופוסלו בשלשת (קבין) [לוגין], פי' כך הם השאובין פסולין למקוה מן התורה כמו שאר משקין דהינו יין ושמן וחלב, ובענן מ' סאה מים כשרים שלא יהא בהן אפי' קורטוב דפסולין. הנה עכשיו שהמים שאובין אינן מעלין אפי' בקורטוב אחד, ולפוסלו בענן שלשת לוגין, והיכי דמי כגון שנפלו למקוה חסר, ואחרי כן הושלם ויש בו מ' סאה מים כשרים בלא להן, דמדאוריתא כשר כיון דיש בו מ' סאה דכשרים, אלא מדרבנן הוא פסול גזירה שמא יאמרו עמי הארץ שהשאובים השלימוהו כיון שנפלו שם בעודו חסר, ושמא יבואו להשלים בשאובין שאז הוי פסוליה מדאוריתא, וזהו שאומ' לקמ' דשאיבה היא מדרבנן, אבל להשלים בשאובין הוא פסול מן התורה, כדתניא בסיפרא [תו"כ שמיני פ"י פרשתא ט' א'] מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, ואי אמרת כיון דרבנן גזרו שמא יבוא להשלים בשאובין מאי איריא שלשת לוגין אפי' בקורטוב אחד איכא למיגזר. תשובה כך הם כל שיעורי דרבנן, אינן גוזרין אלא בדבר חשוב, ולא צימצמו גזירתם כשיעור תורה, כמו שגזרו על האוכל אכלים טמאים והשותה משקין טמאין לפסול את הגויה, ומפרש בשמנה עשר דבר [שבת י"ד ע"א] הטעם גזירה שמא יהיו בפיו אכלים טמאים עם התרומה ויטמאו אותה, ונתנו שיעור לאוכלין טמאים בכחצי פרס שהם שני בצים, ובמשקים טמאים ברביעית הלוג, והרי האכלים מטמאין את התרומה מדין תורה בכביצה, והמשקין בכל שהן, והן לא גזרו אלא על דבר חשוב באכלים שני בצים ובמשקין רביעית הלוג, ולא צימצמו גזירתם כשיעור של תורה, והם הכי נמי הכא. עיין משפטי השאיבה בפ' במה אשה במהדורא תניינא ובקונטרס התשובות.
<h2>דף סז.</h2>
שלח ליה רב נחמן בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא, כי אתיא הא איתתא לקמך אגבייה עישור ניכסי אפילו מאיצטרובולי דריחיא, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא מגבינן אפי' מעמלא דבתי, פי' שכירות הבתים, וכגון שדרים שם השוכרים ועדין לא השלים זמן שכירותם, אבל אם השלים זמן שכירותם ועדין לא פרעו כפירות תלושין דמו.
מתני'. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות כו'. פי' אבל לא את המיטלטלין, קאי אמטלטלין דלעיל דהינו מכתשת המיטלטלת ומפתח וקלת, ועליהו קאמ' ובזמן שאמ' לו והיא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, אבל שאר תשמישיו ואפי' מאני מיכלא אינן מכורין עמה, דמה לי בית מה לי חצר החצר כולל כל הבתים שבתוכו, אבל אינו כולל המטלטלים שיש בבתים.
ת"ר המוכר את החצר מכר בתים החיצונים והפנימיים, ובתי החולסאות, פי' מקום שנוטלין משם חול שעושין ממנו זכוכית, חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה, ושאינן פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה. וקשיא לי מאי איריא חנויות אפי' בתים נמי, אם הן פתוחין ויש להן יציאה וביאה בחצר נמכרין עמה, ואם לאו אין נמכרין עמה. ונראה לי דהאי פתוחות דקאמ' לאו ביציאה וביאה הוא אלא פתח שנכנסין משם הקונים לקנות, ואע"ג דיש לחנות יציאה וביאה בחצר, אם הפתח שנכנסין שם הקונים הוא פתוח לרשות הרבים חשיבא בפני עצמה ואינה נמכרת עם החצר עד שיהא אותו הפתח פתוח לחצר. הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה, ר' אלעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסה של חצר, פי' אוירה, ולית הילכת' כותיה דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אמר מר הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה, והתני ר' חייה אין נמכרות עמה, לא קשיא הא דרוב תשמישיהו לגאו הא דרוב תשמישיהו לבר.
<h2>דף סז:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן חולסית ומצולה, פי' חולסית שנוטלין משם חול לזכוכית, ומצולה שנוטלין משם עפר ומתיכין ממנו מיני מתכות, החזיק בחולסית קנה מצולה, החזיק במצולה קנה חולסית. פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מהו דתימ' התם הוא דסדנא דארעא חד הוא, אבל הכא האי תשמישא לחוד והאי תשמישא לחוד קמ"ל.
מתני'. המוכר את בית הבד כול', ים טלפחא, פי' בניין עגול כמו עדשה שעליה טוחנין את הזיתים, ממל, א"ר אבה בר ממל מפרכתא. פי' אבן גדולה שמגלגלין אותה על הזיתים ומפרכת וטוחנת אותם. בתולות, א"ר יוחנן כלונסות של ארז שמעמידין בהן את הקורה. עבירים, כבשי, פי' נסרים שמשימין תחת הקורה על הסלים של זיתים כתושין, שאם היתה הקורה מכבדת על הסלים היו מתפזרין לכאן ולכאן, אלא משימין נסרים עליהן ועל הנסרים נופלת הקורה. גלגל חומרתא, פי' גלגל של עץ שיש לו שלש שינים ועל ידי אותו הגלגל מורידין הקורה וכובשין אותה בהידוק על הסלים של זיתים כדי שיזוב כל שמנן.
ת"ר המוכר את בית הבד מכר את הנסרים, פי' נסרים הן קבועין בארץ סביב למעטן של זיתים שלא יתפזרו לכאן ולכאן, ויש שגורסין נצרים והם סלי נצרים שממלאין אותם מזיתים טחונין. ואת היקבים, פי' שהשמן יורד בהן, ואת המפרכות. מכר את הריחים התחתונה אבל לא את העליונה. פי' יש מקום שטוחנין אותן בריחים והתחתונה היא מחוברת לקרקע והעליונה היא מיטלטלת, אבל לא מכר לא את העמודים ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את השקין ולא את המרצופין. פי' שמביאין בהן הזיתים מן השדה. ובזמן שאמ' לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ר' אלעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה שלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה, ואין הלכה כר' אלעזר.
מתני'. המוכר את המרחץ כול'. פי' נסרים שמכסין בהן רצפת המרחץ שלא יתלכלכו בה, וספלים הם שלוקחין בהן מים מתוך האמבטי, וילאות הם שמסתפגין בהן, ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים ואת בית היקמים ואת בית הספלים ואת בית הוילאות, אבל לא נסרים עצמן ולא יקמין עצמן ולא ספלים עצמן ולא וילאות עצמן. פי' יקמים הן כמין סודרים וצעיפים שקושרים בראשם כשיוצאים מן המרחץ. ובזמן שאמ' לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורים, ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא את כינוס העצים, ואם אמ' לו מרחץ וכל תשמישו אני מוכר לך הרי כולן מכורין.
<h2>דף סח.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה בית הבד וכל תשמישו אני מוכר לך, הויין הנהו חנוואתא אבראי דהוו שטחי בהו שושמי, אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה תנינה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין, אמר ליה אביי והתני ר' חייה אין כולן מכורין, אמר ליה רב אסי חזינן אי אמר ליה בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרניה קני, ואי לא לא קני. פי' אע"פ שאמר וכל תשמישיו, דוקא אם מצר לו מצרים והכניס אותן התשמישין בתוך המצרים אז קנה אותם, אבל אם לא כתב לו מצרים שיכניסם בפנים לא קנאם בדיבור זה.
מתני'. המוכר את העיר כול'. מאי סנטר, הכא תרגימו בר מחונייתא. פי' עבד שר העיר הוא, שמכיר כל התחומין עד כאן תחומו של פל' ועד כאן תחומו של פל' והוא צרך העיר. שמע' בן אבטולמוס אמ' באגי. פי' בקעה השדות שהן סמוכות לעיר, מאן דאמ' בר מחונייתא וכל שכן באגי, ומאן דאמ' באגי אבל בר מחונייתא לא מיזדבן, ואין הלכה כרשב"ג. תניא המוכר את העיר לא מכר בנותיה רשב"ג אומר מכר את העיר מכר בנותיה. ואין הלכה כמותו.
<h2>דף סט.</h2>
מתני'. המוכר את השדה כול', מאי אבנים שהן לצרכה. הכא תרגימו אבני דאכפא. פי' אבנים שמסדרין על העמרים שלא יפריחם הרוח כשמניחין אותן בשדה לייבשן. עולא אמ' אבנים הסדורות לגדר. ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו. אמרי דבי ר' יניי קנים המוחלקין שמניחין אותן תחת הגפנים. ואת התבואה המחוברת לקרקע ואע"ג דמטא זימנה למיחצד, ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואע"ג דאלימי, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דלא מיחברא בארעא, פי' בית שיעשה השומר מענפי אילנות, אם אינה טוחה בטיט אינה חשובה ונמכרת עם השדה, ואע"פ שאינה מחוברת בקרקע אלא עומדת על גבי עצים או על גבי סלעים. ואת חרוב (המורכב) [שאינו מורכב] ואת בתולת השקמה, ואע"ג דאלימי. ולא את חיצת הקנים שהיא בית רובע, א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן לא חיצת הקנים בלבד אמרו, אלא אפי' ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה אינה נמכרת עמה. אמ' רב פפא והוא דקרו לה בי ורדי דפלניא.
<h2>דף סט:</h2>
אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קנה לך דיקלין ותאלין הוצין וצצין ואע"ג דלא כתב ליה הכי קני, אפי' הכי שופרא דשטרא הוא. ארעא ודיקלי אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי, ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי, פי' אם היו לו דקלים באותה שדה בודאי כי עליהן אמ' ואינו חייב ליתן לו אחרים, דאע"ג דמסתמא מיזדבני אגב ארעא, היכא דפריש נמי עליהו קאמ', כדאמרן דשופרא דשטרא הוא, אלא היכא דליכא דיקלי בההיא ארעא, ואמ' ליה ארעא ודיקלי חייב למיתן ליה לכל הפחות תרי דיקלי, אי אית ליה יהיב ליה מדיליה, ואי לית ליה זבין ויהיב ליה, ואי אית ליה ומשעבדי פריק ליה, שאם עשאן אפותיקי לבעל חובו חייב לפרוע בעל חובו ולהוציאם מידי שיעבודם וליתנם לו, ואינו יכול לומר לו יהיו כך בידך, ואם ייטרפו ממך אני אפצם לך, שכיון שעשאן אפותיקי בכל שעה יכול לבוא ולהוציאן מידו. ואם רוצה לקנות לו אחרים אינו מתרצה הלוקח אם הם טובים, שיכול לומ' לו לא מכרתה לי אלא שלך ותפרע בעל חובך ותנם לי, או תתפייס עמו שיסלק שיעבודו מעליהן. ואם אמ' לו ארעא בי דיקלי דחזיא לדיקלי קאמ' ליה, פי' אע"פ שאין שם דקלים אין זה מקח טעות, וגם אינו חייב ליתן לו דקלים אחרים שזה הלשון כך משמע ארעא דחזיא ליטע שם דקלים. ואם אמר לו ארעא דדיקלי אי אית בה דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא. פי' שזה הלשון כך משמע שדה שיש בה דקלים, והילכך אם לא יימצאו דקלים שם הוי מקח טעות. אמר ליה לבר מדיקלא פלניא, חזינן אי דיקלא טבא הוא שייורי שייריה, ואי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. פי' אם הוא טוב ועושה פירות יש לומר שיירו לוכל ממנו פירות וכל השאר נתן לו, אבל אם הוא דקל רע שאינו עושה פירות כך אנו דנים לבו שאפילו זה איני מוכר לך כל שכן הטובים ושייר לעצמו כל הדקלים. אמר ליה לבר מאילני, פי' שאמר לו השדה אני מוכר לך לבד מן האילנות, אי איכא אילני לבר מאילני, אי איכא דיקלי לבר מדיקלי, אי איכא גופני לבר מגופני. פי' אע"פ שסתם אילני משמע שאר אילנות לבר מדיקלי וגופני, אפי' הכי אי ליכא בשדה אלא דיקלי או גופני אמרינן דשייורי שיירינהו, דעבידי אינשי למיקרא לדיקלי וגופני נמי אילני. אילני ודיקלי לבר מאילני, אילני וגופני לבר (לבר) מאילני, דיקלי וגופני לבר מגופני. פי' כשאמ' לו לבר מאילני והיו שם שאר אילנות וגם דקלים או גפנים, האילנות שייר ולא הדקלים ולא הגפנים, ואם היו שם דקלים וגפנים הגפנים שייר ולא הדקלים שיותר הם נכללים הגפנים בלשון אילנות מן הדקלים שהדקלים הם חשובים.
<h2>דף ע.</h2>
אמר רב כל שעולין לו בחבל הוי שייור, וכל שאין עולין לו בחבל לא הוי שייור, ודייני גולה אמרו כל שהעול כובשו לא הוי שייור, וכל שאין העול כובשו הוי שייור, ולא פליגי הא (בגופני) [בדיקלי] והא באילני, פי' אם אמר לו חוץ מן הדקלים והיו שם דקלים, כל דקל שהוא גבוה וצריך חבל לעלות בו שייר, והקטנים שאינן צריכין חבל לא שייר אלא הם מכורים, ואם היו בה אילנות ואמר לבר מאילני, כל אילן שהוא עב שאין העול יכול לכובשו כשעובר בצידו הוא חשוב ושיירו, וכל אילן דק שהעול כובשו אינו חשוב ולא הוי שייור, דמסתמא לא שייר אלא החשובים, והאילנות אינן צריכין חבל כי אינן גבוהין אלא משערין אותן בעובי.
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת חוץ מחרוב מורכב פל', חוץ מסדן השקמה פל' מהו, אותו חרוב הוא דלא קנה הא שאר חרובין המורכבין קנה, או דילמ' שאר חרובין מורכבין נמי לא קנה. אמר ליה [לא] קנה. פי' דכל חרובין המורכבין אינן נמכרין בכלל השדה, ואע"פ שאמ' חוץ מחרוב פל', לא אמרי' דההוא בלחודיה שייר אבל כולהו קנה, שעד שלא יפרשם בפירוש אינן נמכרין ואינן נמכרין על ידי לשון זה.
בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' לו החזרתיו לך מהו, מי אמרי' מיגו דאי בעי אמ' נאנסו מהימן השתא נמי מהימן, או דילמ' מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל מיגו דאיבעי אמ' ליה נאנסו מהימן כי אמ' החזרתיו לך נמי מהימן. ולימ' ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל ואי אמ' ליה נאנסו מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי. אמ' ליה סוף סוף כי אמ' ליה נאנסו לאו שבועה בעי, הכא נמי מאי נאמן נאמן בשבועה, פי' בשבועה דאוריתא כמו שהיה מתחייב אם היה אומ' נאנסו שהיא שבועת השומרין. אבל אם הפקיד לו בלא שטר שאינו צריך למיגו כשאומ' לו החזרתי לך פטור משבועה דאוריתא, אבל מיהו משביעין אותו שבועת הסת מדרבנן.
<h2>דף ע:</h2>
לימ' בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומי', פי' ראובן נתן מנה לשמעון להתעסק בו בסחורה למחצית שכר, ועשה עליו שטר ומת, דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה, פי' בפ' קמ' דסנהדרין [י"ז ע"ב] אמרי', דייני גולה קרנא, ודייני ארץ ישראל ר' אמי ור' אסי. ודכול' עלמ' אית להו דנהרדעאי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר שטרך בידי מאי בעי, ומר סבר לא מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, פי' העיסקא היא פלגו מלוה שחצי הממון הוא הריוח וההפסד של מקבל ודינו כמו מלוה, וחצי הממון הוא הריוח וההפסד של נותן ודינו כמו פקדון, והשתא בפלגו דמלוה ליכא למימר נאנסו שהלוה חייב באונסין, אבל בפלגו דפקדון מצי אמ' נאנסו, ואם הוא נאמן בהחזרתי על ידי מיגו פליגי, דדייני ארץ ישראל סברי נאמן לומר החזרתי על ידי מיגו כרב חסדא, ואע"ג דהאי נקיט בידיה שטרא לא אמרי' שטרך בידי מאי בעי, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה מצי טעין החזרתים לך, בית דין טוענין על היתומים ואינו גובה אלא פלגא דמלוה ובשבועה, כדין כל הבא ליפרע מניכסי יתומים, ופלגא דפקדון מפסיד, ודייני גולה סברי לא מצי אבוהון למיטען החזרתים לך משום דאמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, ואע"ג דאית ליה מיגו לא מהימן ופליגי אדרב חסדא. ואי קשיא נהי דלא הוה אבוהון מצי למיטען החזרתים, נאנסו מיהא הוה מצי למיטען, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה נאמן, ליטענו בית דין בשביל יתמי דדילמ' נאנסו, ומאי שנא בפירעון וחזרה דטענינן בהדיהו ובנאנסו לא טענינ' בהדיהו. תשובה, חזרה דשכיחא ולא ידיעא מילתא מסתפקינ' דלמ' אבוהון אהדר ליה ופרעיה, אבל אונס לא שכיח וכי שכיח מידע ידיעא מילתא, הילכך לא מסתפקינ' ביה למיטען משום יתמי הכי דילמ' נאנסו. לא דכול' עלמ' לא מצי אמ' ליה שטרא בידי מאי בעי והכא בהא קמיפלגי מר סבר אם איתה דפרעיה מימר הוה אמ' ליה, ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה, פי' לעולם אבוהון הוה נאמן לומר החזרתי כרב חסדא, ולא אמרי' שטרך בידי מאי בעי, והכא ביתמי פליגי אי טענינן להו דילמא פרעיה אי לא, דדייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו ולא אמרי' דילמ' פרעיה, דאם איתה דפרעיה מימ' הוה אמ', ודייני ארץ ישראל אמרי דילמ' מלאך המות אנסיה והילכך אינו גובה אלא מחצה. ואי קשיא לדייני גולה דאמרי אם איתה דפרעיה מימר הוה אמ' אי הכי אמאי נשבע כלל יגבה בלא שבועה, תשובה, בפירעון דפקדון דאילו אמ' בשעת מותו פרעתיה הוה נאמן, אמרי' אם איתה דפרעיה מימ' הוה אמ', אבל בפירעון דמלוה דאילו אמ' בשעת מותו פרעתיה לא הוה נאמן, יש לומר משום הכי לא חש למימר ליה, ומיגו דמשתבע אמלוה משתבע אפקדון, ואפי' אי הוה כוליה פקדון נראה לי דמשתבע דלא פלוג רבנן בבא ליפרע מנכסי יתומים, אי נמי אע"ג דאמרי' אם איתה דפרעיה מימר הוה אמ' לא סמכינן עליה כול' האי לאפקועיה נמי משבועה אלא מישתבע ושקיל.
אמר רבא הילכת' נשבע וגובה מחצה. מר זוטרא אמ' הלכה כדייני גולה, אמ' ליה רבינא למר זוטרא והאמ' רבא נשבע וגובה מחצה, אמ' ליה אנן דדייני גולה איפכא מתנינן לה. ואי קשיא דרבא אדרבא מדאמרי' בריש פרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"ב] מכלל דתרויהו סברי, פי' רבא ורמי בר חמא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, והמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ומשמע דאינו נאמן לומ' החזרתיו לך, והכא היכי קאמ' דאינו גובה מחצה דפקדון ואע"ג דהוי בשטר. תשובה, סוגיא דשמעתא התם הכי אזלא שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואי אמ' החזרתיו לך נאמן בלא שבועה דאוריתא, אבל המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים אם הוא רוצה להיפטר משבועה, אבל אם לא החזיר לו בעדים ואתה רוצה לפוטרו על ידי מיגו דאי בעי אמר נאנסו, אינך יכול לפוטרו משבועה דאוריתא, אלא כי היכי דבנאנסו הוה מיחייב שבועה דאוריתא, הכי נמי בהחזרתי לך מיחייב שבועה דאוריתא, וכדאמ' רב חסדא הכא, ולאו אדעתא דהכי אמרי' התם צריך להחזיר לו בעדים שלא יהא נאמן אף בשבועה, אלא צריך לעשות שבועה דאוריתא, ועיין התם בקונטריסי במהדורא תיניינא.
<h2>דף עא.</h2>
מתני'. לא את הבור ולא את הגת כול'. פי' דוקא במוכר (אמרינ' דשייר במוכר את הבית) אמרינן דשייר במוכר את הבית בור ודות, ולגבי שדה גת ושובך וחרוב המורכב וסדן השקמה וכל כיוצא בהן, אבל בנותן מתנה לחברו בית או שדה, מסתמא נתן את כולם, דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, וכן האחין שחלקו והגיע שדה זו לפל' ושדה זו לפל' או בית, כל מה שבתוכו הוא שלו, ואע"ג דאמרי' האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה, דוקא שדהו על שדה אחיו אין לו חזקה, אבל כל מה שבתוך שדהו קנה עם השדה. וכן נמי המחזיק בניכסי הגר אע"ג דאמרן [נ"ג ע"ב] שאם החזיק בשדה זו לא קנה חברתה, דוקא משדה לשדה, אבל באותה שדה זכה בכל מה שבתוכה. וכן המקדיש את השדה בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן, ור' שמעון פליג גבי מקדיש, ואמ' דמקדיש כמוכר דמי ומה מוכר לא מכר את כולן אף מקדיש לא הקדיש את כולן. ולא הקדיש בכלל שדה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, אבל גת ושובך לא, ולקמן נפרש מאי שנא חרוב ושקמה.
מאי שנא מכר מאי שנא מתנה. פי' אליבא דר' עקיבה בעי דקסבר מוכר בעין יפה מוכר, אם כן מאי שנא מוכר דלא זבין בור ודות, ומאי שנא נותן דיהיב. פירש ר' יהודה בן נקוסא לפני ר' זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, פי' הלוקח היה לו לפרש גם הבור אני רוצה שמעות הוא נותן לו ואין לו להתבייש ממנו, ומדלא פירש הפסיד ולא קנה אלא בית בלחוד, אבל מקבל מתנה לא היה לו לפרש, מפני שהוא מתבייש ממנו, וכיון שלא שיירו הנותן בפירוש אמרי' בעין יפה הוא נותן לו הכל.
ההוא דאמ' להו הבו ליה לפל' ביתא דמחזיק מאה גולפי, אישתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים, אמר מר זוטרא מאה אמ' ליה מאה ועשרין לא אמ' ליה, פי' ושייר שישית הבית שלא נתן לו, אמר ליה רב אשי למר זוטרא מי לא תנן במ' דב' אמ' במוכר, אבל בנותן מתנה נתן את כולן, אלמ' מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, הכא נמי בעין יפה יהיב.
אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע, ואפי' לר' עקיבה דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אבל אילנות דמכחשי בארעא אם איתה דלא שייר לימ' ליה עקור אילנך שקול וזיל, פי' כיון שיודע שאילנותיו יונקין משדה חברו אסיק אדעתיה לשייורי לנפשיה ולא מסתלק מן השדה לגמרי, שאם מסתלק לגמרי יאמר לו הלוקח עקור אילניך ואי איפשי שיינקו מתוך שלי, שלא שיירתם לעצמך אלא לקוצם לצורך עצים, הילכך משייר ולא מסתלק, וכיון דאסיק אדעתיה לשייורי משייר נמי קרקע שתחתיהן עולמית.
<h2>דף עא:</h2>
תנן ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, ותני עלה מה טעם אמ' ר' שמע' הואיל ויונקין משדה הקדש, ואי ס"ד שייורי שייר כי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי, פי' כיון דמקדיש כמוכר עביד ליה ר' שמעון ולא הקדיש גת ושובך הני חרוב ושקמה למה הקדיש, ויהיב טעמ' בבריתא הואיל ויונקין משדה הקדש. שאם אתה אומר שהשדה הקדיש והחרוב והשקמה שייר לעצמו, נמצא שהן יונקין משדה הקדש ומשום הכי קאמר שהם מוקדשין, ואי ס"ד דהמוכר שדה ושייר אילנות לפניו שייורי שייר כיון דר' שמעון עביד מקדיש כמו מוכר כשהקדיש את השדה שייר (לחרבתו) [לחרובו] ולשקמתו ומדנפשיהו קא ינקי. ואי קשיא ומי איכא למאן דאמר דיניקה לא משייר, הא הקונה שני אילנות דתנן [פ"א ע"א] דאין לו קרקע, הני מילי שאם מתו שלא יטע אחרים במקומם, אבל כל זמן שיחיו אינו יכול לסלקם מעל שדהו, אלא שדהו משועבד ליניקתם אפי' לרבנן דאמרי בעין רעה מוכר, וכל שכן כשמוכר ושייר שני אילנות לפניו ששייר לו היניקה. אלא אע"ג דלגבי מכר אדם משייר יניקת אילנותיו, לגבי הקדש אסור לעשות כן, שאפי' אם יתנה עם הגזבר שיהו אילנותיו יונקים משדה הקדש מאן מחיל גבוה, נמצא שהוא נהנה מן ההקדש, ואע"ג דאין מעילה בקרקעות [מעילה י"ח ע"ב] מכל מקום אסור הוא ליהנות מהן, ולגבי מכר מועיל לו תנאו וחברו משעבד לו שדהו, אבל גבי הקדש מי ימחול לו האיסור. והילכך כיון שאינו מועיל לו שייור אצל הקדש, מאי האי דקא מקשה ואי אמרת שייורי משייר מדנפשיהו קא ינקי אע"ג דשייר לא שייר אלא מקום מטעתן שאם ימותו יטע אחרים במקומם, אבל מקום יניקתם שהוא שש עשרה אמה לכל רוח לא קנה ואם כן היאך הוא אומר מדנפשיהו קא ינקי, תשובה אי אמרי' דלא שייר לו מקום מטע האילנות, אלא הכל הוא של לוקח ואין לו למוכר אלא שיעבוד יניקה כל זמן שיחיו, הינו דלגבי הקדש לא מהני שאין מי שימחול לו האיסור, ובעל כרחו צריך להקדיש גם חרוב ושקמה, אלא אי אמרת דלגבי מוכר שייר לעצמו מקום האילנות, וגם גבי הקדש נמי שייר לעצמו מקום חרוב ושקמה, אם כן נמצא כי בשלו הן נטועין, וכיון דבשלו הן נטועין אין אנו חוששין ליניקתן, דאטו ראובן ושמעון שהיו שדותיהן סמוכין זה לזה, והיו לו לראובן אילנות סמוך למצר והקדיש שמעון שדהו, נאמר לראובן עקור אילנותיך שהן יונקין משדה הקדש, לא אמרי' הכי, אלא כיון דבשלו הן נטועין רשאי הוא להניחם כבתחילה, כדאמרי' [כ"ז ע"ב] שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, וכיון שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, כשהקדיש שמעון שדהו על דעת כן הקדישו שיהא משועבד ליניקת אילנותיו של ראובן, שלא כל הימנו להפקיע שיעבודו של ראובן, וגם זה כשהקדיש שדהו כך הקדישו כדרך שכל העולם מקדישין, וכמו שכל העולם אינן יכולין לסלק יניקת האילנות הסמוכין שם גם זה לא סילק יניקת האילנות שלו, והילכך הכל תלוי בשייור קרקע מקום האילנות, שאם אותו הקרקע הוא שלו ונמצא כי בתוך שלו הן נטועין, גם היניקה היא שלו דאדעתא דהכי אקדיש כדמקדשי כול' עלמ' כדפרישית ומדנפשיהו קא ינקי, ומתרץ, אלא ר' שמעון דאמר כר' עקיב' ורב הונא דאמר כרבנן, פי' לא תימ' דרב הונא קאמר אפי' לר' עקיב', דלר' עקי' דאמר מוכר בעין יפה מוכר לא שייר קרקע לאילנותיו כלום דומיא דבור ודות, ור' שמעון דסבר מקדיש כמוכר דמי, סבירא ליה כותיה דבעין יפה הוא מקדיש ולא שייר לחרובו ולשקמתו כלום, ונמצא שהן יונקין משדה הקדש בעבור זה הן מוקדשין, ורב הונא דאמר שיש לאילנותיו קרקע אליב' דרבנן קאמ' דאמרי מוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף עב.</h2>
ואקשינ' ומי מצית מוקמת ליה לר' שמע' כר' עקיב', והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, פי' כל זמן שהקדיש הקרקע כך הוא דין הקרקע שיהא נפדה במדה זו, בין שדה הלבן בין שדה האילן, ודוקא כשהקדיש שלשה אילנות הקדיש את הקרקע דחשיבי שדה, אבל אם הקדיש שני אילנות אין להן קרקע, וכשהוא פודן פודן בשוייהן, מני אי ר' עקיב' הא אמ' מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש, פי' ולר' עקיב' אילו מכר שני אילנות יש לו קרקע דבעין יפה מוכר, והאי דתנן בפירקין דלקמ' [פ"א ע"א] המוכר שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע כול', עד ואם מתו אין לו קרקע דלא כר' עקיב', דלר' עקיב' כיון דאמר מוכר בעין יפה מוכר יש להן קרקע וקנה מקום מטעתן, וכיון דיש להן קרקע מקום מטעתן יפדו אגב קרקע במדה. ואי רבנן הא אמרי מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש. פי' שהרי הקדיש את הכל כמו נותן, ואלא ר' שמע' היא, פי' דמשוה במתני' דין המקדיש כדין המוכר. ור' שמע' אליבא דמאן אי אליבא דר' עקיב' האמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש, פי' והיכי קאמר דוקא כשהקדיש שלשה הקדיש קרקע, אבל אם הקדיש שנים לא הקדיש, אלא פשיטא אליבא דרבנן, וקסבר ר' שמעון כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, פי' ומשום הכי דוקא הקדיש שלשה אילנות, הא אם הקדיש שני אילנות לא הקדיש אפי' מקום מטעתן ואין להן קרקע כלל.
<h2>דף עב:</h2>
וכיון דאשכחן דסבר ר' שמעון כרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, ואית ליה לר' שמעון דמקדיש כמוכר דמי אמאי קאמ' הואיל ויונקין משדה הקדש והרי שייר להן קרקע, כי היכי דאמרי' במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו לרבנן דיש להן קרקע וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי ואמאי הן מוקדשין. ומסיק דר' שמעון לדבריהן דרבנן קאמ' להו, והכי קאמר, לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ושייר לחרובו ולשקמתו קרקע, ואפי' חרוב ושקמה אינן מוקדשין, אלא לדידכו דעבדיתו מקדיש כמו נותן ובעין (רעה) [יפה] מקדיש, די לכם שיקדיש בעין יפה לעניין זה שלא ישייר לחרובו ולשקמתו קרקע כלום, ונמצא שאם ישיירם הן יונקין משדה הקדש ולפיכך הן מוקדשין, אבל גת ושובך דלא ינקי משדה הקדש אמאי הן מוקדשין, ורבנן לא שנא פי' דלכל מילי עבדי רבנן מקדיש כנותן ומה נותן נתן את כולם אף מקדיש הקדיש את כולן, והשתא הדר רב הונא למימר אפי' לר' עקיב' כדאמ' לעיל, ור' שמע' דאמ' הואיל ויונקין משדה הקדש דמשמע שלא שייר להם קרקע כלום, אליבא דרבנן קאמר דעבדי מקדיש כנותן שיש לו עין יפה מרובה להקדיש את כולן ואע"פ שאינן נמכרין עם המכר גבי הקדש נקדשין שהוא דומה כמו נותן, אבל במכר דר' עקיב' שאין לו עין יפה כמו נותן, שהרי בנותן נתן את כולן ובמוכר לא מכר את כולן, אע"ג דסבר ר' עקיב' דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לבור ודות ששייר, לאילנות ששייר לפניו שייר להן קרקע ואם מתו יש להן קרקע. ומוכיח מזו השיטה שהמוכר שני אילנות לר' עקיב' דיש להן קרקע כיון דאמרי' מוכר בעין יפה מוכר, אם כן האי דאמ' רב הונא [ע"א ע"א] אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע אליבא דרבנן קאמ', דאי אליבא דר' עקיבה קנה דמוכר בעין יפה מוכר. ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבה ורבנן, לר' עקיבה דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה ולרבנן לית ליה, ואיפסיקא הילכת' בהדיא [פ"ב ע"ב] כר' עקי' דאמר מוכר בעין יפה מוכר, והוא דהוי תלתא, ולא יתכן זה כלל לומר דבתלתא פליגי, דהא שלשה אילנות שדה הן חשובין, וקנה קרקע שביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו כל שכן מקום מטעתן. אלא ודאי בשני אילנות פליגי, והתם אמרי רבנן דאין לו קרקע ור' עקיבה פליג ואמר דיש לו קרקע. ועוד הרי כל שיטת הילכתנו מוכחת בפירוש דמוכר שני אילנות לר' עקיבה יש להן קרקע, וכך הלכה בין מכר שני אילנות ושייר קרקע לפניו, בין מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש להן קרקע.
אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת קרקע עליו ותורת אילן עליו. תורת אילן עליו דהיכא דזבין שני אילנות והוא יש להן קרקע, ותורת קרקע עליו דהא לא מיזדבן אגב ארעא.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה כול'. תורן אסקריא פי' האילן גדול שבתוך הספינה שמעלין עליו את הנס, וכן הוא אומ' [יחזקאל כ"ז] ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך, נס ארדא, וכן הוא [אומר] [שם] שש ורקמה ממצרי', היה מפרשך להיות לך לנס. עוגין, תני ר' חייה אילו העוגנין שלה, וכן הוא אומר [רות א'] הלהן תשברנה עד אשר יגדלו הלהן תעגינה. פי' אילו הם הברזילים הגדולים שמטילים בים להעמיד את הספינה, והן לשון עכבה כמו הלהן תעגינה כמו תתעכבנה. ואת כל המנהיגין אותה, אילו המשוטות שלה, וכן הוא אומר [יחזקאל כ"ז] אלונים מבשן עשו משוטיך, איבעיתימ' מהכא [שם] וירדו מאניותיהן כל תופשי משוט.
ת"ר המוכר את הספינה מכר את האסכלה ואת בור המים שבתוכה, פי' אסכלה כבש שיורדין בו ועולין בו מן הים ליבשה, ר' נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית, פי' היא ספינה קטנה שמשמשת את הגדולה, ולקמ' [ע"ח ע"ב] אמרי' דלית הילכ' כר' נתן.
<h2>דף עה:</h2>
איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך ממנה כל שהוא קנה, ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה, פי' האי משיכה היא כשהספינה היא עומדת ביבשה והיא נחה, אבל אם היא עומדת במים אין משיכה קונה בה כיון שאינה נחה, וכדאמרי' בריש שבת [ה' ע"ב] אגוז על גבי מים לאו הינו הנחתו, ואם עקרו משם והוציאו לחוץ פטור שאין זו עקירה כיון שלא נח והם הכי נמי לענין קנייה.
<h2>דף עו.</h2>
תניא ספינה נקנת במשיכה ואותיות במסירה, ר' נתן אומר ספינה במשיכה ואותיות בשטר, ואוקימנא דהכי קאמ' ליה ר' נתן לת"ק בספינה מודינא לך דנקנת במשיכה, אבל אותיות דאמרת במסירה פליגנא עלך, דאי איכא שטר אין ואי לא לא. ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אותיות נקנות במסירה דברי ר', וחכמ' אומ' בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור, פ' אותיות הן שטר חוב שיש לו לראובן על שמעון ורוצה להקנותו ללוי, היה סובר (לוי) [רבי] כיון שמסרו ראובן לתוך ידו של לוי קנאו לוי שהרי הוא בידו, וכל חפצים קטנים הנמסרין ליד לוקח קנאן מיד, שידו קנאו לו, וגם היא הגבהה שקונה בכל מקום ואפי' ברשות מוכר, וחכמ' אומ' לא קנאו במסירה, דודאי כל דבר שגופו ממון נקנה במסירה, אבל שטר שאין גופו ממון ולא קאי אלא לראיה שכת' בו, וגוף המנה שכת' בו אינו מוסר בידו, לפיכך לא קנה במסירה בלבד, עד שיכתוב לו עוד שטר קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, ואם כתב עליו שטר זה ונתן ללוי, וגוף השטר חוב לא מסר לו לא קנה, דבענן תרתי שימסור בידו השטר חוב ויכתוב עליו לו שטר אחר קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה.
ואקשינ' במאי אוקימתה כר' ספינה נמי תיקנה במסירה, פי' ההיא בריתא דלעיל דתני ספינה במשיכה ואותיות במסירה, אוקימתה כר', אי הכי ספינה נמי תיקנה גם במסירה אע"פ שלא משכה, לבד שמסרה לו ואחז בה בידו יקנה אותה במסירה, דתניא ספינה נקנת במסירה דברי ר', וחכמ' אומ' לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור מקומה, ופריקנא לא קשיא כאן ברש' הרב' כאן בסימטא, פי' מאי דתניא ספינה נקנת במשיכה דמשמע דוקא במשיכה ולא במסירה, זה מדבר בסימטא שהוא צידי רשות הרבים, ורשאין בני אדם להעמיד שם החפצים שלהן ומשיכה קונה שם, וכיון שהוא מקום הראוי למשיכה דוקא משיכה קונה שם ולא מסירה, ומאי דתניא הכא ספינה נקנת במסירה דברי ר', זה מדבר ברשות הרבים דלא מהניא התם משיכה, תיקנו חכמ' שתהא מסירה קונה שם, שימסרנה לו והוא יחזיק בה בידו ויתפוש אותה, נמצא עכשיו שבסימטא דוקא משיכה ולא מסירה, וברשות הרבים דוקא מסירה ולא משיכה. ואמרי' במאי אוקימתה להא בריתא ברשות הרבים, אימא סיפא וחכמ' אומ' לא קנה עד שימשכנה, ומשיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן, והמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהן, והגבהה קונה בכל מקום, פי' ברשות הרבים שאין לו בה רשות, וגם חצר שאינה לא של מוכר ולא של לוקח שאין לו בה רשות, אין המשיכה קונה שם כי אם המסירה, והמשיכה קונה בסימטא שכל אדם יש לו בה רשות, או בחצר שהיא של שניהן בשותפות שיש לו בה רשות, והגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות המוכר. ומהדר מאי עד שימשכנה נמי עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, אימא סיפא או עד שישכור את מקומה, ואי ברשות הרבים ממאן אגר, פי' הניחא אי אמרת דבסימטא מיירי איכא למימר שוכר את מקומה דהאי סימטא דמיא לחצר של שניהן, וכי היכי דבחצר של שניהן מצי למישכר מחבריה, הם הכי נמי בסימטא, דכיון שכל אדם יש לו רשות להשתמש בסימטא, ואין בני הרבים יכולין למונען, נמצא כי אותו המקום קנאו המוכר כל זמן שספינתו עומדת שם, והילכך מהניא בה שכירות, אלא אי אמרת דברשות הרבים קימ' ממאן אגר, ומהדר הכי קאמר אם ברשות הבעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומה.
<h2>דף עו:</h2>
ומקשה לימא אביי ורבא דאמרי תרויהו כר', פי' אביי ורבא דאמרי מסירה קונה בסימטא לא אתו אלא כר' דאמר ספינה נקנת במסירה, דאי רבנן הא אמרי עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, ובעל כרחין אביי ורבא לא דיברו אלא במסירת הספינה, שלא הוזכרה מסירה אלא בספינה ובבהמה גסה, ובבהמה גסה אין מסירה קונה בה, דאע"ג דתנן בפ"ק דקידושין [כ"ה ע"ב] בהמה גסה נקנת במסירה אין הלכה כן, דהא אמרי' התם דרש רב בקמחוניא בהמה גסה ניקנת במשיכה כול', עד הוא דאמ' כי האי תנא דתניא וחכמ' אומ' זו וזו במשיכה, וכיון דבהמה גסה אינה נקנת במסירה אלא במשיכה, לא נשארה מסירה קונה אלא בספינה בלבד, משום הכי אמרי' לימ' אביי ורבא דאמור כר', והאותיות שהוזכרה בהן אין לחלק בהן בין סימטא לרש' הרב', שכל חפץ קטן הנתפש בידו בכל מקום קונה אותו ואפי' ברש' מוכר, שהיא ההגבהה שקונה בכל מקום, אם כן לא דיברו אלא במסירת הספינה, ואתיא מילתיהו כר' ולא כרבנן. ופריק רב אשי כל היכא דאמ' ליה לך חזק וקנה דכול' עלמ' לא פליגי, כי פליגי דאמ' ליה לך משוך וקנה, מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו, פי' היכא דאמ' ליה לך חזק וקנה במסירה גם רבנן מודו דקני, אלא בהא פליגי כגון דאמ' ליה לך משוך וקנה, רבנן סברי קפידא הוי דבמשיכה אמ' ליה דליקני ולא במסירה, ור' סבר מראה מקום הוא לו, והכי קאמ' ליה כבר היא קנויה לך ומשוך אותה ברשותך ובכל טצדקי דמצי למיקנייה ניחא ליה והילכך גם במסירה קנה. מסקנא דהילכתא דספינה נקנת במשיכ' בסימטא ובחצר שהיא של שניהן ולא במסירה, וברשו' הרב' ובחצר שאינה של שניהן במסירה ולא במשיכה.
אמר רב פפא האי מאן דמזבן שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דביה, אמר רב אשי אמרתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, טעמ' דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אמר ליה אין לצור ולצור.
<h2>דף עז.</h2>
אמר אמימר הילכת' אותיות נקנות במסירה, אמר ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא אמר ליה גמרא, רב אשי אמר סברא נמי היא מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקניין, פי' השטר חוב הוא מילי בעלמ', ומה יועיל לכתוב עליו שטר אחר הוה ליה ההוא שטרא דכת' מילי ומילי במילי לא מיקניין, והילכך לא מהניא ביה אלא מסירה, ולא בענן שיכתוב עליו שטר שהשטר אינו מעלה ולא מוריד, וכך הלכה דהוי ר' יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים, להכי איצטריך אמימר למיפסק הילכת' כר'. ועיין בספר המכריע בהלכ' כ"א.
אמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן, אמר זכו בשדה זו לפל' וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה, ופירש רבי' שמואל זצוק"ל זכו בשדה זו לפל' אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פל' והם קנו לאותו פל' כמו שציוה להם, חוזר בשטר ואפי' אמ' להם כתבו וחתמו ותנו, דכל זמן שלא בא לידו של מקבל מתנה יכול לחזור זה ולעקור שליחותו, דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן, דאם ייפה כחו במתנה על פה לא ניחא ליה דתיהוי מתנה בשטר, ואע"ג דאמרי' בחזקת הבתים [מ' ע"א] קניין בפני שנים ואין צריך לומ' כתובו, דסתם קניין לכתיבה עומד, הני מילי סתמא, דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתוב שטר לקונה אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו. ואינו נר' לי דכיון דאינו חוזר בשדה וקנה ליה המקבל בעל כרחו, אמאי לא כתבינ' ומבררינן ליה ראייתו דלא לימצי למיטען עליה מידי, ומאי איכפת ליה לנותן בין מתנה בפה בין מתנה בשטר, התינח גבי אודיתא יש לחלק בין מלוה בפה למלוה בשטר משום שיעבוד נכסים, אבל מתנה שאינו חייב באחריותה מה יפסיד אם תהיה בשטר, האי דקא הדר ביה משום דקא בעי למיכפר ליה הוא, וכיון דהכי הוא אמאי לא כתבינן ליה, ומאי דאמ' מר נמי דסתם קנין לכתיבה עומד, הני מילי מסתמא אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו אינו נר' לי, אלא כיון דקנו מיניה תו לא מצי למיהדר ביה, והכא נמי כשאמ' זכו בשדה זו לפל' וזכו לו או בקנין או בחזקה הכי נמי דכתבינן ליה למקבל שטרא, דזכה בשדה על ידי פל' שזכה לו ולא מצי (פל') נותן לעכב, והאי דקאמ' חוזר בשטר הכין פירוש', זכו בשדה זו לפל' שאני מוכרה לו ולא פירש לו אחריות והזכייה לא היתה על דעת אחריות, שאילו היתה על דעת אחריות כותבין ונותנין מה שהיה בפניהן ואין המוכר יכול למחות, ולא אמרי' לגבי מכירה אחריות טעות סופר היא, אלא אמרי' עביד איניש דזבין ליומיה כדאמרי' בבבא מציעא [י"ד ע"א], הילכך בזכייה זו קנה לוקח השדה בלא אחריות, ואחרי כן אמ' המוכר תכתבו לו עוד שטר אחריות, ועד שלא יגיע השטר לידו של לוקח יכול המוכר לחזור בו הילכך חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וקנאה הלוקח בלא אחריות, ואם אמ' זכו בשדה זו על מנת שתכתבו לו שטר מכר עם אחריות גם גוף השדה לא קנה שהרי הכל תלה בכתיבת השטר, וכל זה שלא היה שם קנין, אבל אם היה שם קנין אע"פ שלא אמ' כתבו לו משעת הקנין זכה וכותבין ונותנין לו דסתם קנין לכתיבה עומד ואינו יכול למחות.
<h2>דף עז:</h2>
ור' חייה בר אבה אמ' רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן, אידך אם קדם המוכר וכתב לו את השטר, כאותה ששנינו [קס"ז ע"ב] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, כיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו [קידושין כ"ו ע"א] נכסין שאין להן אחריות ניקנין עם נכסין שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה, וזה השטר ודאי הוא בקנין כדפרישית בגט פשוט, וכשאומ' לו עכשיו בתשרי זכה בשדה זו וקנה לך השטר שכבר עשיתי מניסן אגב זה השדה, נקנה לו השטר בכל מקום שהוא ושוב אינו יכול לחזור בו, והרויח הלוקח בשיעבוד הנכסים מניסן ועד תשרי שאם לא כן לא היה יכול עכשיו לשעבד לו אלא מיכן ואילך ולא למפרע, והשתא זוכה למפרע כדאמרי' בשטרי הלואה שהעמדנו משנתנו בשטרי אקנייתא [ב"מ י"ג ע"א], שבשעת הגעת השטר ליד המלוה בתשרי זוכה בשיעבוד נכסים למפרע מניסן, ומיהו עד שלא יגיע השטר לידו לא קנה אע"פ שיש בו קנין, ואם רוצה לחזור בו יכול מפני שאמ' כתבו ותנו לי, אבל אם תפש קנין ולא אמ' כתבו הכי נמי דכותבין ונותנין לקונה ואין המקנה יכול לחזור בו, אבל הכא דאמ' כתבו ותנו לי הרשות בידו, אם רוצה ליתן לו קונה כל השיעבוד למפרע מניסן, ואם לא רצה ליתנו לו קורעו והכל בטל, והכא דזיכהו לו על ידי השדה ואמ' ליה אגב שתקנה זו השדה תקנה לך אותו השטר קנאו בכל מקום שהוא, ואע"פ שלא בא לידו אין המוכר יכול לחזור בו, ואע"ג דאמרן מילי במילי לא מיקניין אגב ארעא שאני, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליהו לרב שמואל בר אחא אסיפא דבייתיה, כי אתא נפק לאפיה עד תווך. אבל לא מכר את העבדים כול', מאי אנתיקי אמר רב פפא עיסקא דבגווה.
מתני'. מכר את הקרון כול'. תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות, אמר ליה והא אנן לא מכר תנן, אמר ליה אפכה, אמר ליה תיתרגם מתניתך בששניהן אדוקין בו, פי' בזמן שהן קשורין בקרון ומכר לו קרון סתם מכר גם הפרדות, ומתני' דקתני לא מכר כגון שלא היו קשורות בקרון, והוא הדין נמי בצמד ובקר, דתנן לא מכר את הבקר כגון שלא היו קשורין בו, אבל אם היו קשורין בו ומכר את הצמד מכר את הבקר.
מכר את הצמד כול'. היכי דמי אילימ' באתרא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר, פשיטא צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה, ואלא דקרו נמי לצמד בקר כוליה זבין ליה, לא צריכא באתרא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לצמד נמי בקר, ר' יהודה סבר הדמים מודיעים, ורבנן סברי אין הדמים [מודיעים], ומקשה ואי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח, פי' אם לא תועיל ראית הדמים לקנות הבקר יהיה המקח בטל ולמה יתפוש מאתים זוז בעבור הצמד, וכי תימ' לית להו לרבנן ביטול מקח בהני, פי' בכלי המחרישה מפני שנמכרין ביוקר, והתנן ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להן הונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אילו, פי' אילו שמנה התנא שם עבדים ושטרות וקרקעות, ומהדר מאי אין הדמים ראיה דקאמ' רבנן דהוי ביטול מקח, ואיבעי' תימ' כי אמרי' הונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה אימור מתנה יהיב ליה, פי' ולרב דאמ' בשנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה, וגבי המקדש את אחותו דמעות פקדון לא קשיא, דהתם דלא קנה כלל אמ' לך רב אם איתה דמתנה יהיב ליה הוה ליה למימ' ליה בפירוש, שהרי כיון שאין קניינו קניין גם חברו מרגיש בו ומה כסות עינים הוא זה שאמ' לשם קנין, אלא ודאי לשם פקדון יהבינהו, אבל הכא דקניינו קנין מודה רב שהמותר ויתר לו לשם מתנה, וכסיפא ליה מילתא למימ' ליה בפירוש, ואין הלכ' כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף עח.</h2>
מתני'. המוכר את החמור כולי'. אמ' עולא מחלוקת בשק ודיסקיא וכומני, פי' שהן כלי משוי, דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה קאי, ונחום המדי סבר סתם חמור למשוי עומד, אבל איכוף ומרדעת דברי הכל מכורין.
מיתיבי חמור וכליו אני מוכר לך, הרי זה מכר את האיכוף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני, ובזמן שאמ' לו היא וכל מה שעליה הרי כולן מכורין. טעמ' דאמ' ליה חמור וכליו הוא דאיכוף ומרדעת מכורין, הא לא אמ' ליה חמור וכליו לא, הוא הדין דאע"ג דלא אמ' ליה חמור וכליו הכי נמי דאיכוף ומרדעת מכורין, והא קמ"ל דאע"ג דאמ' ליה חמור וכליו שק ודיסקיא וכומני לא קני. וקמא לה לדעולא דאיכוף ומרדעת אע"ג דלא אמ' חמור וכליו הן מכורין. מאי כומני אמ' רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי.
איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת, אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום לרבנן דאין מכורין, או דילמ' בשאינן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דמכורין. פי' ודוקא בשק ודיסקיא איבעיא להו, אבל איכוף ומרדעת אין לחלק בהן שאע"פ שאינן עליו ולא אמ' חמור וכליו מכורין הן. ת"ש ובזמן שאמ' לו היא וכל מה שעליה הרי כולם מכורין, אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא, אלא אי אמרת בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין הא מני. וכך הלכה דשק ודיסקיא אע"פ שהן עליה לא קנה עד שיאמר היא וכל מה שעליה, ואיכוף ומרדעת אע"פ שאינן עליה ואע"פ שלא אמ' לו אלא חמור סתם קנה.
<h2>דף עח:</h2>
אמ' אביי ר' אלעזר ורשב"ג ור' מאיר ור' נתן ונחום המדי כולהו סבירא להו האי מאן דמזבן ליה מידי לחבריה הוא וכל תשמישיה זבין ליה. ר' אלעזר דתנן ר' אלעזר אומ' המוכר בית הבד מכר את הקורה, רשב"ג דתנן רשב"ג אומ' המוכר את העיר מכר את הסנטר, ר' מאיר דתנן ר' מאיר אומ' המוכר את הכרם מכר כל תשמישיו, ר' נתן דתנן המוכ' את הספינה ר' נתן אומ' מכר את הבוצית, נחום המדי הא דאמרן, וקימ' לן דכל כי האי גונא שיטה היא ולית הילכתא כחד מיניהו.
ר' יהודה אומ' פעמים מכורין כול'. מאי שנא חמורך זו מאי שנא חמורך היא, אמ' רבה חמורך זה דידע (דחמרך) [דחמרא] דידיה היא והאי דקאמ' ליה זה משום כליו קאמ' ליה, חמורך היא דלא ידע [דחמרא] דידיה היא, והכי קאמ' ליה חמורך היא שתמכרנה לי. פי' רואין הדברים היאך היו באים אם היה מכיר בה שהיא חמורו, ואמ' לו חמורך זו תמכור לי לא אמ' לו זו אלא כמות שהיא עומדת. ואם בדרך שאלה באו הדברים ששאלו חמורך היא זו תרצה למוכרה לי, אז אין כליו מכורין ועל העומדין שם לראות ולברר היאך היו הדברים.
מתני'. המוכר את החמור (לא) מכר את הסייח. פי' העייר שלה, ודרך התנא לקרוא לאתון חמור כדתנן [בכורות כ"ח ע"ב] הלכה חמורך טרפון ורבים יימצאו במשנה כך. מכר את הפרה כול'. פי' וכל שכן הדבש שבה. המוכר את החמור מכר את הסייח. היכי דמי אי דאמ' ליה היא ובנה אפי' פרה נמי. ואי דלא אמ' ליה היא ובנה אפי' חמור נמי לא. אמ' רב פפא הכא במאי עסיקינ' דאמ' ליה חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך, בשלמ' פרה לחלבה בעי לה אלא חמור למאי בעי לה, ש"מ משום סייח אמ' ליה.
<h2>דף עט:</h2>
תניא המוכר את הבור לא מכר מימיו, ר' נתן אומ' מכר בור מכר מימיו. ומתני' ר' נתן היא. ואע"ג דמתני' יחידאה היא נראה לי דהלכה כסתם מתני' דקימ' לן [יבמות מ"ב ע"ב] סתם מתני' ומחלוקת דברית' הלכה כסתם מתני'.
<h2>דף פ.</h2>
מתני'. הלוקח פירות שובך מחברו כול'. פי' אם קנה ממנו כל הגוזלות שיולדו בשובכו בשנה זו מפריח לו הלוקח למוכר הלידה הראשונה, כלומר מניחן ואינו לוקחן אלא מתגדלים ועומדים עם היונים של שובך, שאם לא יניח גוזלות שיתגדלו ויהיו צוותא ליונים יברחו וילכו להם, ואדעתא דהכי מכר לו פירות שובכו שלא יחריב שובכו.
פירות כוורת כול'. פי' אם מכר לו כל מה שיולידו הדבורים שבכורתו נוטל הלוקח שלשה נחילין, כל לידה ולידה תיקרי נחיל, וביונים נקראת בריכה, ואחר שלוקח שלשה נחילים שיולדו בזה אחר זה רשאי המוכר לסרסן שלא יולידו יותר ויתעסקו לעשות דבש, ולקמ' מפרש היאך מסרסן, ואין הלוקח יכול לעכב על ידו ולומ' לו הנח להן שיולידו יותר, שכך היה דרך כל בעלי כוורת להניחן להוליד שלשה נחילים ואחרי כן מסרסין אותן, וכפי מנהג כל בעלי כוורת כך מכר לו מסתמא.
חלות דבש מניח שתי חלות. פי' אם מכר לו סתם חלות דבש שבכוורתו, חייב להניח לו שתי חלות שיהא מזון לדבורים שלא יברחו, ואינו רשאי ליטול את כולן שלא יחריב את כוורתו.
זתים לקוץ כול'. ראיתי מפרשים שקוצץ כל האילן ומניח סמוך לקרקע כשיעור שני אגרופין. וכך פירש גם המורה בשילהי פרק מרובה [ב"ק פ"א ע"א] דאמרי' התם, וקוטמין נטיעה בכל מקום חוץ מגרופית של זית. הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמרי' בפ' המוכר את הספינה והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אסור לחברו לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות. ואינו נר' לי זה הפתרון דבכל דוכתא משמע גרופיות ענף דומיא דייחורי תאנים, וכדאמרי' בבראשית רבה [פרשה ל"ו ג'], הכניס עמו זמורות ונטיעות וייחורים לתאנים וגרופיות לזיתים, ואין לפרש שהכניס עמו השרשים אלא ענפים דומיא דזמורות וייחורים, והכא נמי אית לן לפרושי שאינו נותן לו כל ענפי האילן אלא משייר לעצמו שתי גרופיות שיטע אותם סמוך לשורש והן יחליפו פארות ובדים. ומאי דאמרי' בבריתא [פ' ע"ב] הלוקח אילן מחברו מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, הוא נותן שיעור כמה רוצה להניח על גבי קרקע סמוך לשורש, ובמתני' פירש שישייר לו מן הענפים, ובבריתא פירש כמה ישייר לו סמוך לקרקע, שאם ישייר לו שתי גרופיות בלבד ורוצה ליטע אותם לא יצליחו להיות אילנות עד זמן גדול, וגם אם יניח הגזע סמוך לשורש ולא יותר לא יוציא בדים עד זמן גדול, הילכך נוטע הגרופיות סמוך לשורש ומתגדלים לזמן מועט. ומאי דתניא בבריתא הלוקח אילן מחברו מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ גם הזית בכלל. ומאי דאמרי' בפרק מרובה [ב"ק פ"א ע"א] פירש ר' נחום בזית כביצה, הוא מדבר באותו שרוצה לקטום ענף אחד מן הזית כדי לנוטעו, דדוקא מגרופית דזית [קטן] אין קוטמין, אבל מזית גדול קוטמין, ולכשיבוא לקטום הענף אל יקטמנו עד הגזע אלא מניח סמוך לגזע כביצה שיחזור ויצמח.
הלוקח פירות שובך מחברו כול'. והתניא ראשונה ושנייה. אמ' רב פפא הא לה והא לאמה. פי' כגון שהיו בשובך האמהות והבנים שלהן ומכר לו (האילנות) הגוזלות שיעשו בין האמהות בין הבנים, והוא חייב להניח בריכה ראשונה לאמהות, ולבנים הוא חייב להניח שתי בריכות ראשונה ושנייה. ובמתני' תני דין האמהות, ובבריתא תני דין הבנים, שבלא שתי בריכות אינן מתקיימין ובורחין והולכין. ומקשה מאי שנא אמה דסגי לה בבריכה אחת משום דמצטוותא על הבנים שלה ואזוגא דשבקינן לה, ברתא נמי מצטוותא אאימה ואזוגא דשבקינן לה. ומהדר אימא בברתה מצטוותא, ברתא באימה לא מצטוותא. והילכך בענן לברתה שתי בריכות.
פירות כוורת כול'. במה מסרסן, אמ' רב יהודה בחרדל, פי' מאכילן חרדל. אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בי ר' חנינה לא חרדל מסרסן, אלא מתוך שפיהן חד חוזרות ואוכלות דובשנן. פי' וכיון שאוכלות אותן שתי חלות מתעסקות לעשות דבש ומתבטלות מפריה ורביה. ר' יוחנן אמ' נוטל שלשה נחילין במסרס. פי' האי סירוס לאו לשון ביטול פריה ורביה הוא אלא לשון דילוג הוא, כדתנן [מגילה י"ח ע"ב] קראה סירוסין, שאינו נוטלן בזה אחר זה אלא בדילוג, הוא יקח את הראשון והמוכר השני, ועוד יקח הוא השלישי והמוכר הרביעי, ועוד יקח החמישי והמוכר השישי. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילים בזה אחר זה ואחר כך מסרס, שהלוקח נוטל אחד והמוכר אחד.
<h2>דף פ:</h2>
ת"ר הלוקח אילן מחב' לקוץ מגביה טפח מן הקרקע וקוצץ, בתולת השקמה מגביה שלשה טפחים וקוצץ, ובסדן השקמה מגביה שני טפחים וקוצץ, בגפנים ובקנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעם מחליף.
<h2>דף פא.</h2>
מתני'. הקונה שני אילנות כול'. פי' רבנן סברי שלשה אילנות הם חשובין שדה, ומסתמא כשמכר לו שלשה אילנות מכר לו גם קרקע שתחתיהן וביניהן, כדמפרש לקמן, אבל שני אילנות לא חשיבי שדה שיהא קונה הקרקע עמהן, הילכך הקונה שני אילנות מסתמא לא קנה קרקע. ור' מאיר סבר דשני אילנות נמי נקראין שדה אילן, וכל הדין שנותנין חכמים לשלשה אילנות נותן ר' מאיר לשני אילנות.
ואם הגדילו הענפים לרבנן לא ישפה, דכיון שאין להן קרקע אינו רשאי המוכר לחתוך הענפים המתגדלים ומאריכים לכאן ולכאן, שמשועבד הוא שדה ליניקת האילנות שמכר לו כל זמן שיחיו. והעולה מן הגזע שהוא גוף האילן הוא [של]0(ש)בעל האילנות שהרי גוף האילן הוא שלו והילכך הענף העולה משם שלו הוא. והעולה מן השרשים לבעל השדה, שכיון שאין לו קרקע לבעל האילנות הוי של בעל השדה דשרשים שתחת הארץ כארץ דמו. ואם מתו אין לו קרקע שאינו נוטע אחרים תחתיהן, דדוקא עד שיחיו מכרם לו אבל מקום מטעתן אפי' לא מכר לו הילכך אם ייבשו אינו נוטע אחרים במקומן. וכבר אוקימנא בחזקת הבתים [ל"ז ע"ב], וגם בפירק' דלעיל [ע"ב ע"א] דדוקא לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה אם מתו אין לו קרקע, אבל לר' עקיב' דאמ' מוכר בעין יפה מוכר מכר לו מקום מטעתן עולמית ואם מתו יש לו קרקע. ומודה ודאי ר' עקיבה דלא חשיבי שדה אילן לקנות קרקע שביניהן ותחתיהן, ולא סבירא ליה כר' מאיר דאמ' גם בשני אילנות קנה קרקע שביניהן ותחתיהן כשלשה לרבנן. אבל מקום מטעתן בלבד כיון דמוכר בעין יפה מוכר של לוקח הוא ואם מתו נוטע אחרים במקומם. וכבר איפסיקא הילכת' כר' עקיב' ולית הילכת' כמתני' דהיא רבנן. וכיון דסבירא ליה לר' עקיבה שקנה מקום מטעתן, אם כן העולה גם מן השרשים שלו שהרי מקום השרשים של לוקח הוא. וכשקנה שלשה שהן חשובין שדה קנה מסתמ' הקרקע שתחתיהן וביניהן, ואם הגדילו הענפים והאריכו יותר ישפה ויחתכם המוכר, שכיון שקנה קרקע שתחתיהן יבוא להשיג גבולו שיאמר כל מה שתחת ענפי אילנותיי שלי הוא, והוא לא מכר לו אלא הקרקע שתחת הענפים שהיו באותה השעה ומשום הכי ישפה, ואם מתו יש לו קרקע ונוטע אחרים תחתיהן שהרי קנה קרקע שביניהן ותחת ענפיהן כל שכן מקום מטעתן.
<h2>דף פב.</h2>
העולה מן הגזע שלו. היכי דמי גזע היכי דמי שרשים, א"ר יוחנן כל הרואה פני החמה זהו גזע, ושאינו רואה פני החמה זהו שרשין, וניחוש דילמ' מסקא ארעא שרטון וקדחי בה שלשה בדי אילנות ואמ' תלתא זבינת לי ואית לי ארעא, פי' כיון שהעולה מן הגזע שלו יבוא לגזול שדה חברו, שהוא מכר לו או אילן אחד או שנים דאין לו קרקע, ופעמים שיצא בד אחד או שני בדין מן הגזע ויאריכו שיהא בין זה לזה ארבע אמות, והארץ תעלה שרטון ותכסה מקום יציאתן מן הגזע וייראו כאילו מן הארץ צמחו, ואחר שיחזיק בהן שלש שנים יסתיר שטר המכר ויאמר שלשה אילנות מכרתה לי ויש לי הקרקע שתחתיהן, והיכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא למוכר, אמ' רב נחמן יקוץ וכן א"ר יוחנן יקוץ, פי' אינן מניחין אותו להחזיק באותן הבדין אלא יקוץ אותם ומשתכר בעיציהם.
קנה שלשה כול'. וכמה א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, פי' קנה כל הקרקע שתחת נופות האילן והקרקע שיש בין אילן לאילן, וגם קנה קרקע חוצה להן (חוצה להן) כשיעור שיעמוד שם מלקט הפירות עם סלו, מתקיף לה ר' אלעזר השתא דרך אין לו מלא אורה וסלו יש לו, פי' כיון (כיון) דמתני' דקתני ואם מתו אין לו קרקע בשני אילנות אתיא כרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, בשלשה אילנות דקנה קרקע אין לו דרך וצריך ליקח ממנו דרך, והדרך שהוא צריך לו הרבה אין לו לרבנן, ומלא אורה וסלו יש לו חוץ לנופות האילנות שאינו צריך לו כל כך שיכול לעמוד תחת הנופות וללקט פירותיהן. אמ' ליה רב נחמן בר יצחק לרבה לימ' ר' אלעזר לית ליה דשמוא' רביה דאמ' שמואל הלכה כר' עקיב' דאמ' מוכר בעין יפה מוכר, פי' וכיון דקסבר ר' עקיב' דמוכר בעין יפה מוכר יש לו דרך לאותם שלשה אילנות והיכי קאמ' דאין לו דרך, אמ' ליה לא מיתוקמא מתני' כר' עקיב', פי' לעולם אית ליה דשמואל דפסיק הלכה כר' עקיבה, ובודאי דלר' עקיב' יש לו דרך ור' אלעזר דאמר אין לו דרך לרבנן קאמ' דאמרי מוכר בעין רעה מוכר. ומשום דמתני' לא מיתוקמא אלא כרבנן משום הכי הוה מתמה ר' אלעזר בדברי ר' יוחנן השתא לרבנן דרך אין לו מלא אורה וסלו יש לו, ומיהו ר' יוחנן סבר אע"ג דלרבנן אין לו דרך יש לו מלא אורה וסלו מפני שהוא נכלל עם הקרקע שמכר לו, דכי היכי דזבין ליה מסתמא קרקע שביניהן ותחתיהן, זבין ליה נמי מסתמא קרקע שחוצה להן כמלא אורה וסלו שהוא צורך השדה הצריך לאילנות, אבל הדרך שהוא חוץ לקרקע אין לו, וכיון דקימ' לן שהלכה כר' עקיב' דאמ' מוכר בעין יפה מוכר גם דרך יש להן בין מכר לו שני אילנות בין מכר לו שלשה אילנות.
<h2>דף פב:</h2>
תניא כותיה דר' חייה בר אבה א"ר יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. אמ' ליה אביי לרב יוסף אותן מלא אורה וסלו מי זורען, פי' בודאי קרקע שביניהן ותחתיהן הוא חלוט ללוקח, והלוקח זורעו, אלא מלא אורה וסלו שהוא חוץ לנופות האילנות ואינו (קרוי) קנוי לו אלא שיעמוד שם המלקט בעת ליקוט (ימים) הפירות מי זורען, אמ' ליה מוכר זורען, ואביי אמ' זה וזה אינן רשאין לזורען, פי' הלוקח אינו זורען שאינן חלוטין לו אלא בעת לקיטת הפירות, ואין המוכר מניחו לזורען שיכחיש שדהו שיינקו ממנו, והמוכר אינו זורעם משום דמינטפי פירות דנתרי התם. תניא כותיה דאביי הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
<h2>דף פג.</h2>
וכמה יהא ביניהן, אמ' רב יוסף אמ' רב יהודה אמ' שמואל מארבע אמות ועד שמנה, ורבא אמ' רב נחמן אמ' שמואל משמנה ועד שש עשרה. אמ' רבא הילכת' מארבע אמות ועד שש עשרה. תניא נמי הכי כמה יהו מקורבין ארבע אמות, וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה, הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך יבש האילן או (נעקץ) נקצץ יש לו קרקע, פחות מיכן או יתר על כן, או שלקחן בזה אחר זה הרי זה לא קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע, פי' אם הן רצופין בפחות מכן שלא היו ארבע אמות בין אילן לאילן כיער הן חשובין ולהיתלש קיימי שאינן יכולין לחיות, ולא קנה קרקע שביניהן, וכן נמי אם היו מרוחקין יתר על כן, שיש ביניהן יותר משש עשרה מפוזרין הן ואינן מצטרפין ולא קנה קרקע שביניהן, והאי דקתני לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע אתיא כרבנן וכמתני', אבל לר' עקיב' אע"ג דאין לו קרקע שביניהן ותחתיהן, מקום מטעתן קנה דמוכר בעין יפה מוכר, והילכת' כותיה, והילכך אם מתו יש לו קרקע ונוטע אחרים תחתיהן, ואם היה ביניהן מארבע אמות ועד שש עשרה אז הן חשובין שדה אילן, וקנה כל הקרקע שתחתיהן וביניהן וגם האילנות שביניהן ואפי' הם גדולים כסתם קונה קרקע שקונה כל האילנות שיש שם, חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה. והשיעור הזה הוא שוה למאי דאמרי' בפירק' דלעיל [ע"ב ע"א] המקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה כול', שבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, והנוטע מרחיק המצר ח' אמות ונוטע אילן אחד, ומרחיק עוד י"ו אמות ונוטע אילן אחר, נמצא בין אילן לאילן י"ו אמות, ובין אילן למיצר ח' אמות, שיבוא לכל אילן ח' אמות לכל צד, ועושה כסדר זה לכל בית סאה ונוטע שם ג' שורות הרי ט' אילנות, ובשורה אחת נוטע ד' אילנות, שהרי עדין יש יותר בבית סאה שתי אמות באורך ושתי אמות ברוחב, הרי עשרה אילנות לבית סאה, ואם נטע שם פחות מעשרה אילנות לא חשיבי שדה אילן דמרחקי טובא, אבל אם נטע שם יותר מי' כל שכן דחשיבי שדה אילן, אך שלא יהו מקורבין בפחו' מד' אמות, ולא גרסינ' התם במטע עשרה לבית סאה, פחות מכן או יתר על כן אלא יתר על כן בלחוד שאם היה יותר קרקע ביניהן כגון שלא היו עשרה אילנות לבית סאה אז לא חשיבי שדה, אבל אם היה הקרקע פחות שהיו שם יותר מעשרה אילנות כל שכן דחשיבי שדה והקרקע צריך להן, ובלבד שלא יהו מקורבין בפחות מד' אמות, ויכולין לעמוד בבית סאה קרוב למאה וחמשים אילנות, ויהיה בין אילן לאילן ארבע אמות, ויהיו חשובין שדה, לכך לא גרסי' התם פחות מכן, אבל הכא ודאי דתני כמה יהו מקורבין ארבע אמות וכמה יהו מרוחקין שש עשרה צריך לגרוס פחות מכן או יתר על כן, דפחות מד' אמות הן רצופין יותר מדאי, ויותר משש עשרה הן מרוחקין יותר מדאי ואינן מצטרפין להיות שדה, ואין חילוק בדבר זה בין נטיעות לאילנות זקנים שהנוטע אילנות על דעת שיזקינו הוא נוטע. ומאי דאמרן בשלהי לא יחפור [כ"ו ע"ב] עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, ובזקנים תנן [שביעית פ"א מ"ה] שלשה אילנות של שלשה שלשה בני אדם הרי אילו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, טעמא מאי לאו משום דמיקרו אותם ג' אילנות שדה אילן, דהא של ג' בני אדם הם, ובין לגבי מוכר בין לגבי מקדיש כי האי גונא לא קנה קרקע כלל, כדתניא גבי מקדיש או שהקדישן בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע, וכן לגבי מוכר תניא או שלקחן בזה אחר זה, וכל שכן אם היו של שלשה בני אדם והקדישום או מכרום שלא קנו קרקע, אלא טעמ' דהתם הוא דכל אילן יונק י"ו אמה לכל רוח כדאמרן באילן דעולא, והוא רוצה לחרוש תחתיהן כדי שתשאב הקרקע המים ויינקו האילנות הילכך חורש כל בית סאה בשבילן, דכל בית סאה צריך לג' אילנות לינק, והאי דבענן ג' אילנות משום דבעלמ' חשיבי ג' אילנות שדה, אבל אי הוו בציר מג' אילנות אינו חורש להן אלא צרכן כדתנן בפ' קמ' דשביעית [מ"ב], ולא קשיין כל הני מתנייתא אהדדי.
בעי ר' ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד, פי' האילן הוא עב סמוך לשרשין ועולה ומיצר, א"ל רב גבוהה מבי כתיל לרב אשי תא שמע דתנן הארכובה שבגפן אין מודדין אלא מעיקר השיני, אלמ' מן הבינוני הוא מודד. בעי ר' ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו, פי' שלשה בדין יונקין משורש אחד ויש בין בד לבד ארבע אמות, ופשטו ליה דאם יש ביניהן מארבע ועד שש עשרה הרי אילו חשובין שדה וקנה קרקע.
בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו, שנים בתוך שלו ואחד בשל חברו מהו, תיקו, פי' וכגון שחברו מכר לו אותו האילן וקרקעו. בעי רב אשי בור מהו שתפסיק, אמת המים מהו שתפסיק, דרך הרבים מהו שתפסיק, ריכבא דדיקלי תיקו, וכל תיקו דממונא לא מפקינן מיניה דמוכר ואין ללוקח קרקע.
<h2>דף פג:</h2>
בעא מיניה רב הלל מרבא עלה ארז ביניהן מהו, ומתמה עלה ברשותיה דידיה נפק, אלא היה ארז ביניהן מהו, אמ' ליה קנה וקנה, פי' כיון שסימן לו אותן ג' שדות קנה כל האילנות שביניהן ואפי' ארז ובלבד שלא יהו רצופין בפחות מד' אמות.
כיצד הן עומדין רב אמ' כשורה ור' יוחנן אמ' כחצובא, פי' כשלשה רגלי ספסל, מאן דאמ' כשורה כל שכן כחצובא, ומאן דאמ' כחצובא אבל כשורה לא, והילכתא כר' יוחנן. מתקיף לה רב המנונא ומאן דאמ' כחצובא מאי טעמא משום דלא מיזדרע ביניהן, אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומייאתא דלא מיזדרע ביניהו הכי נמי דיש לו קרקע, א"ל מי דמי התם לא חשיבי הני חשיבי.
מתני'. המוכר את הראש בבהמה גסה כול'. פי' שחמתית אדומה ומין אחר היא מן הלבנה, וכל זמן שהיה הטעות בין מין זה למין זה הוי מקח טעות ושניהן חוזרין בהן.
<h2>דף פד.</h2>
אמ' רב חסדא מכר לו חמש בשש והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה לוקח, לוקח הוא יכול לחזור בו אבל לא מוכר, משום דאמ' ליה אילו לא אוניתן לא מצית הדרת בך השתא הדרת בך. ואמ' רב חסדא מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש, מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, דאמ' ליה אילו [לא אוניתן] לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך. האי מימרא דרב חסדא אתיא כי מתני' דתנן בפרק הזהב [ב"מ נ"א ע"א] מי שהוטל עליו ידיו על העליונה רצה אומ' לו תן לי מעותיי, רצה אומ' לו תן לי מה שהוניתני, וכבר פסק רבא התם [נ' ע"ב] הילכת' שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, ומתני' דהתם אוקמה כר' יהודה הנשיא ואיהו דאמ' כר' נתן, והילכך לית הילכת' כרב חסדא דאמ' יד המתאנה על העליונה ויכול לחזור בו ולבטל המקח. ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב [סימן תשפ"ז] והא דרב חסדא ליתה דהא קא פסק רבא הילכת' שתות קנה ומחזיר אונאה. אלא מיהו כי ליתה לדרב חסדא בשתות הוא דליתה, אבל בביטול מקח איתה, כגון שמכר לו שוה ארבע בחמש ולא הספיק בכדי שיראה (לטבח) לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, דאמ' ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך, וכן מוכר שמכר חמש בארבע כול'. ואינו נראה לי דעד כאן לא קאמ' רב חסדא אלא בהונאה ומשום דסבר לה כמאן דאמ' מי שהוטל עליו ידו על (התחתונה) העליונה, אבל בביטול מקח לא אשכחן דפליג ביה מידי, דלימ' מי שהוטל עליו ידו על העליונה, אלא שניהן חוזרין, ודינו כדין חומץ ונמצא יין, יין ונמצא חומץ דשניהן חוזרין דהכי אמרי' בפ' הזהב [שם] איבעיא להו ביטול מקח לרבנן חוזר לעולם, או דילמ' בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם תימצי לומ' בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכ' בין שתות ליתר על שתות, איכא, דאילו שתות מי שנתאנה חוזר ואילו יותר על שתות שניהן חוזרין, אלמ' קים ליה לתלמ' דיתר על שתות דהוא ביטול מקח דשניהן חוזרין, ומשו' הכי קרי ליה ביטול מקח.
<h2>דף פד:</h2>
מתני'. המוכר פירות לחברו משך ולא מדד כול'. פי' היכא דמשך אע"פ שלא מדד קנה, דמדידה לא הויא אלא גלויי דעתא כמה בעי למיפרעיה, ואם מדדן לו המוכר בתוך חצרו ולא משכן לוקח לא קנה עד שימשכם חוץ מחצרו, ואם היה פקח שוכר את מקומן ויהיב ליה שכירות מקומן, והויא לה חצרו וחצרו קונה לו.
א"ר אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה, פי' צידי רשות הרבים, שיש רשות לבני אדם להסתלק ולעמוד שם עם משאן עד שיוליכו אותו, ואינו מעכב את הרבים. אמ' ליה ר' זירא לר' אסי שמא לא שמע ר' אלא במודד בתוך קופתו, פי' דכליו קונה לו, הכי נמי מיסתברא דא"ר יעקב א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה, קשיין אהדדי, אלא לאו כאן במודד לתוך קופתו, כאן במודד על גבי קרקע, ש"מ דאין הסימטא קונה לו ולא קנה עד שיעשה שם משיכה.
<h2>דף פה.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונין לו בכל מקום חוץ מרשות הרבי', ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו אפי' ברש' הרב', אמ' רב פפא ולא פליגי כאן ברש' הרב' כאן בסימטא, ואמאי קרי לה רשות הרב' לפי שאינה רשות היחיד, פי' והתם אמ' ר' יוחנן וריש לקיש דכליו קונין לו ולא ברש' הרב' גמורה, הכי נמי מיסתבר' דא"ר אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחן, יש לו רשות אין, אין לו רשות לא.
<h2>דף פה:</h2>
בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, או לא קנה לוקח, פי' בתר כלי אזלינן וקנה, או בתר רשות אזלינן ולא קנה, אמ' ליה רבינא לרב אשי תא שמ' רב ושמו' דאמרי תרויהו כליו של אדם קונין לו בכל מקום, בכל מקום לאיתויי מאי, לאו לאייתויי רשות מוכר, פי' שהרי ברשות הרבים אינו קונה אם כן לא נשאר כי אם סימטא ואמאי אמרו בכל מקום אלא ודאי לאייתויי רשות מוכר, ואהדר ליה התם דאמ' ליה זיל קני, פי' אז קונה אבל לעולם מסתמ' לא קני.
<h2>דף פו.</h2>
תניא משך חמרין ופועלין והכניסן לתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן, פירקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק (אין) שניהן יכולין לחזור בהן, פי' כשמשכן והכניסן טעונין לתוך ביתו אין זו משיכה הילכך בין פסק דמיהן עד שלא מדד לא קנה, ובין מדד עד שלא פסק לא קנה, (שאע"פ שמדד ושם בחצרו כיון שלא פסק לא קנה), אבל אם פירקן והכניסן לתוך ביתו היא משיכה יפה, הילכך אם פסק עד שלא מדד קנה דמדידה לא מעכבא שאינה אלא לגלויי מילתא בעלמא, אבל אם לא פסק דמים אע"פ שמדד לא קנה ששום דבר אינו קונה בלא פיסוק דמים. ואוקמה מר בר רב אשי במסבלי דתומי, שלא היו עומדים בשקים שאם היו פירות העומדים בשקים הוה ליה כליו של מוכר בי לוקח ולא קנה לוקח, והאי דתני עד שלא מדד, לאו דוקא מידה אלא מנין כמה קליעות שומים יש שם. אמ' ליה הון בריה דמר זוטרא לרבינא מיכדי פירקן והכניסן קתני, מה לי פסק מה לי לא פסק, אמ' ליה פסק סמכא דעתיה לא פסק לא סמכא דעתיה.
תנן התם [קידושין כ"ו ע"א] נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא, בנהרדעא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי משמיה דרבא לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. יתיב אביי וקאמ' לה להא שמעתא, איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור (שכבר נתח') שאיסור גניבה ואיסור שבת באין כאחת, והא כיס דבר הגבהה הוא וקתני היה מגרר ויוצא אלמ' מיקני במשיכה, אמ' ליה במידי דבעי מותנא דלאו בר הגבהה הוא. ת"ש וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו, אלמ' מידי דבר הגבהה אי בעי בהגבהה קני ליה, אי בעי במשיכה קני ליה, אמ' ליה רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה.
<h2>דף פו:</h2>
תא שמ' המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה, והא פירות דבני הגבהה (קנה) נינהו וקתני דקני במשיכה, הכא במאי עסיקי' בשליפי רברבי. אמ' ליה רבינא לרב אשי תא שמ' בהמה גסה נקנת במסירה והדקה בהגבהה דברי ר' מאיר ור' אלעזר, וחכמ' אומ' זו וזו נקנת במשיכה, והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקתני במשיכה, אמ' ליה שני בהמה דמסרכא, פי' הגבהתה קשה מפני שהיא נסרכת ברגליה ומעכבתו, אבל מטלטלין שאין בהן רוח חיים אינן נקנין במשיכה אלא בהגבהה.
רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, כור בשלשים סאה בסלע ראשון קנה, פי' כשאמ' לו כור בשלשים אינו רוצה שיקנה עד שימדוד לו כל הכור, הילכך אע"פ שמדד לו כ"ט סאין חוזר בו בסאה אחרונה ואע"פ שהיו בחצר הלוקח, שעד שלא ישלים כל הכור אינו חפץ להקנות לו, אבל כשאמ' לו כור בשלשים סאה בסלע, כל סאה וסאה שמודד לו קנה אם היה בחצרו של לוקח.
<h2>דף פז.</h2>
ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה, ומשום דתלש כל שהו קנה, אמ' רב ששת הכא במאי עסיקינ' דאמ' ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה לך כל מה שעליה, פי' הפשתן אע"פ שהוא מחו' לקרקע כיון דלהיתלש קאי ולתולשו מכרו לו כתלוש דמי, והילכך (לא) קני ליה בשוכר את מקומו, וזה השכר נתן לו שאמ' לו בעל השדה יפה לי קרקע כל שהו ובאותו הייפוי אני משכיר לך השדה וקנה לך כל הפשתן שעליה.
מתני'. המוכר יין ושמן לחברו כו'. האי מידה דמאן, אילימ' מידה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח היא, ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מידה דמוכר היא, אמ' ר' אילעא אמ' רב במדת סרסור, פי' והסרסור השאילה להם, ומסתמא כך השאילה להם (עד) משתתמלא תעמוד ברשות לוקח, ועד שלא תתמלא תעמוד ברשות מוכר. והא מדקתני סיפא אם היה סרסור ביניהן, מכלל דרישא לאו בסרסור עסיקינ', רישא מדה בלא סרסור סיפא בסרסור עצמו, פי' רישא מיירא שלקחו מדת הסרסור בשאלה, וסיפ' מיירא שהיה סרסור עצמו ביניהן, והוא קונה מן המוכר ומוכר ללוקח ומשתכר בזה, אי נמי שמקבל מהם שכר סרסרותו והו' משועבד לטרוח ולמדוד וליתן ללוקח, ומפני הדמים שקיבל עומד הכל באחריותו להתחייב אפי' באונסין טפי מפועל, דפועל לא שקיל אלא שכר טורחיה ותו לא הילכך פטור מן האונסין, כדאמרן במעביר חבית ממקום למקום ושיברה [ב"מ פ"ב ע"ב], אבל סרסור דשקיל אגר טפי מפני שפישר ביניהן עד שניאותו בסחורתם, להכי יהבי ליה האי אגרא כדי שיעמוד הכל באחריותו עד שיערה בכליו של לוקח, והילכך החבית ברשו' סרסור קימ' ואם נשברה נשברה לו עד שלא יערה אותה לכליו של לוקח.
מתני'. וחייב להטיף לו ג' טיפין כול'. פי' המוכר חייב להטיף ללוקח כשמערה מכליו לכליו שלש טיפין. הרכינה ומיצת הרי זה של מוכר (פי' המוכר) אותו המיצוי, ודין היה שיהיה של לוקח, אלא א"ר אבהו א"ר יוחנן משום ייאוש בעלים נגעו בה, פי' שהלוקח מתייאש מאותו המיצוי ואין בדעתו לחזור ולשאול אותו, ועוד שאינו יודע אם יטנה ותתמצה או ימדוד לאחרים, והילכך מתייאש ומפקירו וזה זכה בו מן ההפקר.
<h2>דף פז:</h2>
החנוני אינו חייב להטיף לו שלש טיפין, פי' מפני שהוא טרוד למדוד להרבה בני אדם לא חייבוהו חכמ' להטיף לו שלש טיפין כמו שחייבו לבעל הבית, ר' יהודה אומ' ערב שבת עם חשיכה פטור, איבעיא להו ארישא קאי (ולחומרא) ולקולא או דילמ' אסיפא ולחומרא, פי' ארישא קאי אבעל הבית דקאמ' תנא קמ' שהוא חייב להטיף לו ואפי' בערב שבת, ואתא ר' יהודה למיפטריה בערב שבת, או אסיפא קאי דקאמ' תנא קמ' דאינו חייב להטיף ואמ' ליה ר' יהודה דוקא בערב שבת אינו חייב אבל כל ימות השבוע חייב. ת"ש דתניא ר' יהודה אומ' ערב שבת עם חשיכה החנוני פטור מפני שהוא טרוד.
מתני'. השולח בנו אצל החנוני כול'. פי' שלח בנו אצל החנוני שימכור לו באיסר שמן, והחנוני מדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר קאי אשולח, שלא שלח את בנו שיתן לו שמן בהקפה אלא נתן לו את האיסר, ומשום הכי פטר ר' יהודה שאילו לא נתן לו את האיסר אלא שלח לו שיקיפנו לא הוה פליג ר' יהודה ופטר משום טעמ' דלשדורי ליה שדריה, דכיון דאיסר שמן דחנוני הוה לא נפיק מרשותיה דחנוני שייפטר מן האונסין, עד דמשדר ליה בשלוחו של שולח שהוא בן דעת, דהאי דתנן [ב"מ צ"ח ע"ב] גבי שואל ואם אמ' לו שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי ושילחה ומתה חייב השואל, בבן גדול דהוא בן דעת קאמ', אבל אם שלח בנו קטן ואמ' לו שלחה לי ביד בני זה ומתה בדרך מתה למשאיל דלא נפקא מרשותיה בשליחא כי האי, ואע"ג דבהכישה והיא תבוא [שם צ"ט ע"א] אמ' רב כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב השואל, התם בבעלי חיים דודאי כיון דמכישה במקל לרשות שואל אזלא, אבל בשאר מטלטלי אילו אמ' לו שים על גבי קרקע והיפטר לא יצא מרשות המשאיל בענין זה, ואם אבד אבד למשאיל, ובהכישה במקל נמי דתניא כותיה דרבא בפ' השואל [שם] דחי לה רב אשי ואמ' הכא במאי עסיקי' כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי מחי לה בודאי להתם אזלא, ורב סבר אע"ג דמפסיק מידי, אבל אי מרחק טובא דבודאי לא אתיא לא הוה מחייב רב לשואל (אהכי) אלא אכתי ברשות משאיל קימא, הכא נמי אם שלח לחנוני שלח לי שמן על יד בני כיון דהוא קטן ברש' חנוני קאי עד דמטי לידיה ולא הוה פטר בהא ר' יהודה, אבל כששלח לו האיסר אע"ג דאתא לידיה דחנוני אדעתא דהכי קבליה לשדורי ליה על יד בנו כיון דאמרינן לשדורי ליה שדריה, ולא קם ליה ברשותא דחנוני כלל שנעמידנו ברשותו עד שיגיע לידו, ומשום הכי אמרי' לקמ' כשנטלה חנוני לבודקה וקמא ליה ברשותיה לימ' דשמו' תנאי היא ולא פטר ליה ר' יהודה בהאי טעמ' דלשדורי ליה שדריה כדבענן למימ' לקמ'. ואמרי' בשלמ' באיסר שמן בהא קמיפלגי דרבנן סברי לאודועיה, ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה, אלא שיבר את הצלוחית אבדה מדעת היא, פי' אסר דיהיב ליה לא הוי אבדה מדעת שיכול לקשור אותו בכנף בגדו של בנו ולא יאבדנו, הילכך לא הוי אבדה מדעת (מדעת), ובהא פליגי דרבנן סברי כששלח לו בנו לאו אדעתא דהכי שלחו שישלח לו על ידו, אלא הודיעו כי הוא רוצה לקנות שמן ממנו ושישלח לו ביד פקח והילכך חנוני חייב, ור' יהודה סבר אדעתא דהכי שדריה שישלח לו על ידו והילכך פטור, אלא (אבדה) [צלוחית] בכל טצדקי דקא יהיב ליה לתינוק הויא לה אבדה מדעת שמא ישברנה, וכיון דאיהו אינו חושש בשמירתה היאך רוצה לחשוש החנוני עליו ונחייב אותו, ואוקמה רב הושעיה הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסיקינ', וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה, וכדשמואל דאמ' שמואל הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב, פי' כיון דקיצי דמיה, ואם רוצה המוכר לעכב על ידו כיון שבא לידו אינו יכול, והוא על דעת כדי לקנותו הגביהו ברשותו עומד עד שיחזירהו לו וחייב באונסיו, והכא נמי אע"ג דלא חשש השולח בשמירתה כיון שנטלה החנוני לבקרה קמא ליה ברשותיה להתחייב באונסיה. ואקשי' לימ' דשמו' תנאי היא, פי' דכיון דקמא ליה ברשותיה אין לפוטרו משום טעמ' דלשדורי ליה שדריה דודאי בממונא דשולח מועיל זה הטעם, אבל בממונא דחנוני לא כדפרישית. ואסקה רבא ור' זירא הכא במאי עסיקי' כגון שנטלה חנוני למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קמיפלגי, מר סבר שואל הוי ומר סבר גזלן הוי, פי' מר סבר גזלן הוי דהינו שליחות יד האמור בתורה שדינו כגזלן להתחייב באונסין, וכיון שדינו כגזלן לא מיפטר בהשבה זו, ור' יהודה סבר לא יקרא שולח יד אלא עד שיחסר או שיתכוין לחסר אע"פ שלא חיסר, אבל כשנטלה לשימוש בעלמ' שואל בעלמ' הוי וישיבנו למקום שלקחו משם ופטור, והאי דקרי ליה ר' יהודה שואל לאו שואל גמור דשואל נמי חייב באונסין, וגרע שואל שלא מדעת משואל מדעת, דשואל מדעת קיבל עליה אונסין, אבל שואל שלא מדעת לא קביל עליה אונסין, והכי מוכח בפר' המפקיד דשואל שלא מדעת פטור מן האונסין, והאי דקרי ליה שואל לאפוקיה מדין שולח יד דהוי גזלן, שאינו אלא שואל בעלמ' ודיו שישיבנו למקום שנטלו משם.
<h2>דף פח.</h2>
גופה אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי דקיצי דמיה, ההוא גברא דעאל לבי טבחא אגבה לאטמא דבישרא אתא פרשא מרטא מיניה, פי' גזלה מידו, אתא לקמיה דאמימר חייביה לשלומי, והני מילי דקיצי דמיה והוא דבעי לה כולה, אבל לא בעי כולה מאי דבעי מינה הוא דמיחייב לשלומי, ההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא, אתו כול' עלמ' שקול חדא חדא ולא יהבי ליה דמי אמ' הרי הן מוקדשין לשמים, אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והני מילי דקיצי דמיהו אבל לא קיצי דמיהו ברשותיה דמריהו קיימי וקדשי.
מתני'. הסיטון מקנח מידותיו כול'. פי' ת"ק סבר הסיטון שהוא תגר הקונה מהרבה בעלי בתים ומוכר להרבה חנונים צריך לקנחם בכל חודש, ובעל הבית שהוא מוכר את שלו בלבד, דיי לו שיקנחם אחת בשנה. ורשב"ג סבר אדרבה הסיטון שמוכר לכל החנוונים ביחד דיי לו אחת בשנה, אבל בעל הבית שהוא מוכר תדיר להוצאתו צריך בכל שלשים יום.
<h2>דף פח:</h2>
החנוני מקנח מידותיו פעמים בשבת כול'. גירומין, פי' תוספת, מקום שנהגו למוד בדקה כול', נותן לו גירומין, מנהני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא אבן שלמה וצדק צדק משלך ותן לו, וכמה גירומין, אמר רבבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין, פי' האי דקתני אחד לעשרה לאו דוקא אחד לעשרה דהויא ליה עשירית, אלא הכי קאמ' אחד מעשרה בליטרא דהויא ליה עשירי' לעשרה ליטרין שיבוא עכשיו אחד למאה, והתנא קיצר את לשונו ולא רצה להאריך ולשנות אחד מעשרה לעשר' ושנה אחד לעשרה בלבד.
ואחד לעשרים דיבש, איבעיא להו היכי קאמ' אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ולעשרים דיבש, או דילמ' אחד לעשרה דלח ואחד מעשרים לעשרים דיבש, תיקו, פי' אחד מעשרה קאי בין לעשרה דלח בין לעשרים דיבש, שנותן עשירית ליטרא לעשרי' דיבש והינו אחד למאתים, או דילמא כי היכי דמפרשינן אחד מעשרה לעשרה דלח, הכי נמי מפרשינן אחד מעשרים לעשרים דיבש שיגיעו אחד לארבע מאות.
א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, דהתם בעריות איפשר בתשובה אבל מידות לא איפשר בתשובה, שמפני שגזל את הרבים אינו יודע ממי גזל שישיב לו.
<h2>דף פט.</h2>
ת"ר מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין ת"ל שלמה, ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין לפחות לו מן הדמים, והריני גודש במקום שמוחקין להוסיף לו על הדמים, ת"ל איפה שלמה וצדק. ת"ר מנין שאין מעיינין במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעיינין ת"ל אבן שלמה, ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים, והנני מכריע במקום שמעיינין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו ת"ל אבן שלמה וצדק.
ת"ר יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים למדות ולא לשערים, פי' אדם ממונה לבדוק המידות, ולא לשערים שנשים ממונה שלא ייקר אדם השער, שאם נמנה אגרדמים על השערים לא יביאו החמרים תבואה לעיר ומתוך כך היוקר הווה. וריש לקיש אמר מעמידין אגרדמים למדות ולשערים, דבי נשיאה אוקימו אגרדמ' למידות ולשערים, אמ' ליה שמואל לקרנא פוק תני להו מעמידין אגרדמים למידות אבל לא לשערים, דרש להו מעמידין אגרדמים למידות ולשערים, אמר ליה מה שמך קרנא תיפוק ליה קרנא בעיניה, ואיהו כמאן סבירא ליה כי הא דאמר רמי בר חמא מעמידין אגרדמים למידות ולשערים מפני הרמאים, פי' שאומרין הפירו' שלנו הם יפים ובעבור זה אנו מייקרין אותן, ומפרכסין אותן להשים הרעים למטה והטובים למעלה משום הכי מעמידין עליהן אגרדמים לבדוק אותם.
ת"ר היה מבקש ממנו ליטר' שוקל לו ליטר', חצי ליטרא שוקל לו חצי ליטר', רביע ליטר' שוקל לו רביע ליטר', מאי קמ"ל דמתקנין מתקלי עד הכא. ת"ר היה מבקש ממנו שלשה ריבעי ליטר' לא יאמר לו שקול לי רביע רביע ליטר' והכריעה, אלא שוקל ליטרא ומניח רביע ליט' עם הבשר. ת"ר היה מבקש ממנו עשר ליטר' לא יאמר לו שקול לי ליטרא ליטרא והכריעה, אלא שוקל לו כולן בבת אחת ונותן הכרע אחד לכולן.
ת"ר נפש מאזנים תלויה באויר שלשה טפחים, פי' נפש יקרא אותו העומד בתוך קנה מאזנים שהלשון עומד בתוכו, שצריך לתלותו בחוט שיהא ארוך שלשה טפחים שיעמדו המאזנים באויר, וגבוהה מן הארץ שלשה טפחי', פי' הכפות של מאזנים יהיו גבוהות מן הארץ ג' טפחי', וקנה ומתנה שלה שנים עשר טפחי', פי' קנה המאזנים יהיה ארוך י"ב טפח' וגם החוטים שהכפות תלויות בהן בקנה יהיו ארוכין י"ב טפחי', ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר שני טפחים וגבוהה מן הארץ שני טפחים, וקנה ומתנה שלה תשעה טפחים, ושל חנוני ושל בעל הבית תלויה באויר טפח, וגבוהה מן הארץ טפח, וקנה ומתנה שלה ששה טפחים, ושל טורטני, פי' של שולחנים תלויה באויר שלש אצבעות, וגבוהה מן הארץ שלש אצבעות, וקנה ומתנה שלה איני יודע כמה, ואלא הך קמייתא דמאי, אמר רב פפא דגרומני, פי' של נפחים שהן שוקלים שם גרוטאות של מתכות.
<h2>דף פט:</h2>
ת"ר אין עושין משקלות לא של בעץ ולא של אבר ולא של גסטרון ולא של שאר מיני מתכות, פי' שבכל יום הולכין ומשחקין ונחסרין, וגסטרון הוא עירוב מתכות שמתיכן ביחד, אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית. ת"ר אין עושין את המחק לא של דלעת מפני שהוא מיקל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושה הוא של זית ושל אגוז של שקמה ושל אשכרוע. ת"ר אין עושין את המחק צידו אחד עבה וצידו אחד קצר, ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחית למוכר ומוסיף ללוקח, ולא ימחוק מעט מעט מפני שמפחית ללוקח ומוסיף למוכר.
ת"ר לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה, במדה זו מדת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, במשקל, שלא יטמין משקלותיו במלח, פי' מפני שהמלח משחיקם ומחסרן, ובמשורה שלא ירתיח, והלא דברים קל וחומר, ומה משורה שהיא אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה תורה, קל וחומר להין וחצי הין, ושלישית ההין ורביעית ההין, לוג וחצי לוג ורביעית.
אמר רב יהודה אמר רב לא יעשה אדם מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפי' עביט של מימי רגלים, אמר רב פפא ולא אמרן אלא באתרא דלא חתימי, אבל באתרא דחתימי כיון דלא חזי חתימה לא שקיל, תניא נמי הכי לא ישהא אדם מידה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפי' היא עביט של מימי רגלים, אבל עושה הוא סאה ותרקב, וקב וחצי קב, ורובע וחצי רובע, תומן וחצי תומן, ועוכלא, וכמה הוא עוכלא אחד מחמשה ברובע. ובמדת הלח הוא עושה הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג וחצי לוג, ורביעית, ושמינית, ואחד משמנה בשמינית, וזהו קורטוב, וליעביד נמי קבים, זימנין דאתו לאיחלופי בחצי תרקב דטעי אינשי ריבעא, אי הכי חצי תומן ועוכלא לא ליעביד דכל שכן דטעו בהו אינשי, אמר רב פפא במידות קטנות פקיעי בהו אינשי, אי הכי שלישי' ההין ורביעית ההין לא ליעביד, כיון דהואי במקדש לא גזרו בהו רבנן, במקדש נמי ניגזור, כהנים זריזין הם.
<h2>דף צ.</h2>
אמר שמואל אין מוסיפין על המידות יותר על שתות, ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר בפירות אל ישתכר יותר משתות. מאי טעמ' אין מוסיפין על המידות יתר משתות, אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש, והשקל עשרים גרה עשרים שקלים, חמשה ועשרים שקלים, עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם, מנה מאתן וארבעין זוזי הוו, פי' ששים שקלים, אלא ש"מ מנה של קדש כפול הוה, וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות, וש"מ שתותא מלבר, פי' מנה של קודש היה ס' (מנה) [שקל] ושל חול ל', ובאיזה מנה במנה של מדבר שהיה השקל עשרים גרה שיבואו לכל דינר חמש גרות, ומתרגמ' [שמות ל'] מעין, ובירוש' הוסיפו ואמרו שש מעה כסף דינר והוסיפו עליו שתות, ונמצאו עכשיו כ"ה שקלים דירושלים הם ל' שקלים דמדבר שהיו קטנים.
<h2>דף צ:</h2>
ת"ר אוצרי פירות ומלוי בריבית, ומקטיני איפה ומפקיעי שערים, עליהן הכת' אומר [עמוס ח'] לאמר מתי יעבר החדש וגו' נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח את כל מעשיהן. אמר רבא עושה אדם את קבו אוצר, תניא נמי הכי אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל תבלין, כמון ופלפלין מותר, במ' דב' אמ' בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו מותר, ומותר לאדם לאצור פירות שלש שנים, ערב שביעית שביעית ומוצאי שביעית, ובשני בצרות אפי' קב חרובין נמי לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים.
ת"ר אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. ת"ר אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות. ת"ר אין משתכרין פעמים בביצים, אמר מרי בר מר פליגו בה רב ושמואל רב אמר על חד תרי, ושמואל אמר תגר ותגרא. ת"ר מתריעין על פרגמטיא, א"ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל, אמר רב יוסף והוא דזול וקום עשרה בשיתא. עיין בשלהי פרק מרובה [ב"ק פ' ע"ב] שאיני גורס ואפי' בשבת. ת"ר אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים בסלע, א"ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל אם מוצא ליקח אפי' עמדו סאה בסלע לא יצא, אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שמעות בזול, אבל בזמן שהמעות ביוקר אפי' עומדין ארבע סאין בסלע יוצאין, דא"ר יוחנן נהירנא כד הוו ארבע סאין בסלע ונפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות לחבירו כול'. פי' לא מיבעיא חיטים ושעורים שהן ניקנין בין לאכילה בין לזריעה, ואדרבה רובא לאכילה זבני שאינו חייב באחריותן, דמצי אמר ליה לאכילה זביני לך, אלא אפי' זרע פשתן דרוביה לזריעה קאי אינו חייב באחריותו, דכיון דאיכא מיעוטא דמיזדבן לאכילה ולרפואה מצי למימר לאכילה מכרתיו לך ואינו חייב באחריותו, רשב"ג אומר כול', פי' כיון שאין נאכלין כלל אלא כולהו לזריעה קיימי הדבר ידוע דלזריעה קנה וחייב באחריותן, ובגמ' [צ"ג ע"ב] מקשה הינו ת"ק, דגם ת"ק דוקא זרע פשתן קאמ' דאיכא דמזבני לאכילה, אבל זירעוני גנה לא.
איתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, רב אמ' הרי זה מקח טעות, פי' שאינו יכול להשהותו ולחרוש בו מפני שהיה מפסידו ממונו, והלוקח מסתמא לחרוש קנאו, ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, פי' ואל תשהה אותו תשחוט אותו ותאכל את בשרו, ומקשה וליחזי האי גבר' אי לשחיטה זבין אי לרידיה זבין, פי' בשלמ' במתני' ליכא לאקשויי הכי דאפי' מאן דזבין לזריעה זבין נמי לאכילה, אבל שור אם אינו קצב המוכר לשוק, או אם אין לו סעודה גדולה בתוך ביתו, או משופע בנכסים שרוצה לשומרו מלוח אין דרך בני אדם לקנות שור לשחיטה, גם וליחזי דמי אין להקשות במתני' דדמי (ל)זריעה ואכילה שוין הן דחיטים יפות גם לאכילה יעלו בדמיהן מה שאין כן בשור, ומהדר לא צריכא בגברא דזבין להכי ולהכי, פי' שהיה עשיר והיו לו שדות שהיה קונה בין לאכילה בין לחרישה ובהכי פליגי רב ושמואל.
ומקשה וליחזי דמי, פי' שדמי שור לחרישה מרובין מדמי שור לאכילה, ואפי' לרבנן דאמרי אין הדמים ראיה, דוקא לצמד ובקר שהן שני שמות והוא אמ' לו מכור לי צמדך, התם ודאי אין הדמים ראיה שנזלזל הבקר עם הצמד, אבל בשור שהוא שם אחד בין לחרישה בין לאכילה דין הוא שיהו הדמים ראיה, שבכל טצדקי דמצינן לברורי היכי זבן מבררינן ליה, ומהדר לא צריכא דאייקר בישרא וקם כי רידיה.
<h2>דף צב:</h2>
ומקשה ואי דליכא לאישתלומי מיניה לישקול תורא בזוזיה דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע, פי' חילוק יש בין לוה למזיק, דלגבי מזיק אקיל רחמ' ואמ' ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, ואע"ג דאית ליה זוזי מסלק ליה בכל מאי דבעי, ואי בעי מצי מסלק ליה בקרקע ואז דינו בעידית וכדאמרי' בארבעה אבות נזיקין [ב"ק ז' ע"א]. רמי ליה אביי לרבה כת' מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ותניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין כול', אלא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, פירשוה, כל מילי מיטב הוא דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן הכא, לבר מארעא דניתיב ליה ממיטב כי היכי דניקפוץ עליה זביני, אלמא כל מטלטלי דבעי מצי למיתב ליה ואע"ג דאית ליה זוזי, ואמרי' נמי התם [י' ע"ב]. א"ל רב כהנא לרבא טעמ' דכת' רחמ' והמת יהיה לו, הא לאו הכי הוה אמינא נבלה דמזיק הויא, והתני' ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, אלמ' אם רוצה לפורעו הכל מנבלות הרשות בידו, ואהדר ליה רבא לא נצרכה אלא לפחת נבלה, אבל גבי לוה עבד לוה לאיש מלוה, דלא מצי מסלק ליה אלא בזוזי אי אית ליה זוזי, ולא בקרקע, ולא במטלטלין, ומשום הכי מקשי' ממילי דעלמ' דאמרי אינשי ממארי רשותיך פארי איפרע, ולא מדתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, ודין זה כיון שחייב להחזיר לו מעותיו כלוה דמי, ואי אמ' ליה לא מצינא דאיטרח, זיבניה את והב לי זוזי הכי נמי דדינא בהדיה דעבד לוה לאיש מלוה, אלא במילתא דעלמ' קא מקשה ליה מדאמרי אינשי דכיון דלית ליה לאישתלומי מיניה דילמ' מכלה מיניהו חד זוזא ומפסד ליה, ואמאי מוקים אנפשיה כול' האי, ומהדר ליה בדאיכא לאישתלומי מיניה, ורבי' שמואל זצו"ל פירש דאמרי אינשי כול' מקרא נפקא לן בפ' קמ' דבבא קמ' [ט' ע"א] דאמ' רב הונא או כסף ישלם לו או מיטב שדהו, ואיתיביה רב נחמן לרב הונא ישיב לרבות שוה כסף, ומשני הכא במאי עסיקי' בדלית ליה מעות מצויות, פשיטא מהו דתימ' אמרי' ליה זיל טרח וזבין ואייתי קמ"ל, ואינו נר' לי דאין הלכה כרב הונא ונדחו דבריו מדרב כהנא ורבא כדכתבית לעיל, ומיהו יש ללמוד מדברי רב הונא דדוקא גבי מזיק דאקיל ביה רחמ' לא אמרי' זיל טרח וזבין מטלטלי והב ליה, אבל גבי לוה דינא הוא דליטרח דעבד לוה לאיש מלוה, אבל ודאי אם אין לו מטלטלין אלא קרקע לא מטרחינן ליה ללוה לזבוני, דאי דחקינ' ליה לזבוני מפסיד טובא, שאין אדם מוכר קרקע בכל שעה שרוצה אך אם יתנהו בחצי דמיו, ולא דמי למטלטלא דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן הכא, הילכך שקיל ליה מלוה בשומת בית דין, והכי אמרי' בפי' בפרק הכותב לאשתו [כתובות פ"ו ע"א]. אמ' ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואי' ליה ארעא, ואמ' ליה זיל שקול מארעאי דאמרי' ליה זיל זבין ליה את והב ליה, אמ' ליה ההוא תולה מעותיו ביד גוי הוה, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן.
רב אמ' הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינ' ורובא לרידיא זבני, ושמואל אמ' כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן בתר רובא, ואי קשיא לשמואל דאמ' לא אזלינן בממונא בתר רובא, והא גבי סנהדרין דכתיב אחרי רבים להטות ותנן [סנהדרין כ"ט ע"א]. שנים אומ' זכאי ואחד אומ' חייב זכאי, שנים אומ' חייב ואחד אומ' זכאי חייב, ומוציאין ממון מחזקתו על פי הרוב, ותנן נמי בפר' ב' דמכשירין [פ"ב מ"ח] גבי עיר שישראל וגוים דרים בה, מצא בה מציאה אם רוב גוים אינו חייב להכריז, אם רוב ישראל חייב להכריז, מחצה [למחצה] חייב להכריז, אלמ' דאזלינן בממונא בתר רובא, תשובה, היכא אמ' שמואל דלא אזלינן בממונא בתר רובא, הני מילי היכא דנתבע מוחזק בממון, ותובע בעי לאפוקי מיניה ולית ליה טענה אחריתי שיזכה בה אלא טענה דרובא, התם אמ' שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, דרובא וחזקה דממונא חזקה עדיפא והעמד ממון על חזקתו והמוציא מחברו עליו הראיה אבל היכא דתובע אית ליה על הנתבע טענה דמצי למיזכי בה, אלא דאיכא פלוגתא ביני דייני אי הויא טענה מעליא אי לא, התם ודאי מודה שמואל דאזלינן בתר רובא דכת' אחרי רבים להטות, דאי חזינן טענה ברורה לתובע דנתבע חייב למיתב ליה מי לא מפקינ' מנתבע ויהבינן ליה לתובע, והשתא נמי כיון דרובא דדייני אמרי דטענת התובע טענה ברורה היא מפקינ' ממונא אפומיהו ובטל היחיד במיעוטו, אבל הכא דלית ליה לתובע אלא טענת רובא אמ' לך שמואל כולהו דייני דייני שאין זו טענה ברורה להוציא ממון על פיה מיד הנתבע, ובמצא בה מציאה נמי, כיון שאותה המציאה שמצא לא היתה ביד הבעלים, ועכשיו רוצה לזכות בו דין הוא שנלך בתר רובא, ואם רוב גוים מותר לזכות בה, ואם רוב ישראל אסור, ולא אמ' שמואל דלא אזלינן בתר רובא אלא בדבר שהוא מוחזק בו שהוא שלו וזה בא לתובעו ולהוציאו מידו. והאי דאמ' שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא, אין פתרונו כמו שפירש רבי' שמוא' זצוק"ל בתשע חנויות דבההוא רובא איסורא וממונא שוין, דבההיא מתני' דמכשירין [שם] במצא בה מציאה תני נמי מצא בה פת הולכין אחר רוב הנחתומין, מצא בה בשר הולכין אחר רוב הטבחין, אלמ' דינם שוה, וכן נמי ברובא דסנהדרין אם הרוב אוסרין או מתירין, מטהרין או מטמאין, הולכין אחר הרוב כמו שהולכין בממון אחר הרוב, אלא הכין פירושא דבר שהיה בחזקת איסור ונתערב ברוב התר בטל ברוב, שאם נתערבה חתיכה דנבלה בשתי חתיכות דשחוטה ואינה ניכרת, יכול ליקח כל חתיכה שרוצה ולוכל ולא חיישינ' דילמ' חתיכה דאיסורא אתת לידיה, או שלשה בני אדם אוכלין את שלשתן, דמן התורה האיסור בטל ברוב התר ואע"פ שהיה ברור האיסור, ובלבד שלא יאכל האחד את שלשתן כדפרישית בפ' גיד הנשה, אבל ממון שהוא ידוע לנתבע אין התובע מוציאו מידו ומחזקתו בטענת הרוב, והאי דאמ' שמואל יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דוקא אי יהיב ליה זוזי (ל)לוקח, ולוקח הוא דקא תבע ליה למוכר דאוקי ממונא בחזקת מריה, אבל אי לא יהיב ליה זוזי, דמוכר הוא דתבע ליה ללוקח לא דהמוציא מחברו עליו הראיה, וכל שכן דאית ליה תרתי רובא וחזקה דממונא, וכן במתני' נמי גבי זרע פשתן דוקא אי יהיב ליה דמי, אבל אי לא יהיב ליה דמי לא מצי למיתבעיה כיון דרובא לזריעה זבני, דעד כאן לא אזלינ' בתר רובא אלא היכא דקאי באפיה חזקה דממונא, אבל היכא דלוקח מוחזק אזלינן בתר רובא דממונא. אבל בחיטי דלאכילה קיימי אע"ג דלא פרעיה חייב למיפרעיה, דמאן לימ' לן דלזריעה זבין ליה, ואע"פ שהוא עובד אדמה אטו עובדי אדמה לא זבני לאכילה נמי, וקימ' לן רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני.
תניא המוכר עבד לחברו ונמצא גנב או קובייסטס הגיעו, ליסטם מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך, פי' הגיעו, ואע"ג דלא יהיב ליה זוזי יהיב ליה משום דכולהו עבדי הכי איתנהו ואין זה מקח טעות.
<h2>דף צג.</h2>
תניא שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצידו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומ' בידוע שזה נגחו וזה נשכו, ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו, ואין הלכה כר' אחא אלא כת"ק שהמוציא מחברו עליו הראיה, ובחזקה לא מפקינן ממונא מחזקת מריה.
<h2>דף צג:</h2>
ת"ר מהו נותן לו, דמי זרע, ויש אומר' אף ההוצאה, פי' המוכר לחברו זירעוני גנה שאינן נאכלין, וזרען ולא צימחו מהו נותן לו המוכר דמי הזרע שנתן לו, משום דהוי מקח טעות, ויש אומ' משלם לו כל ההוצאה שעשה בשדה כדי לזורעו, מאן יש אומ' אמ' רב חסדא רשב"ג היא, פי' דאמ' נותן לו דמי בשת ארחיו, וכר' מאיר דדיין דינא דגרמי לא מצינן לאוקומה, דעד כאן לא קאמ' ר' מאיר אלא היכא דגרם היזיקא בההוא מידי דאיתזק ביה דומיא דמסור ושורף שטרותיו של חברו, אבל כול' האי לא אחמר ר' מאיר משום הכי מוקי לה כרשב"ג דמדמי ליה שמשלם לו דמי בושתו ודמי בשת ארחיו ואילו לר' מאיר לא היה משלם לו אלא דמי סעודתו, ולרבנן פטור אפי' מדמי סעודתו שלא קילקלה בידים אלא על ידי גרמא שהרבה עצים ונתעשנה או שמיעט עצים ולא נתבשלה יפה והסריחה. וקימ' לן הילכת' כת"ק שנותן לו דמי זרע ותו לא.
תניא המוליך חיטים לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין ומורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לחברו וניבלה חייב מפני שהוא נושא שכר, רשב"ג אומר נותן לו דמי בושתו ודמי בשת ארחיו, וכן היה רשב"ג אומר מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחברו וקילקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת ארחיו, ואין הלכה כרשב"ג דדוקא מי שהזיקו משלם לו, אבל דמי בשת ארחיו לא.
מתני'. המוכר פירות לחברו כול'. פי' רובע הקב שיבוא אחד מעשרים וארבעה בסאה. תאנים מקבל עליו כול', פי' שמתחיל קצת להחמיץ, ולקמ' נפרש היכי דמי, קנקנים בשרון כול', פי' בשרון נעשין קנקנים ומקבל עליו הלוקח לכל מאה עשר פוטסות, שהן סדוקות כמעט.
תני רב קטינא רובע קיטנית לסאה, ועפרורית לא, והאמ' רבה בר רב חייה קטופסאה משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חברו נותן לו דמי חיטים, פי' שהיה מוכר הצרורות עם החיטים, אלמ' גם צרורות מקבל עליו, ומהדר קיטנית רובע, עפרורית פחות מרובע, ועפרורית רובע לא, והתניא המוכר פירות לחברו חיטים מקבל עליו רובע קיטנית לסאה, שעורים מקבל עליו רובע נישובת לסאה, פי' קש דק שהוא נישב ברוח, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה, אלמ' מקבל עליו רובע עפרורית, וקס"ד הוא הדין לכל הפירות, ומהדר שאני עדשים דמיעקר עקרי להו פי' ומתוך כך עפרן מרובה, אבל לעולם בשאר פירות הנקצרין אינו מקבל עליו רובע עפרורית.
<h2>דף צד.</h2>
אמ' רב פפא אם בא לנפות מנפה את כולן, פי' אם מצא יותר מרובע שהוצרך לנפות לא אמרי' ינפה המותר והרובע יניח אלא כיון שנזקק לנפות מנפה הכל.
<h2>דף צה.</h2>
מרתף של יין כול'. היכי דמי אי דאמ' לי' מרתף של יין סתם קשיא, אי דאמ' ליה מרתף זה של יין קשיא, אי דאמ' ליה מרתף זה קשיא, דתניא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, פי' שכיון שאמ' מרתף של יין משמע שיהא כולו יפה, מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, פי' אפי' כולו קוסס שאע"פ שאמ' של יין כיון שאמ' זה כאשר הוא משמע, ואפי' כולו קוסס, מרתף זה אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו, פי' כיון שלא הזכיר לו יין משמע מרתף זה כאשר הוא ואפי' כולו חומץ הגיעו, אבל אם אמ' לו מרתף אני מוכר לך אינו משמע אלא גוף הבית דדוקא כשאמ' לו זה והיה מלא משמע שהיה אומ' על מה שבתוכו, אבל כשאמ' מרתף סתם אינו משמע אלא על גוף הבית ולא על מה שבתוכו, ומהדר לעולם דאמ' ליה מרתף של יין סתם מיתוקמא מתני', ותני ברישא דבריתה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. ומקשה והתני רב זביד בדבי ר' הושעיה מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה, וזהו אוצר ששנו חכמ', פי' מה ששנו חכמ' במשנה שמקבל עליו עשר קוססות למאה, ומהדר אלא מתני' דאמ' לו זה, פי' דאי אמ' ליה מרתף של יין אני מוכר לך ולא אמ' זה נותן לו יין שכולו יפה, כדתניא בברייתא דלעיל, וגם בבריתא דרב זביד, ומאי דתנן במתני' דמקבל עליו עשר קוססות כשאמ' מרתף של יין זה כדתני ברב זביד, ומקשה קשיא זה אזה, פי' דבבריתא דלעיל תני דהיכא דאמ' ליה מרתף של יין זה נותן לו יין הנמכר בחנות דהינו כולו קוסס, וברב זביד תני מקבל עליו עשר קוססות בלחוד, לא קשיא הא דאמ' ליה למקפה והא דלא אמ' ליה למקפה, דרב זביד דאמ' ליה למקפה, בריתא דלעיל דלא אמ' ליה למקפה, הילכך מרתף של יין ואמ' ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה, מרתף זה של יין ואמ' ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה, מרתף זה של יין ולא אמ' ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות ואפי' כולו קוסס, מתני' כרב זביד וכגון דאמ' ליה מרתף של יין זה למקפה, פירוש למקפה הוא לתבשיל דמשמע יין יפה.
<h2>דף צה:</h2>
איבעיא להו מרתף של יין סתם ולא אמר ליה למקפה מאי, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל וחד אמר לא מקבל, מאן דאמר מקבל דייק מדרב זביד, דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, ואוקימנא דאמ' ליה למקפה, טעמ' דאמ' ליה למקפה הא לא אמ' ליה למקפה מקבל, ובריתא דלעיל דתני מרתף של יין נותן לו יין שכולו יפה חסורי מיחסרא והכי קתני במ' דבר' אמ' דאמ' ליה למקפה, אבל אם לא אמ' לו למקפה מקבל עשר קוססות, ומרתף זה של יין ולא אמ' ליה למקפה נותן לו כולו יין הנמכר בחנות, ומאן דאמ' אינו מקבל דייק מבריתא דלעיל דקתני מרתף, של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, ודרב זביד לא קשיא דהוא הדין דאע"ג דלא אמר למקפה נותן לו יין שכולו יפה, כיון שאמ' של יין סתם ולא מקבל עשר קוססות, והא דאוקימנא למקפה משום דקשיא זה אזה, פי', דאוקימנא בריתא דלעיל דאמ' אפי' קוסס כולו כגון דלא אמ' ליה למקפה, והא דרב זביד דאמ' ליה למקפה, ודוקא כשאמ' לו זה למקפה, אבל היכא דאמ' סתם לא צריך למקפה, דבין אמ' למקפה, בין לא אמ' נותן לו יין שכולו יפה. וקימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, והכא נמי אמרינ' קולא לנתבע, ואי אמ' ליה מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות למאה.
אמר רב יהודה יין הנמכר בחנות מברכין עליו בורא פרי הגפן, פי' זה הוא יין קוסס שמפני שמתחיל להחמיץ, משימין אותו בחנות למוכרו, ואכתי יין חשוב ומברכין עליו בורא פרי הגפן, ורב חסדא אמר בהדי חמרא דאקרים למה לי, פי' ומברכין עליו שהכל.
מיתיבי על הפת שעיפשה, ועל היין שהקרים, ועל תבשיל שעיברה צורתו אומ' שכל נהיה בדברו, אמר רב זביד מודה רב יהודה בפרצופא דמיזדבן אקרנתא, פי' שכבר מתחיל מקצתו להתחזק, ומוציאין אותו במקום יושבי קרנות להראותו להם כדי שיבואו ויקנו ממנו, אז ודאי מברכין עליו שהכל, אבל בתחילת חימוצו עדין יין הוא חשוב ומברכין עליו בורא פרי הגפן. וכבר איפליגו בזה אביי ורבא בע"ז בפ' השוכר את הפועל [ס"ו ע"א], דאיתמר חלא לגו חמרא דברי הכל בנותן טעם, חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, פי' וזהו יין קוסס, וקימ' לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף צו.</h2>
איתמר המוכר חבית יין לחברו והחמיצה, אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, מיכן ואילך ברשות לוקח, פי' הוליכה הלוקח בביתו כאשר היא ולא עירה אותה בקנקניו, התם אמ' רב דכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר דכיון דלא עירה אותה אין כאן פשיעה ללוקח כלל, ולא היה יכול להחמיץ תוך שלשה ימים אי לא דהוה חומץ מעיקרא קודם שעת המכירה, ומיכן ואילך ברשות לוקח דאמרי' דילמ' בתר דזבניה מיניה אחמיץ. ואע"ג דאמרן באיזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב] דחמרא דאחמיץ מעיקרא הוא דהוי חלא, אפי' הכי מצי למימ' ליה מוכר לא איבעי לך לשהוייה כדאמרי' לקמ', ואפי' אם היה ידוע שיינו מחמיץ יש לו טענה זו, אבל תוך שלשה ימים דהוה חומץ בשעת מכירה ברשות (לוקח) [מוכר] דמי ליין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות, ואי הוה שפיך ליה לוקח בקנקניו מודה רב דאפי' תוך שלשה ימים ברשות לוקח דאימור העירוי גרם לו להחמיץ, ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברא שוור, פי' על כתף הנושאין אותו מקפץ ונעקר ומתקלקל, דסביר' ליה לשמואל מאי דתניא כל שלשה ימים ודאי יין היכא דלא פשע ביה כלל, אבל טילטלו ממקום למקום טילטולו גרם לו להחמיץ, אבל אם היה מניחו בבית המוכר מודה שמואל דכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, ובהא פליגי רב ושמואל, דרב סבר דוקא העירוי הוי פשיעה אבל הטילטול לא הוי פשיעה, ושמואל סבר אפי' הטילטול נמי הוי פשיעה, עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כותיה דרב, פי' שאע"פ שטילטלו לא הוי פשיעה, וכל שלשה ימי' הראשונים ברשות מוכר, ובחמרא כותיה דשמואל שאם טילטלו הויא פשיעה ואפי' בתוך שלשה ימים ברשות לוקח.
<h2>דף צו:</h2>
ת"ר אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים, ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, אחרים אומ' שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים, אמר רבא דכול' עלמ' רמא תלתא ואתו תלתא ולא כלום הוא, רמא תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא, רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא, דרבנן סברי תלתא עייל תלתא נפוק, פש ליה פלגא, ופלגא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא, אחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא נפוק פש ליה כוזא, וכוזא בתרי ופלגא חמרא מעליא הוא.
<h2>דף צז.</h2>
בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב יצחק בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמ' הוא.
אמ' רב זוטרא בריה דרב טוביה אמ' רב אין אומ' קידוש היום אלא על היין שראוי לנסך על גבי המזבח, למעוטי מאי, אי למעוטי יין מגיתו והתני ר' חייה יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דאם הביא כשר אנן אפי' לכתחילה נמי דאמ' רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומ' עליו קידוש היום, אלא למעוטי מפיה ומשוליה, והתני ר' חייה מפיה ומשוליה לא יביא ואם לא יביא ואם הביא כשר, אלא למעוטי יין כושי, פי' שהוא שחור ככושי, בורק לבן כמ' ברק בורקאי, הליסטון, פי' מתוק שאין לו תוקף יין, של המרתף שהוא קוסס, ושל צימוקין ששורה אותם במים וקולטין טעם מן הצימוקין, והתני ר' חייה לא יביא ואם הביא כשר אלא למעוטי קוסס, פי' יותר חזק מיין הנמכר בחנות, מזוג, מגולה, של שמרים, ושריחו רע דתניא לא יביא ואם הביא פסול, למעוטי מאי, אי למעוטי קוסס פלוגתא דר' יהושע בן לוי ור' יוחנן היא, ומאי אתא מר זוטרא לאשמועינן, ואי למעוטי מזוג עלויי עלייה, דא"ר יוסי ביר' חנינה מודים חכמ' לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, אי למעוטי מגולה סכנה היא, אלא למעוטי שמרים, היכי דמי אי דרמא תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא, ואי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פלוגתא דרבנן ואחרים היא, אלא למעוטי יין שריחו רע, ואיבעיתימ' למעוטי מגולה ואע"ג דעבדיה במסננת כר' נחמיה, ואפי' הכי הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך [מלאכי א'], ויין מבושל מברכין עליו בורא פרי הגפן עיין בהילכת' כ"ד בספר המכריע.
<h2>דף צז:</h2>
קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פוטסות למאה, תנא פוטסות נאות ומגופרות, פי' סדוקות היו כמעט, אבל נאות היו במלאכתן וגם מגופרות כשאר כל הקנקנים, פי' מושחין אותן בגופרית ומתוך כך הן משחירין והגפרית מחזק סידקיהן.
מתני'. המוכר יין לחברו והחמיץ כול'. פי' האי דתני בסיפא ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מקשינן עלה ואמאי לימ' ליה לא איבעי לך לשהוייה, פי' אע"פ שידוע שיינו מחמיץ למה השהה אותו עד שהחמיץ, לימ' ליה לא איבעי לך לשהוייה, ומתרץ לא צריכא דאמ' ליה למקפה, פי' לתבשיל כעין ציקי קדירה והוא משתמר לזמן מרובה, ורישא דתני אינו חייב באחריותו, א"ר יוסי ביר' חנינה לא שנו אלא בקנקנים של לוקח, אבל בקנקנים של מוכר אמ' ליה הא חמרך והא קנקנך, פי' דוקא אם עירה אותם הלוקח בקנקניו אז אין המוכר חייב באחריותו, דאמ' ליה אתה פשעת בדבר שעיריתה אותו, ובעבור עירוייך החמיץ, אבל אם היה שמור בקנקנים (דלוקח) [דמוכר] מצי למימ' הא חמרך שהחמיץ תקבל אותו, ואינו יכול לומ' לו לא איבעי לך לשהוייה שהרי למקפה מכר לו, אבל אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות שבלא עירויו נמי עתיד היה להחמיץ, ודוקא אם עירה אותו הלוקח בקנקניו הויא פשיעה גבי לוקח, אבל אם לא עירה אותו והוליך הקנקנים לביתו לא הויא פשיעה, ולית ליה דשמואל דאמ' חמרא אכתפא דגברא שוור והטילטול קשה לו ופשיעה היא.
<h2>דף צח.</h2>
ופליגא דר' חייה בר יוסף דא"ר חייה בר יוסף חמרא מזלא דמריה גרים, שנ' [חבקוק ב'] אף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. פי' אע"פ שהוליכו בקנקנים דמוכר שלא עשה בו הלוקח שום עירוי ופשיעה, אין המוכר חייב באחריותו מפני שאומ' לו מזלך גרם שהחמיץ, אך אם היה ידוע שיינו מחמיץ אז היא מקח טעות ואינו יכול לומר לו מזלך גרם.
אמר רבא האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנונאה, אדעתא דליזבנה וליתיב ליה דמי, ותקף אפלגא או אתולתא, דינא הוא דמקבל לה מיניה, פי' ולא אמרי' שמחמת שהתחיל להוציא היין ממנה ולמכור מעט מעט החמיץ, דאדעתא דהכי מכר לו כדי שימכרנה בפרוטרוט ויתן לו מעותיו, וכיון שאין כאן פשיעה לחנוני הרי הוא ברשות מוכר, ולא אמרן אלא דלא שני בברזיה אבל שני בברזיה לא, פי' אם שינה ועשה הברזא למטה אצל השמרים יש לומר מפני זה החמיצה ואינו חייב המוכר באחריותו, והני מילי דלא מטא יומא דשוקא, אבל מטא יומא דשוקא לא, פי' אם מטא יומא דשוקא ולא הוליכו שם למוכרו ביום השוק אין המוכר חייב באחריותו, דאיכא פשיעה גבי חנוני דאיבעי ליה לאמטוייה התם והוה מיזדבן ולא היה שוהה עד שיחמיץ.
ואמר רבא האי מאן דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דליושפט ואדממטי ליה התם זל, דינא הוא דמקבל ליה מיניה, פי' קיבל ממנו היין למחצית שכר על מנת שיטרח ויוליכנו למקום פל' שהיה נמכר שם יפה, ובעוד שהיה עסוק להגיעו שם הוזל היין בכל העולם, דין הוא שמקבלו עליו המוכר, ואע"ג שהמקבל קיבלו לשכר ולהפסד אינו מפסיד בזה הזול כלום, מפני שהוא התנה עמו שלא ימכרנו כי אם שם, אם כן לא קיבל עליו ההפסד עד שיגיענו שם, שבודאי אם היה רשיי למוכרו מיד היה מקבל עליו מיד ההפסד והיו מחלקין ההפסד בין שניהן, אבל עכשיו שלא היה רשאי למוכרו עד שלא יגיענו שם אינו מקבל עליו הפסד הזול, איבעיא להו חלא מאי, פי' אם החמיץ ביני ביני מקבל עליו ההפסד בעל היין הכל, או עומד עמו המקבל בהפסד, אמ' ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן חלא לא מדר' חייה בר יוסף, פי' חלא אינו מקבל עליו המוכר הכל אלא מחלקין ביניהן מדר' חייה בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרים, ומשעה שקיבלו עליו למחצית שכר עמד חצי היין ברשותו הילכך אינו דין שיקבלנו המוכר הכל אלא חולקין ההפסד ביניהן, איכא דאמרי אפי' חלא נמי מקבל, כמאן כר' יוסי בר' חנינה דאמר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ולא אמרי' דמזליה דמקבל גרם וקימ' לן דהילכת' כלישנא בתרא ומיכן למדנו שהלכה כר' יוסי ביר' חנינה ולא כר' חייה בר יוסף. ומיושן של שלש שנים, תנא ומתיישן והולך עד החג.
<h2>דף צח:</h2>
בית קטן שש על שמנה. פי' לאו דאמ' ליה בית קטן אלא בית סתם קאמ' ליה, ומסתמ' עביד ליה בית קטן כיון שלא פירש לו שיעורו והוא שש על שמנה. דדוקא בית חתנות לבנו הוא עושה ארבע על שש, אבל בית סתם רוצה הוא עם בני ביתו ויעשה לו שש על שמנה. ואם אמר לו בית גדול ולא פירש לו שיעורו עושה לו שמנה על עשר, שיהא גדול מבית סתם דהוי שש על שמנה, ורומו של כל בית ובית מאלה כחצי ארכו וכחצי רחבו, ראיה לדבר מאן קתני לה, איכא דאמרי רשב"ג קאמ' לה, והכי קאמ' ראיה לדבר מנין אמ' רשב"ג כבנין ההיכל, שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים, ואיכא דאמרי מיפלג פליג, והכי קאמ' לתנא קמ' כבנין ההיכל, אטו כולי עלמ' כבינין ההיכל עבדי, פי' אי רשב"ג קתני לה הוה ליה למיתני הכי רשב"ג אומר ראיה לדבר כבינין ההיכל אמאי אקדים ותני ראיה לדבר ברישא, אלא ש"מ האי ראיה לדבר ת"ק קאמ' לה, והכי קאמ' רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו וראיה יש לדבר, ענה רשב"ג ואמ' כבנין ההיכל בתימ', אטו כול' עלמ' דירה חשובה כבינין ההיכל עבדי, אינו עושה רומו אלא כדאמרי', תניא אחרים אומ' רומו כקורותיו, פי' כאורך הקורות שמקרה בהן ביתו.
מתני'. המוכר מקום לחברו לעשות לו בית כול'. ואמרי' למה לי למיתני בית אלמנות לבתו, ליתני בית חתנות לבתו. ומהדר מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלאו דירכיה דחתנא למידר בבי חמוהי, דכת' בספר בר סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו.
והרוצה לעשות רפת בקר. רפת בקר מאן קא תני לה, איכא דאמרי ר' ישמעאל קתני לה, ואיכא דאמרי ר' עקיב' קתני לה, איכא דאמרי ר' ישמעאל קתני לה והכי קאמ' שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש, פי' ובא ליתן טעם לדבריו שאמ' רפת בקר היא זו, שהרי הרוצה לעשות רפת בקר זה השיעור הוא עושה, אם כן בית חתנות יותר הוא גדול. ויש לומ' שהיה סובר ר' ישמעאל ששיעור בית חתנות לבנו הוא כמו בית קטן דתנן שש על שמנה, ואיכא דאמרי ר' עקיב' קאמ' לה ואתאן לתנא קמ' והכי קאמר הרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש ואע"פ שיבוא שיעורן שוה עם בית חתנות לבנו, פעמים שאדם עושה דירתו קטנה כרפת בקר.
<h2>דף צט.</h2>
מתני'. מי שיש לו בור כול'. פותחת להיכא עבדי, א"ר יוחנן שניהן לבור, בשלמ' בעל הבור בעי לאישתמושי במיא דבוריה, אלא בעל הבית למה ליה, א"ר אלעזר משום חשד אשתו, פי' שלא יוכל ליכנס בלא בעל הבית.
<h2>דף צט:</h2>
מתני'. מי שיש לו גנה כול'. פי' כשהדרך הולך בתוך שדה חברו לא נתן לו אלא בצימצום שיעבור הוא ולא תגריו, וגם שלא ימנע זרעיו, אלא החיצון זורעה, אבל כשנתרצה ליטול מן הצד נותן לו בעין יפה, ומכניס לתוכה תגריו, ויכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, ונכנס ויוצא בשעה שהוא רוצה, ואין החיצון זורעה שרוצה שיהא דרכו פנוי, וגם הפנימי אינו זורעה שאין לו אלא דריסת הרגל ולא שיזרענה ויכחיש שדה חברו שיונקים זרעיו משם.
אמר רב יהודה אמר שמואל אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מיכן ואמה מיכן, לאגפיה, אמה בית הקילון אני מוכר לך נותן לו אמה אחת לתוכה, וחצי אמה מיכן וחצי אמה מיכן לאגפיה, פי' האי דמיקריא אמה לאו משום דרחבה אמה אלא משום דעמוקה אמה כדאמרן בפ' שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] בההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שלא היתה עמוקה אלא אמה והיתה רחבה עד שנפל בה השור, ואמת בית השלחין היא שצריך להמשיך מים מן הנהר לתוך שדהו דרך אותה האמה, והילכך כיון שמן הנהר רוצה להמשיך צריך שיהא רחבה שתי אמות שהמים רבים, אבל אמת בית הקילון שהיה שם באר שהיו דולין ממנה בקילון, ומשם ממשיכים מים לכל השדות הקרובות לה והילכך די לו באמה אחת רוחב מפני שאין המים מרובין.
ואותן אגפים מי זורען, אמר רב יהודה אמר שמואל בעל השדה זורען, רב נחמן אמר שמואל בעל השדה נוטען, מאן דאמר זורען כל שכן נוטען, ומאן דאמר נוטען אבל זורען לא חלחולי מחלחלי.
אמר שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנה מאותה שדה, שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה, פי' אם כלו בשטף המים אגפיה שנתעכל העפר מהן לוקח מעפר השדה ומתקנן דאדעתא דהכי זבין ליה.
דרך הקבר אין לה שיעור, פי' אם מכר אדם לחברו דרך לעבור עם מתו להוליכו בקברו אין לה שיעור, שיאמר לו עבור אתה וכל הצריכין לו לקוברו, אלא כל בני העיר עוברין שם לגמול עמו חסד, ואין לה שיעור שאינו יכול למנוע שום אדם שלא יעבור שם ללות את המת. והמוכר מקום מעמד לחברו ולא פירש לו כמה, מסתמ' נותן לו בית ארבעת קבין שהן שני שלישי סאה וזה השיעור נתנו דייני ציפורי.
מתני'. מי שהיתה דרך הרבים כו'. אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב, פי' אם מפני שאינו יכול לתבוע את הרבים בבית דין, יעשה איהו דינא לנפשיה ולינקוט פיזרא וליתיב ומאן דעביר לימחייה, ש"מ לא עביד איניש דינא לנפשיה ואפי' במקום פסידא, נר' לי דלא גרסי' אפי' במקום פסידא, דמה פסידא יש כאן עד שילך לבית דין, לא יקרא פסידא אלא כעין ההיא גרגותא שאם ימתין ולא ישקה שדהו עד שילך לבית דין ייבש, והתם בריש פרק המניח את הכד [ב"ק כ"ז ע"ב] אמרי' במקום פסידא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי היכא דלית ליה פסידא, ומקשה מהכא למאן דאמר לא עביד אפי' היכא דלית ליה פסידא, ש"מ דלית כאן פסידא כלל, דאם כן הות קשיא לתרויהו דהא כולהו מודו היכא דאיכא פסידא דעביד, ומסיק רב אשי כל מן הצד דרך עקלתון קרובה לזה ורחוקה לזה, פי' ומשום הכי ושלו לא הגיעו, דהינו הדרך שהיה עובר בתוך שדהו, ומקשה ונימ' להו שקולו דידכו והבו לי דידיי, פי' ואמאי תני מה שנתן נתן, אחר דשלו לא הגיעו יקח מה שנתן להן מן הצד, ואסיקנא משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור (לטלטלו) [לקלקלו].
<h2>דף ק.</h2>
תניא הילך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' אין הילוך מועיל כלום, פי' המוכר שדה לחברו א"ר אליעזר דקנה ליה בהילוך דהילוך הוי חזקה, וחכמ' אומ' הילוך לא הוי חזקה, אלא נעל גדר פרץ כל שהו. א"ר אלעזר מאי טעמיה דר' אליעזר דכת' [בראשית י"ג] קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ורבנן משום חביבות' דאברהם קאמ' ליה הכי.
א"ר יוסי בר' חני' מודים חכמ' לר' אליעזר בשביל של כרמי' הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך, כי אתי עובדא קמיה דרב יצחק אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר, פי' כי אתי עובדא לקמיה באדם שמכר לחברו שביל של כרמים כמה צריך ליתן לו, ואמ' שצריך לו שביל רחב שישא משוי של זמורות על כתיפו ויוכל להתגלגל שם, ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא, אבל לא מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא, פי' אם המוכר רוצה לסתום השביל במחיצות מיכן ומיכן אז יניח לו זה הרוחב שלא יהו המחיצות מעכבין אותו, אבל אם אינו רוצה לסתום השביל במחיצו' אינו נותן לו אלא כשיעור רגליו שהרי אין מי שיעכב המשוי שעל כתיפו.
דרך היחיד ד' אמות, פי' אם אמ' אדם לחברו תמכור לי דרך בתוך שדך, צריך ליתן לו רוחב ארבע אמות שתעבור העגלה שם, ויותר הוא גדול הדרך מן השביל, תניא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו, אמר רב הונא הילכת' כאחרים, ודייני גולה אמ' שני גומדין ומחצה, פי' שתי אמות ומחצה, אמר רב הונא הלכה כדייני גולה, והאמ' רב הונא כאחרים, אידי ואידי חד שיעורא הוא.
<h2>דף ק:</h2>
ת"ר המוכר קברו ודרך קברו, מקום מעמדו ובית הספדו, באין בני משפחה וקוברין אותו משום פגם משפחה, פי' ונותנין לו דמיו ואינו יכול לעכב על ידן.
ת"ר אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו, פי' שהיו יושבין ומספרין בשבחו של מת ומנחמין את האבלים, ועוד אומ' להן עמדו ועומדין, ועוד אומ' להן אחר שהלכו מעט שבו ויושבין, כך עושין שבעה פעמים בתוך אותו המקום שהוא בית ארבעת קבין.
מתני'. המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר כול'. פי' זה לעשות לו קבר היא אחוזת קברות שייקברו שם כל בני ביתו, הילכך עושה לו מערה שתהא רחבה ארבע אמות וארכה ששה, ולא יהיה בתוכה שום קבר, שאינו כבוד שידרסו המתים, אלא כל תוכה של מערה הוא פנוי, והכוכין חופרין לשלשת צידי המערה ונמשכין חוץ לקרקע עולם, וראשיהן פתוחין למערה, והקוברין מכניסין המת מחצר המערה למערה ומשכיבין המת על הכוך, ופותח לתוך המערה שמנה כוכין, שלשה מיכן לאורך המערה, ושלשה מיכן לאורך המערה, ושנים מכנגדן לרוחב המערה, ובפתח המערה שהוא פתוח לחצר לא היה שום כוך, שחלל המערה ורוחב החצר היו פנויין ממתים שלא ידרסו, ומגיע לכל כוך וכוך שתי אמות, אמה אחת לחללו ואמה אחת לכותלו, חצי אמה מיכן וחצי אמה מיכן, וכשחופר הכוכין מן הצדדין כמין מערה חופר לכל רוח, עד שמשוה אותה לקרקע המערה, ואחרי כן חופר הכוכין למטה בארץ והן עתה שתי מערות זו בצד זו, באחת יעמדו הכוכין והאחת תהיה ריקנית ששם יעברו קוברי המתים וישכיבו אותן בתוך הכוכין, והגג שלהן הוא קרקע עולם, ומפרש בתוספתא [פ"ו הכ"ב] שגובה חלל המערה הוא ארבע אמות. והכוכין עושה ארכן ארבע אמות, שמא יצטרכו להשים שם המת בארונו, ורחבן דהינו עומקן שבעה טפחים שיכנס שם הארון, ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה כול', פי' כיון שהמערה ארוכה שמנה עושה מצד זה ארבעה כוכין, שתי אמות לכל כוך, וכן לצד זה, ולצד רחבה שהוא שש אמות עושה שלשה כוכין הרי י"א כוכין, ושני כוכין עושה אחד מימין הפתח ואחד משמאל כדבענן לפרושי, ועושה חצר על פתח המערה, שש על שש כמלא מיטה, ופותח לתוכה שתי מערות אחת מיכן ואחת מיכן, ר' שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה, פי' חופר החצר ומעמיקה עד שיהא קרקעיתה שוה לקרקעית המערות שממנה היו נכנסין למערות ונמצא הסלע זקוף סביב לחצר מארבע רוחותיה והחצר חפורה באמצע, ולת"ק עושה שתי מערות באותו הסלע מזרח ומערב או צפון ודרום, ולר' שמעון עושה ארבע, רשב"ג אומר הכל לפי הסלע, פי' בין שיעור הכוכין בין שיעור המערות כפי הסלע עושין אותן, שיש סלע חזק ויש סלע הבא בידים, הילכך אל תתן שיעור קצוב לדבר אלא כפי מה ששמין האומנין לחפור כך הן עושין, וכמה יש לרחק כוך מכוך וכמה מערות ראויות להיעשות שם.
<h2>דף קא.</h2>
ואמרי' הני תרי להיכא שדי להו אי לחצר הא קא מיתדשי ותנן חצר הקבר העומד לתוכה טהור, פי' אילו שני כוכין שאמ' ר' שמעון שעושין אחד מימין הפתח ואחד משמאל הפתח היכן חופר אורכן של כוכין, אם תאמר לתוך החצר הרי הן נידושין כשנכנסין שם נושאי המיטה ואין זה דרך כבוד למתים שיידושו, ועוד תנן חצר הקבר העומד בתוכה טהור אלמ' אין שם שום קבר, ובתוך המער' נמי אין לומ' שיהו נמשכין שם, שיהיו נידושין ברגלי האנשי' הנכנסין שם לקבור את המתים בכוכין שלהן, וכל הכוכין היו נמשכין בחוץ לקרקע עולם כדי שלא יהו נידושין. אמר ר' יוחנן דעביד להו בקרן זוית, פי' ומסמיך האחד לקרן זוית סמוך לפתח, ואחד בקרן זוית זו סמוך לפתח, וארכן מאריך בקרקע עולם כמו הארבעה, ונמצא עכשיו חמשה כוכין באורך הדופן, ואם תאמר היאך יעמדו ה' כוכין באורך ח' אמות יש לומר שהיה מצמצם ומקרב זה אצל זה ולא היה מניח אמה בין כוך לכוך, וגם אותו שבסוף הדופן לא היה מניח לו חצי אמה עד הקרן, אלא היה מסמיכו עד הקרן, וגם זה שבצד הפתח היה סומכו נמי עד הפתח והיה משתכר מקום שיעשה כוך זה, ומקשה והא קא נגעי כוכין אהדדי, פי' לא רחבן קאמ' שהיה מצמצם עד שהיה עושה ה' כוכין באורך ח' אמות של דופן כדפרישית. אלא על ארכן קאמ', שאם לא היה עושה אלא שתי מערות אחת מיכן ואחת מיכן אז היה בא יפה, אבל כיון שעושה ארבע מערות בד' רוחותיה נמצאו שתי מערות סמוכות זו לזו, זו למזרחה של חצר וזו לדרומה, ומקצוע צפונית מערבית של זו סמוך לקרקע מזרחית צפונית של זו, וכוך זה היוצא ממקצוע מערבית צפונית של זו מתערב ארכו בקרקע עולם שיוצא בו עם אורך הכוך שיוצא ממקצוע מזרחית צפונית, ומאריך לקרקע עולם ומתערבין זה עם זה שתי וערב, ומתרץ רב אשי במעמיק דאי לא תימ' הכי ד' מערות לר' שמעון כיון שהשתים סמוכות זו (בלא) [ל]זו בלא אילו הכוכין שבקרן זוית הן מתערבין זה עם זה שתי וערב, ואיבעי' תימ' בניפלי, פי' אותם שני כוכין שבשני צידי הפתח עושין אותן קצרים כדי לקבור שם נפלים, וכן נמי כל אותן הכוכין לר' שמעון שהן נוגעין זה בזה עושין אותן קצרים כדי לקבור שם נפלים.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך כול'. פי' בהילכתין דלקמ' [ק"ד א'] אמרי' דהאומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר לו הין חסר הין יתר, ולא מדה בחבל, כך הוא שוה כאילו אמ' הין חסר הין יתר, ואפילו פיחת רובע קב לסאה או הותיר רובע קב לסאה הגיעו, אבל מיהו נראה לי דוקא כגון שאמר לו שדה פל' שהיא בית כור עפר אני מוכר לך, התם אמרי' דאם פיחת רובע או הותיר רובע הגיעו, אבל אם היתה לו בקעה גדולה ואמ' בית כור אני מוכר לך בבקעה זו, נותן לו בית כור בכיון לא פחות ולא יתר, ואילו מכר לו בבקעה גדולה שצריך ליתן לו בכיוון, אם היו שם נקעים או סלעים עשרה אינן נמדדין עמה אלא משלים לו המידה בלא הן, ולוקחן הלוקח בלא דמים, ואין יכול המוכר לומ' לו כיון שאינך רוצה למודדן יהיו שלי דאדעתא דהכי שיהיה לו זכות בתוך שדהו לא זבין ליה, ולא חשיבי כבור וגת שאינן נמכרין עם השדה מסתמ', הילכך לוקחן הלוקח בלא דמים, ואם היו פחותין מעשרה נמדדין עמה, ואם אמ' לו כבית כור כמו כן נמי מודד לו בכיוון, אלא אהני האי דאמ' ליה כבית כור שגם הנקעים והסלעים שהן עשרה נמדדין עמה, ואם מכר לו שדה יחידית ואמר לו שהיא בית כור עפר, אפי' פחת רובע לסאה, או הותיר רובע לסאה הגיעו, וכן נמי אם אמ' לו הין חסר הין יתר דינן שוה, יתר מרובע יעשה חשבון, ואם היו שם נקעים וסלעים עשרה אין נמדדין עמה, ואינו יכול להשלים לו את החסרון בהן, שאע"פ שאמ' הין חסר הין יתר לא הועיל לו זה הלשון אלא לפחת רובע או הותיר רובע, אבל גבי נקעים לא הועיל, אבל אם אמ' לו שדה פל' שהיא כבית רובע אז מקבל עליו את פחת רובע וגם מקבל עליו הנקעים והסלעים שהן עשר'. ונר' לי דעפר לאו דוקא, אלא אע"ג דלא אמ' ליה עפר אלא בית כור סתם לא מקבל נקעים וסלעים עשרה, דבית כור זריעת כור משמע ולא קנה קרקע לביניין, והאי דתני בית כור עפר משום דסליק מפירקין דלעיל דתני המוכר פירות לחברו תני בית כור עפר דלא לישתמע כור פירות, ולאו למעוטי סלעים תנייה.
<h2>דף קג.</h2>
אמר רב פפא אע"פ שאין נקעים מליאים מים דחזו לזריעה אין נמדדין עמה, מאי טעמ' אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד וייראו לו כשנים ושלשה מקומות. פחות מיכן נמדדין עמה, א"ר יצחק טרשים שאמרו שנמדדין עמה בית ארבעת קבין לכור אבל טפי לא, ואמר רב עוקבא והוא שמובלעין בחמשת קבין, ור' חייה בר אבה א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה, תנא אם היה סלע יחידי אפי' בית רובע אינו נמדד עמה, ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהו אינו נמדד עמה.
<h2>דף קג:</h2>
מתני'. בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כול'. פי' דוקא אם פחת במדה, אבל אם היו שם נקעים וסלעים פחותין מעשרה נמדדין עמה, אם אמר לו הין חסר כול', פי' כשאמ' הין חסר הין יתר אע"ג דפחת רובע הגיעו, סלעים ונקעים עשרה אין נמדדין ואם אמר כבית כור והיו שם סלעים ונקעים עשרה נמדדין עמה ואם פחת בכל זה עוד רובע הגיעו. איבעיא להו בית כור סתמא מהו, ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך, כבית כור עפר אני מוכר לך, הין חסר הין יתר אני מוכר לך אפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, אלמ' סתמא נמי כהין חסר הין יתר דמי.
מתני'. ומהו מחזיר לו מעות כול'. פי' אם הותיר יותר מרובע קב לסאה מהו מחזיר לו מעות, שאם יחזיר לו קרקע הוא דבר מועט ואינו מועיל למוכר כלום, אלא כופין הלוקח שיתן לו מעות. ואם רצה המוכר לומ' ללוקח אי איפשי שתחזיר לי מעות אלא קרקע הרשות בידו, שמה שאמרו מעות לייפות כחו של מוכר אמרו אותו, מפני שהוא דבר מועט ואינו חשוב לו, הילכך אם הוא אומר במועט שלי אני חפץ ואי איפשי מעות הרשות בידו, אבל אם שייר בשדה בית תשעת קבין שהוא דבר חשוב, ובגנה בית חצי קב שהוא דבר חשוב, וכדברי ר' עקי' הוא חשוב גנה כבית רובע מחזיר לו קרקע, ואין כופין הלוקח ליתן לו מעות, דהשתא חזי ליה למוכר דהוא קרקע חשוב ויכול הלוקח להיפטר בחזרת קרקע ולא כייפינן ליה ליתן לו מעות מן המותר.
<h2>דף קד.</h2>
ומקשה לייפות כוחו של מוכר אמרי' ולייפות כחו של לוקח לא אמרי' והתניא פחות שבעה קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעה קבין ומחצה לכור הגיעו, יותר מיכן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח, פי' יותר מכן כגון שמנה קבין או שמנה וחצי שאינן שדה חשוב כופין את הלוקח ליקח ויתן לו מעות אם ירצה המוכר ולא קרקע מפני שאינו חשוב, ואת המוכר למכור, קס"ד דהכי קאמ' אם המוכר רוצה קרקע והלוקח אומ' לו אי איפשי שיהא לך חזקה בתוך השדה שמכרתה לי כופין המוכר למכור, אלמ' גם לייפות כחו של מוכר אמרי', ומהדר התם כגון דהוה יקירא ארעא מעיקרא והשתא זל, דאמרי' ליה אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא, פי' לעולם אימ' לך היכא דמוכר בעי ארעא יהבינן ליה והאי דקתני כופין את המוכר למכור הכין פירושא, אם המוכר רוצה מעות אלא אומ' לו הב לי לפום מאי דזבנת, והשתא זול ארעתא אומר לו הלוקח אם תרצה מעות סב כזולא דהשתא, וכופין את המוכר אם רוצה מעות שיטול כזולא דהשתא, אבל לעולם אם רוצה קרקע שקיל ולא כיפינן ליה דליזבון לייפות כחו של לוקח.
ומקשה והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו, פי' והיכי אמרת דשקיל כזולא דהשתא, ומהדר התם דהוה זולא מעיקרא ויקרה לה השתא, פי' אם עכשיו הוקרו הקרקעות אינו נותן לו כדשויא השתא, אלא כשער שלקח ממנו, שיד לוקח על העליונה היכא דמפציר בו מוכר ליתן לו דמים, אבל לעולם אם המוכר רוצה קרקע יהיב ליה, אלא אם אינו רוצה אלא מעות יד לוקח על העליונה, אם היו הקרקעות יקרות ועכשיו הוזלו נוטל המותר כשער דהשתא, ואם היו בזול ועכשיו הוקרו נותן לו כשער דמעיקרא, והיכא דאייקר מעיקרא ועד סוף שקיל ליה ויהיב ליה מעות אם רוצה המוכר, ואם רוצה קרקע נותן לו, דלייפות כחו של מוכר אמרי' אבל לייפות כחו של לוקח לא אמרי'.
שאם שייר בשדה בית תשעת קבין. אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה, ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה, ואי איכא יותרא למילתא דתשעת קבין הדר, פי' דמחזיר קרקע ולא מעות שהרי קרקע חשוב הוא, והילכת' כרב נחמן.
<h2>דף קד:</h2>
תנא אם היה סמוך לשדהו כל שהו מחזיר לו קרקע. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר, כלפי לייא, פי' הרובע הוי מחילה והמותר לא הוי מחילה ומחזיר לו, והיכי תני דלא הרובע בלבד מחזיר אלא כל המותר, תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעין כולן, פי' אם מצא יותר מרובע לכל סאה לא אמרי' שיחזיר המותר והרובע יהיה מחילה, אלא מתוך שמחזיר המותר מחזיר נמי את כל הרבעין.
מתני'. מדה בחבל אני מוכר לך, הין חסר הין יתר כול'. פי' דקסבר בן ננס כשאדם אומר שתי לשונות שזה סותר את זה הלך אחר לשון האחרון, דודאי הדר ביה ובתוך כדי דיבור הוא רשיי לחזור בו, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמ' אומ' הלך אחר פחות שבלשונות, פי' מספקא להו לחכמ' איזה לשון עיקר, והילכך אנו הולכין אחר הפחות שבלשונות. שיד לוקח על התחתונה, והמוכר שהוא מוחזק בשלו ידו על העליונה.
<h2>דף קה:</h2>
אמר רב כהנא אמרי בי רב אסתירא מאה מעי מאה מעי, מאה מעי אסתירא [אסתירא], פי' האומ' לחברו אתן לך בחפץ אסתירא מאה מעי נותן לו מאה מעי, ואם אמר לו מאה מעי אסתירא נותן לו אסתירא פי' אסתירא היא (ל') סלע(י) מדינה דהינו חצי זוז צורי ששמנה סלעי מדינה יש בסלע צורי, פי' נמצא אסתיר' דהיא סלע מדינה יש לה צ"ו פרוטות כיצד שש מעה כסף דינר, והמעה שני פונדיונין, ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, נמצאו שלש מעות באסתירא שהיא חצי זוז שהן ששה פונדיונין ושנים עשר איסרין, וכל איסר ח' פרוטות והן מעות של נחשת, ויגיעו צ"ו פרוטות לחצי זוז צורי שהיא האסתירא, וקסבר רב הלך אחר לשון האחרון כבן ננס, וכיון דשמואל פליג עליה דרב ואמ' זו דברי סומכוס, אבל חכמ' פליגי ואמרי הלך אחר הפחות שבלשונות הלכה כמותו, דקימ' לן הלכה כשמואל בדיני.
<h2>דף קו.</h2>
בסימניו ובמצריו פחות שתות כול'. פי' האומר לחברו שדה זו שהיא בית כור אני מוכר לך כמו שעומדת בסימניה ובמצריה, אם פחת שתות הגיעו, כיון דאמר ליה בסימניו ובמצריו, אבל יותר ינכה כיון דאמר בית כור.
איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות, ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות, פי' רב הונא גריס במתני' פחת שתות הגיעו, והאי דתני עד שתות ינכה הכין פירוש' יתר משתות עד שתות ולא עד בכלל ינכה. ורב יהודה גריס פחות משתות, והכי קאמר פחות משתות הגיעו, אבל עד שתות ושתות בכלל ינכה. מיתיבי פחות שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו, והא שום הדיינין דשתות כיותר משתות הוא, פי' דהכי תנן [כתובות צ"ט ע"ב] שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, אמ' לך רב הונא וליטעמיך הגיעו קתני אלא כשום הדיינין ולא כשום הדיינין, כשום הדיינין דשתות, כלומ' כמו ששם שיערו בשתות הכא נמי שיערו בשתות, ולא כשום הדיינין דאילו התם בטל מקח ואילו הכא הגיעו, וכיון דתניא הגיעו כרב הונא הלכה כרב הונא.
<h2>דף קו:</h2>
רב פפא זבן ארעא מההוא גברא אמ' ליה הויא עשרין גריוי במישחא, פי' כשיעור זריעת עשרין סאין, ולא הואי אלא חמיסר, אתא לקמיה [דאביי] אמ' ליה סברת וקבילת, אמ' ליה והתנן פחות שתות הגיעו יתר מיכן ינכה, פי' אלמ' כיון דאמ' ליה בית כור אע"פ שאמ' לו בסימניו ובמצריו ינכה, והכא נמי הא אמ' לי עשרין גריוי ואע"ג דאמ' לי בסימניו ובמצריו למה אקבל רובע חסרון, אמ' ליה הני מילי היכא דלא קאי בגוה, אבל היכא דקאי בגוה סבר וקביל, פי' היכ' דלא קאי בגוה ואמ' בית כור עפר אני מוכר לך אע"ג דאמ' ליה בסימניו ובמצריו אם הוא יותר משתות יעשה חשבון, אבל מר דקאי בגוה ואמ' לך שדה זו אני מוכר לך סברת וקבילת מיניה כמה שהיא, והאי דקאמ' לך עשרין גרוי הכי קאמ' לך דשויא כמאן דהות מחזקא עשרין גריוי ולאו דמחזקא ממש קאמ' לך.
תניא ר' יוסי אומ' האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן, פי' כל החלקין ששמו ואמרו ילך זה כנגד זה קנו כבר, ואינן יכולין למחות ולומ' נשום בענין אחר, אלא כיון שהתחילו לעשות מעשה ולהפיל גורלות כבר קנו כל החלקים להיות כאשר נישומו, ואינם חסירים אלא ברור להטיל עליהן גורלות ולהתברר כל אחד בחלקו, וטעמ' מאי, פי' אע"פ שעלה הגורל לכל אחד ואחד, עד שלא יזכה כל אחד בחלקו, או שיקנו מידן למה קנו ולא יוכלו לחזור בהן, הרי אין הקרקע נקנה אלא בכסף בשטר ובחזקה, או בחליפין, אבל גורל אנה מצינו דקונה, ואמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי.
איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת, פי' וחוזרין וחולקין הכל לג' חלקים, ושמואל אמר מקמצין, פי' לא בטלה מחלוקת אלא כל אחד ואחד עומד (לעצמו, ושמואל דאמר מקמצין כל אחד ואחד עומד) בשלו, ונותן לזה האח שבא שליש מחלקו בגורל, שאם היו שם שש שדות ולקח זה שלש וזה שלש, כל אחד ואחד נותן לזה האח שבא שדה אחת משלש שדותיו בגורל, ואלה שני האחין שחלקו מתחילה אין אחד מהן יכול לבטל החלוקה. אמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמ' הדר דינא, אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי, ואזול בי תרי מיניהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת, הכי השתא התם נחיתו אדעתא דבי תלתא מעיקרא, הכא לא נחיתו אדעתא דבי תלתא מעיקרא. מוכיח מיכן דהני בי תלתא דהוו שותפי או אחי, ואזול בי תרי ופלוג בלא דעתא דחבריהו מה שעשו עשו, ודוקא היכא דלא מערער ההוא שלישי דלא הוה בהדיהו וניחא ליה במאי דפלגו, התם אמרי' מה שעשו עשו ואין אחד מאלה השנים שחלקו יכול לבטל החלוקה, אבל אם אותו השלישי שלא היה בעת החלוקה רוצה לבטל חלוקתם הכי נמי ודאי דמצי מבטל לה, ואמר להו מאן פלג לכו, דדוקא בבעל חוב תקון רבנן ליפרע שלא בפני בעל חובו שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לחלוק שלא בפני בעל דינו לא, וההיא דאיסור ורב ספרא לא דמיא להא, דהתם עיסקא והכא קרקע, והינו טעמ' דשני בין דין עיסקא לדין קרקע משום דעיסקא דעתיה אדמי, הילכך כיון דמסיק ליה לשותפיה מאי דשוי הנהו דמים לא איכפת ליה, אבל קרקע דעתיה אגוף קרקע ניהו הילכך אפי' אסיק ליה מאי דשוי, אמ' ליה מאן פלג לך, אנא חולקך בעינא ומי הביאך לחלק השדות בלא לי, והילכת' כרב דאמ' בשני אחין בטלה מחלוקת כדבענן למימר לקמ', ואפי' אחד משני אחין שחלקו מבטל החלוקה כיון דלא נחיתו אדעתא דמעיקרא.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר שלשה אחין שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת, פי' כיון שחייבין ליתן לו חלקו, לא אמרי' יקמץ כל אחד מחלקו ויתן לו, אלא בטלה חלוקתן וחולקין בגורל מתחילה, ואע"ג דאדעתא דבי תלתא פלוג, כיון דשקל בעל חוב לחלק תליתאי אשתכח דבטעות חלקו הילכך הדרי ופלגי מעיקרא, ולהכי נקט שלשה אחין, שאם היו שנים לא היה צריך לומר רב בטלה מחלוקת, דכיון דאינם אלא שנים מה קימוץ שייך התם כיון דרוצה להחזיר לו חצי כל הנכסים, היאך יחזיר לו כי אם בגורל, משום הכי נקט שלשה לאשמועינן דלא אמרי' זה יתן לו שליש מחלקו בגורל, וזה שליש מחלקו בגורל, והינו מקמצין דאמר שמואל לעיל וחלוקת שני האחים תהיה קיימת אלא בטלה חלוקתן לגמרי, ושמואל אמר ויתר, פי' הפסיד כל חלקו, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, פי' חצי חלקו מפסיד וחצי חלקו שהוא נוטל רביע קרקע והרביע יכולים לסלקו במעות, רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו, פי' אכתי קיימי נכסים בתפושתן הראשונה, ואילו בראשונה קודם שחלקו והוה שקיל בעל חוב מהנך שדות לא הוו פלגי לשארא דאשתיור בשוה, הם הכי כשחלקו בטלה חלוקתן ופלגי לשארא בשוה, ולא מצו לסלוקיה להאי אחא בזוזי כי היכי דעביד מוכר ללוקח כי אתי בעל חוב דמוכר וטריף מלוקח והדר לוקח למוכר דמסלק ליה בזוזי, דאחין שחלקו לאו כלקוחות דמו, דלא אמרי' כיון דחלקו בטל מהן דין ירושה וכמוכר זה לזה חלקו בכל שדה דמו, והילכך יסלקו לאותו אח בזוזי, אלא עדין דין הירושה קיים ביניהם, וכמו שמתחילה לא היו יכולין לסלק זה לזה בזוזי הם הכי נמי השתא אלא חוזרין וחולקין המותר בגורל. ושמעינן מהכא דכי אתי בעל חוב למיטרף חולקא דחד מיניהו דלא מצי לדחוייה ולמימ' ליה אמאי טרפת כולה מדידי טרוף מדידי מאי דמטי לי ושארא טרוף משארא אלא יד בעל חוב על העליונה למיטרף ממאי דבעי דאמ' ליה לא מצינא דאיטרח, והוא הדין לשלשה לקוחות שקנו ביחד, ונראה לי כגון דהוו להו כל השדות שוות, אבל אם לא היו שוות אין דינם אלא בבינונית, ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, פי' דאי הוה כלוקח באחריות זוזי מיהת הוו יהבי ליה, אלא בזה סבר שמואל אדעתא דהכי פלוג מעיקרא, דכל מאי דמטי לחד מיניהו דלא ליקמו אחוה בהדיה, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, מספקא ליה אי יורשין הוו, אי לקוחות הוו, הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, פי' רב אסי סבר נוטל זה האח חצי חלקו משום דמספקא ליה אם הלכה כרב ונוטל כל חלקו, או כשמואל ואינו נוטל כלל, הילכך נוטל חצי חלקו, ואותו חצי חלקו שנוטל אינו נוטל הכל קרקע אלא רביע קרקע ורביע מעות, משום דמספקא ליה אפי' זה החצי שהוא נוטל אי משום כח יורש אי משום כח לוקח באחריות, הילכך שקיל ריבעא כדין יורש קרקע וריבעא מעות כדין לוקח באחריות, וליכא למימ' כיון דהכל מספקא ליה לרב אסי אמאי מפסיד האי אחא פלגא, לימ' הכי ספק כיורש הוי ספק כלוקח, ואם תימצי לומר כלוקח הוי ספק כלוקח באחריות ספק כלוקח שלא באחריות, הילכך הוה ליה לוקח שלא באחריות ספק ספיקא ולא ליפסוד מידי, אין לומר כן, דכיון דאיכא לספוקי כשמואל דאמר כלוקח שלא באחריות דמי, אע"ג דאיכא תרתי טענתא דמסייע ליה מפסיד פלגא, ולא ייקרא זה ספק ספיקא אלא ספיקא חדא הוא, ספק לוקח שלא באחריות כשמואל, ספק לא הילכך לא שקיל אלא פלגא ופלגא מפסיד, ופלגא דשקיל נמי מספקא ליה מאיזו טענה שקיל ליה הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות.
אמר רב פפא הילכת' בהני שמעתתא מקמצין, אמימר [אמר] בטלה מחלוקת, ומסיק תלמ' והילכת' בטלה מחלוקת, פי' באילו שתי הלכות בשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים, ובשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן אמרי' בטלה מחלוקת כרב.
ת"ר שלשה שירדו לשום, אחד אומר במנה, ושנים אומ' במאתים, אחד אומ' במאתים ושנים אומ' במנה בטל היחיד במיעוטו, אחד אומר במנה, ואחד אומ' בעשרים, ואחד אומר בשלשים נידון במנה, ר' אלעזר ביר' צדוק אומר נידון בתשעים, פי' בתשעים זוזים שהם כ"ב סלעים וחצי, אחרים אומ' עושין שומא ביניהן ומשלשין, פי' רואין כמה יש בין המרבה ובין הממעיט ומשלשין ביניהן, האומ' במנה הוא כ"ה סלעים שהן מאה זוזים, והאומ' בעשרים הן פ' זוזי', והאומ' בשלשים הן ק"כ, כמה יש עכשיו בין המרבה ובין הממעיט י' סלעים שהם מ' דינרי', חלקם לג' חלקים יבוא לכל חלק שלש עשרה דינרין ושליש, מאן דאמר במנה קסבר מילתא מציעתא, פי' תופשין הבינוני שבהן.
<h2>דף קז:</h2>
ר' אלעזר ביר' צדוק אמ' נידון בתשעים, קסבר הא תשעין שויא והאי דקאמ' עשרין קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמ' מנה קא טעי עשרה לקמיה, אדרבה האי ארעא מאה ועשר שויא והא דקאמ' מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמ' שלשים קא טעי עשרה לקמיה, נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מאה לא מפקי לה.
אחרים אומ' עושין שומא ביניהן ומשלשין, קא סבר הא ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמ' עשרין קא טעי תליסר (ותלתא) ותולתא לאחוריה והאי דקאמ' מנה קא טעי תליסר ותולתא לקמיה, ובדין הוא דלימ' טפי והאי דלא קאמ' קסבר מיסתיאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי, אדרבה האי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא, והאי דקאמ' מנה קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה, והאי דקאמ' שלשים קא טעי תליסר ותולת' לקמיה ובדין הוא דלימ' טפי, והאי דלא אמ' קסבר מיסתיאי דקא מטפינא אחבראי כולי האי, נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקי לה, אמר רב הונא הלכה כאחרים, אמר רב אשי טעמ' דאחרים לא ידענא הילכת' עבדינן כותיהו, וכיון דרב אשי דחה טעמ' דאחרים הילכת' כת"ק דאמ' נידון במנה דהוי הבינוני שבשניהן.
מתני'. האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך כול'. פי' כשאמ' לו חצי שדי אני מוכר לך בכך וכך ולא פירש לו באיזה רוח הרשות ביד המוכר ליתן לו באיזו רוח שירצה, אבל מיהו כיון דאמר לו חצי שדי, אילו היה צד אחד שבשדה שמן וצד אחד כחוש אינו יכול ליתן לו חצי שדה במידה בצד הכחוש, שאין זה חצי, שיותר שוות העשר קנים שבצד השמן מן העשרים שבצד הכחוש אלא משמנין ביניהן, פי' מעלין השומן בדמים ורואין כמה יפה זה מזה, ונותן לו בכחוש יותר עד שישוה חציו האחר השמן, וזהו לדמי דאמרי' בגמ', ואין הלוקח יכול לומר לו אני חצי זה השמן אני רוצה, דיותר אדם רוצה בקב עידית מסאה זיבורית ואע"פ שדמיהן שוין, משום דיד בעל השטר על התחתונה, וכיון שלא פירש לו באיזו רוח נותן לו בכל רוח שירצה, ולא יוכל לכופו הלוקח שיתן לו חצי בכחוש ובשמן, עד שיפרש לו בפירוש חצי שדי אני מוכר לך בכחוש ובשמן, והיינו יכולים לפרש דהאי דתני משמנין דוקא קאמר, שנותן לו חצי השומן, דכיון דאמר לו חצי שדי אני מוכר לך חציו בכל משמע בין בכחוש בין בשמן, אלא משמנין דסיפא לא מתפרש אלא לדמי כדבענן למימר לקמ', ומדסיפא לדמי משמנין דרישא נמי לדמי קאמר כדפרישית, ומשום הכי איצטריך לפרושיה לוקח נוטל כחוש דלא תימ' משמנין דוקא קאמר ויטול חצי השומן אלא לדמי.
חצייה בדרום אני מוכר לך כול', פי' ברישא דאמ' חצי שדי אני מוכר לך סתם ולא קבע לו באיזו רוח נותן לו באיזה רוח שירצה, אבל בסיפא דקבע לו בדרום נותן לו לצד דרום, אבל מיהו אם היה כל השדה שלשים קנים והעשר שבצפון היו שמנות ושוות העשרים שבדרום, אינו יכול לומר לו המוכר קח חמש עשרה קנים בדרום, אי נמי אם היו העשר שבדרום שמנות ושוות העשרים שבצפון אינו יכול לומר לו הלוקח תן לי חמש עשרה קנים בדרום, דכיון דחצייה אמ' לו לא ייקרא זה חצייה דלא ייקרא חצי במדה אלא בשומא הילכך משמנין ביניהן, פי' מעלין אותו השומן בדמים, שאם השומן בצפון נותן לו עשרים קנים בדרום ואם השומן בדרום נותן לו עשר קנים בדרום, ואינו יכול לומר לו המוכר עכשיו קח הצד הכחוש דהא קבע לו בדרום כל מה שהוא בין כחוש בין שמן, ואין לפרש משמנין דסיפא שיתן לו חצי השומן וחצי הכחוש דהא קבע לו מקום, אלא האי משמנין לדמי הוא כדפרישית ומדסיפא לדמי רישא נמי לדמי.
ומקבל עליו מקום הגדר כול'. פי' מקבל עליו המוכר בתוך חלקו מקום הגדר של לוקח והחריץ ובן חריץ, שכשאמ' לו חצי שדי אני מוכר לך כך חצי הראוי לזריעה שכשמכר לו כל שדהו נותנה לו כאשר היא במצריה, אי נמי כשאמ' לו בבקעה גדולה בית כור עפר אני מוכר לך מודד לו בית כור עפר, אבל עכשיו דאמר ליה חצי שדי צריך שיתן לו חצי שדה פנוי לזריעה וכל מקום הגדר והחריץ מקבל עליו, ויש לומר שגם כשאמר לו בית כור עפר אני מוכר לך בבקעה גדולה צריך ליתן לו בית כור הראוי לזריעה ומקבל עליו המוכר מקום הגדר והחריץ, תנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחרי גדר כדי שלא תהא חיה קופצת, וליעבד חריץ ולא ליעביד בן חריץ, איידי דרויח קימא בגויה וקפצה, וליעביד בן חריץ ולא ליעביד חריץ, איידי דקטין קיימא אשיפתיה וקפצה, וכמה בין חריץ לבן חריץ טפח.
<h2>דף קח.</h2>
יש נוחלין כול'. פי' האב נוחל את הבנים, שאם ימות הבן בלא בנים אביו יורשו ולא אחיו. והבנים נוחלין את האב, שאם ימות האב הבני' נוחלין אותו, נמצא שהן נוחלין ומנחילין, ואמרי' מאי שנא דקתני האב את הבנים ברישא ליתני הבנים את האב, חדא דאתחולי בפורענותא לא מתחלינן, ועוד כדכת' [במדבר כ"ז] איש כי ימות ובן אין לו, פי' הוא היורש הכת' בפרשה תחילה שהבן יורש את האב, ומהדר איידי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה, פי' שאינו כת' בפירוש שהאב יורש את הבן אלא מדרשה יליף לה, מאי דרשה דתניא לשארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין, יכול יהא קודם לבן ת"ל הקרוב קרוב קודם, פי' האי לשארו קרא יתירא הוא דאיבעי ליה למיכתב ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו, האי לשארו למאי אתא אלא לרבות את האב שיהא קודם לאחין, אבל לבן אינו יכול לקדום מדסמכיה אצל הקרוב לומ' לך הקרוב לשארו קודם לשארו ויותר הוא קרוב הבן מן האב, ומקשה והא קראי לאו הכי כתיבי, ומהדר קראי שלא כסדרן כתיבי, פי' והכי מסדרינן לקראי ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו, ואם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו, ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא את זו דרש ר' ישמעאל ביר' יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין, פי' מדשני קרא בלישניה ולא כת' ונתתם אלא והעברתם דרשינן הכי.
<h2>דף קי.</h2>
והבנים את האב, מנלן דבן קודם לבת דכת' [במדבר כ"ז] איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, טעמ' דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם.
<h2>דף קי:</h2>
והאחין מן האב נוחלין ומנחילין. מנלן דדוקא מן האב ולא מן האם, דכת' [במדבר כ"ז] ממשפחתו וירש אותה, משפחת אב קרויה משפחה ואין משפחת אם קרויה משפחה.
<h2>דף קיא.</h2>
והאיש את אמו, מנהני מילי דת"ר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל [במדבר ל"ו] היאך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן, פי' מקרא יתירא דממטות דריש הכי, ואין לי אלא בת בן מנין אמרת קל וחומר, ומה בת שהורע כחה בניכסי האב ייפה כחה בניכסי האם, בן שייפה כחו בניכסי האב אינו דין שייפה כחו בניכסי האם, וממקום שבאתה מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת, ר' יוסי ביר' יהודה ור' אלעזר ביר' יוסי אמרו משום ר' זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בניכסי האם, מאי טעמ' דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ות"ק לא דריש דיו והא דיו דאוריתא הוא, בעלמ' דריש ושאני הכא דאמר קרא ממטות, מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב קודם בן לבת אף מטה האם בן קודם לבת.
ר' נתאי סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה שמואל כמאן כר' זכריה בן הקצב אפס ר' זכריה, ר' טבלא סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה רב נחמן מאי האי, דאמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרבה הלכה כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה זיל אהדר ואי לא מפיקנא ליה לרב חיננא מאוניך, רב הונא בר חייה סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב אמר ליה רב נחמן מאי האי, אמר ליה הכי אמר רב הונא הלכה כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה אישלח ליה, איכסיף, אמר ליה השתא אי נח נפשיה דרב הונא איתרסת לקיבלאי, ואיהו כמאן סברה כי הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו אין הלכה כר' זכרי' בן הקצב.
בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' ינאי מנין לבן שקודם לבת בניכסי האם, אמר ליה דכת' ממטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת, או מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר רבא אמר קרא [דברים כ"א] לו משפט הבכורה משפט בכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה.
<h2>דף קיא:</h2>
והאיש את אשתו, מנהני מילי דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו, יכול אף היא תירשנו ת"ל [במדבר כ"ז] וירש אותה, הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו, והא קראי לאו הכי כתיבי, אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין, פי' ו' דנחלתו ול' דלשארו ומוסיפין זו עם זו ודורשין את נחלת שארו לו.
<h2>דף קיג.</h2>
והא תנא מייתי לה מהכא ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסיבת הבעל הכת' מדבר, אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן, כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה, הרי הסיבת הבן אמור הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסיבת הבעל הכת' מדבר.
אמר ר' אבהו א"ר יוחנ' א"ר ינאי מנין שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, שנ' ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד, מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב, אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר, ובני אחיות, פי' בני אחיות ראובן נוחלין את ראובן אם מת ואין לו בנים, ולא אב, ולא אחין, ולא אחיות, בני האחיות נוחלין אותו. אבל אם ימותו בני הא' אין ראובן יורש אותם אלא משפחת אביהן, נמצאו בני אחיות נוחלין ולא מנחילין, תנא בני אחיות ולא בנות אחיות, למאי הילכת' אמר רב ששת לקדם, תני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש אותה מקיש ירושה שנייה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שנייה בן קודם לבת, פי' האי וירש אותה קרא יתירא הוא דאיבעי ליה למיכתב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו ולישתוק, אלא בא להקיש ירושה שנייה לירושה ראשונה הכתובה תחלה איש כי ימות ובן אין לו, מה להלן בן קודם לבת אף כל ירושות שבפרשה וכל הבאין מכחן בן קודם לבת, וכל הירושות הוא קורא ירושה שנייה.
<h2>דף קיג:</h2>
תני רבה בב"ח קמיה דרב נחמן, והיה ביום הנחילו את בניו, ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, א"ל אלא מעתה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה, דילמ' דין נחלות קאמרת, דתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אירעה כל הפרשה כולה להיות דין, פי' שאם קראו האחים בני אדם לחלק להן נחלת אביהן אל ייזקקו להן אלא ביום שסתם חילוק נחלות דין הוא כדכת' והיתה לבני ישראל לחקת משפט אירעה כל הפרשה כולה להיות דין, שאין נזקקין לחילוק נחלות בציר משלשה, ומההוא קרא דלחוקת משפט ילפינן שצריך שלשה, ומביום הנחילו ילפינן שצריך יום מה שאין כן בחילוק השותפין, דאילו חילוק השותפין אם יש להן קרקע או מטלטל ורוצים לחלקו בפני בני אדם נזקקין להן אפי' שנים ואפי' בלילה, דחילוק השותפין לא מיקרי דין עד שתהא תביעה ביניהן, אבל חילוק נחלות בלי שום תביעה שתהיה ביניהן, לבד שרוצים שיחלקו להן אין נזקקין להן אלא שלשה וביום, דסתם חילוק נחלות נקרא משפט, והאי דאמרינן דסתם חילוק נחלות הוי משפט אתיא כרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין, ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפי' שלשה כותבין ואין עושין דין, מאי טעמ' דהוו עדים ואין עד נעשה דיין, אמר ליה אין הכי קאמינא, פי' נכנסו לבקר וחילק שכיב מרע בפניהן נכסיו לבניו, אע"פ שלא זימנם לדין אלא לבקר נכנסו אם רצו כותבין מה שהיה בפניהן בלשון עדות כי יכולין לומר אין אנו רוצים להיות דיינין וכותבין מה שהיה בפניהן בלשון עדות, ואם רוצה אחד מן האחין למחות באחיו צריכין ללכת בעדות זו לפני הדיינין ויורידו אותן בניכסי אביהן כפי עדותן, ואם רצו כותבין הצואה שהיתה בפניהן בלשון דין, שכותבין במותב תלתא כחדא הוינא וציוה פל' כך וכך, והרי אנו מחזיקין פלוני בשדה פל' ופל' בשדה פל', ושוב לא יוכל אחד מהן למחות באחיו, ואין צריכין ללכת בפני בית דין להחזיקם שכבר מוחזקין ועומדין הן על פי אילו, ואע"פ שלא זימנם לדין אלא קראם לחלק בפניהן רשאין לעשות דין ולכתוב להן פסק דין מה שאין רשאין לעשות כן בחילוק השותפין, שאם קראו שלשה לחלק בפניהן אינן רשאין לכתוב עדותן בלשון דין עד שיקבעו אותם דיינין עליהן, אבל הכא כיון דחילוק נחלות נקרא דין מסתמא אע"פ שלא הזמינם לדין רשאין לעשות דין, אבל מיהו והוא שלא קבעם עדים, אבל אם קבעם עדים שאמר להם תהיו עדים בדבר זה שוב אינן עושין דין דאין עד נעשה דיין, אבל אם קראן סתם ולא פירש תהיו עדים אותו הסתם הוי כאילו הזמינם לדין, אבל אם היו שנים שאינם ראויין להיות דיינין, או שלשה בלילה שאינן ראויין להיות דיינין הוו להו עדים ואל יעשו דין שאין עד נעשה דיין. עיין בערך כ"ה בספר המכריע.
<h2>דף קיד.</h2>
איתמר קנין עד אימתי הוא חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין, פי' המקנה שום דבר לחברו בקניין אע"פ שקנו מידו כל זמן שיושבין שם יכול לחזור ולבטל קניינו, ואע"פ שהפסיקו העניין ונכנסו לעניין אחר, דאדעתא דהכי אקני ליה אם יתרצה כל זמן שהן יושבין ולא יתחרט בו, ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין, פי' אם גמרו אותו הענין ונכנסו לענין אחר אע"פ שהן יושבין אינו יכול לחזור בו, ומסיק תלמ' והילכת' כרב יוסף בשדה קנין ומחצה, פי' כל היכא דפליגי רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מהני תלת, שדה אמרן לעיל בפ' השותפין [י"ב ע"ב] דאמרן תרויהו אחד ניגרא, אמר רב יוסף כגון זו כופין על מדת סדום, קניין הא דאמרן, מחצה לקמן בפ' מי שמת [קמ"א ע"א] בההוא דאמ' לה לדביתהו נכסיי ליך ולבניך, אמר רב יוסף קנתה פלגא.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה את בנה, הא תו למה לי, הינו הך, האשה את בנה הינו האיש את אמו, האשה את בעלה הינו האיש את אשתו ואחי האם הינו בני אחיות, הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה, מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בק' להנחיל לאחין מן האב, פי' כשם שאין הבעל יורש את אשתו כשהבעל בקבר, אף הבן אינו יורש את אמו כשהבן בקבר להנחיל לאחין מן האב, שאילו היה לו זרע היה עומד תחתיו, והאי דיליף בן מבעל, משום דבעל מילתא פשיט' היא דלא לירות בקבר דהא לאו קרוב הוא, ובעודו בחיים משום גזירת מלך קא ירית, אבל בן דהוא קרוב הוה אמינא כך יורש בקבר כאילו הוא בחיים כדין כל הקרובים קמ"ל תנא דמתני' דאקיש להו שאינו יורש בקבר להנחיל לאחין מן האב, ובראוי אין דינן שוה שהבעל אינו יורש בראוי כבמוחזק, אבל הבן יורש את הראוי כבמוחזק ומנחיל לאחין מן האב.
א"ר יוחנן משום ר' יהודה ביר' שמע' אשה יורשת את בנה דבר תורה שנ' [במדבר ל"ו] ממטות בני ישראל מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב אב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה, איתיביה ר' יוחנן לר' יהודה האשה את בנה כול' נוחלין ולא מנחילין, אמר ליה משנתינו איני יודע מי שנאה, ותנא דידן אי דריש מטות אשה נמי תירש, ואי לא דריש מטות בן דקדים לבת בניכסי האם מנא ליה, לעולם דריש מטות ושני הכא דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ולא מורשת, והילכת' כסתם מתני' שאין האם יורשת את בנה אלא הקרוב קרוב ממשפחת אביו יורשו.
<h2>דף קטו.</h2>
מתני'. סדר נחלות כך הוא כול'. ת"ר ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבן, בת הבן, ובן בת הבן מנין ת"ל ובן אין לו עיין עליו, פי' והוא הדין דמרבינן נמי מהאי עיין עליו ממזר שהוא יורש את אביו כדאמרי' לענין ייבום בפ' שיני דיבמות [כ"ב ע"ב]. בת אין לי אלא בת, בן הבת בת הבת ובן בת הבת מנין ת"ל ואם אין לו בת עיין עליו, הכיצד נחלה משמשת והולכת עד ראובן.
<h2>דף קטו:</h2>
אמר רב הונא א"ר כל האומר תירש הבת עם בת הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו, שאינו אלא מעשה צדוקין שהיו אומ' תירש הבת עם בת הבן מקל וחומר. והאב קודם לכל יוצאי יריכו, בעי רמי בר חמא אבי האם והאח כגון אברהם ויעקב בניכסי עשו איזה מהן קודם, אמר ליה והאב קודם לכל יוצאי יריכו, פי' ויעקב הוא יוצאי יריכו של אברהם, ואברהם קודמו, ורמי בר חמא יוצאי יריכו שלו ולא יוצאי יריכו של בנו, פי' דוקא לבניו קודם ולא לבני בניו ויעקב קודם, הכי נמי מיסתברא דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, ואילו איתיה ליצחק יצחק קודם השתא דליתיה ליצחק יעקב קודם ש"מ.
<h2>דף קיז.</h2>
מתני'. בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים כול'. תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דתניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנ' [במדבר כ"ו] לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ [שם] לאלה כאלה להוציא את הטפלים, פי' קסבר ר' יאשיה לא נתחלקה הארץ לבאי הארץ אלא ליוצאי מצרים, שכל מה שנטלו באי הארץ לא נטלו אלא בזכות אבותיהן שהיו יוצאי מצרים שכבר להם ניתנה הארץ בירושה, כדכת' [שמות ו'] ונתתי אותה לכם מורשה וליוצאי מצרים נאמ' מקרא זה, ואם היו שני אחין מיוצאי מצרים שהולידו בנים במדבר, ובכניסתן לארץ היו לאחד תשעה בנים ולזה בן אחד, זה לקח חלק אחד בשביל אביו וכל הט' לא נטלו אלא חלק אחד בשביל אביהן, ותנא דמתני' סבירא ליה כר' יאשיה, וצלפחד וחפר היו מיוצאי מצרים וניתנו להם שני חלקים לכל אחד חלקו, וגם שאר בני חפר אחי צלפחד שהיו מיוצאי מצרים לכל אחד ניתן חלקו, ובנות צלפחד נטלו חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים, וגם בחלק שנתנו לחפר שהיה מיוצאי מצרים ומת במדבר וירשו אותו כל בני חפר, ואע"פ שגם הם מתו בניהן שנכנסו לארץ נטלו חלקם, והחלק שהיה מגיע לצלפחד בחלק של חפר נטלו אותו בנות צלפחד, וגם היה צלפחד בכור והיה ראוי ליטול פי שנים בחלקו של חפר, ונטלו בנותיו אותו חלק הבכורה הרי שלשה חלקים כל חלק אביהן ושני חלקים בחלקו של חפר, ואע"ג דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, וכשמת חפר עדין לא הוחזק בארץ ישראל, והיאך יקח צלפחד בחלקו פי שנים אמר רבא ארץ ישראל מוחזקת היא דכת' ונתתי אותה לכם מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם, וכאילו הוחזקו בה דמי, והאי דכת' לאלה כאלה להוציא את הטפלים, שאם יצא ממצרים פחות מבן עשרים והוליד בנים במדבר ונכנסו לארץ בני עשרים אינן נוטלין לא בזכותן שהרי לא נתחלקה לבאי הארץ, ולא בזכות אביהן שהרי היה פחות מבן עשרים כשיצא ממצר', ושמעינן מהכא דבת הבכור היא עומדת במקום אביה ליטול חלק הבכורה, ואע"פ שמת הבכור בחיי אביו, כשימות האב נוטלת בת הבכור פי שנים בניכסי האב, כגון מת ראובן בחיי יעקב והניח בת, לכשימות יעקב, בת ראובן נוטלת פי שנים בניכסי יעקב כאילו היה ראובן קיים, דאע"ג דמית צלפחד בחיי חפר נטלו בנותיו חלק בכורה, דהא לא קים לן מי מת קודם וקתני דנטלו חלק בכורה ש"מ לא שני לן.
<h2>דף קכב:</h2>
מתני'. אחד הבן ואחד הבת כול'. פי' אסקה מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בניכסי האם כניכסי האב, פי' שדין ניכסי האם והאב שוין, שכמו שבנכסי האב הבן קודם לבת כמו כן בניכסי האם הבן קודם לבת, אלא שזה חילוק יש בין נכסי האב לניכסי האם, שבניכסי האב נוטל הבכור פי שנים ולא בניכסי האם, וגם בניכסי האב הבנות ניזונות מן הנכסים אע"פ שאינן יורשות, ובנכסי האם אין להן כלום עם הבנים לא ירושה ולא מזונות.
ת"ר לתת לו פי שנים, פי שנים כאחד, או אינו אלא פי שנים בנכסים, ת"ל [דהי"א ה'] כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף, נאמרה בכורה לדורות ונאמרה בכורה ליוסף, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים באחד אף בכורה האמורה לדורות פי שנים באחד, ויוסף מנלן דכת' [בראשית מ"ח] אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.
<h2>דף קכג:</h2>
ת"ר הניח להן אביהן פרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים, אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים. פי' בשבחא דאתי ממילא כגון שהניח פרה מעוברת וילדה שקיל בכור פי שנים, אבל בשבח שהשביחו הבנים הנכסים בטורחם, כגון שבנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל בשבח זה פי שנים, ואמרי' השתא מוחכרת ומושכרת דלאו ברשותיהו קיימא אמרת דשקיל, רועה באפר מיבעיא, הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא קא חסרי בה מזוני אף מושכרת ומוחכרת שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, פי' האי דקתני פרה מושכרת ומוחכרת, לאו על שכירות הפרה דעבדה לאחר מיתת אביהן נקט לה, דאם כן לא הוה אמר רועה באפר מיבעיא, דרועה באפר וילדה הות העובר בחיי אביהן ואחרי כן השביח, אבל שכר הפרה לא בא אלא לאחר מיתת אביהן. ונרא' לי דשכר הפרה שהרויחו אחר מיתת אביהן, אע"פ שאביהן השכירה עד שיהא הגרן ומת בתוך הזמן, כיון שעשתה הפרה אחר מיתת אביהן אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים, דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאיליו אחר מיתתו, כגון חפירה והוו שבלי, שלופפי והוו תמרי, או פרה מעוברת וילדה, אבל פרה ונתעברה אחרי מיתת אביהם, או אילני וטעני פירי מודה ר' דלא שקיל, וכן מה שהפרה נשכרת אחר מיתת אביהם, והאי דקתני וילדה אתרויהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מושכרת ומוחכרת ביד אחרים, ומשום הכי אמ' רועה באפר מיבעי, דתרויהו אעובר קיימי, ואתא לאקושי מושכרת ומוחכרת לרועה באפר דלא חסרי בה מזוני, שהשוכר מעלה לה מזונות, אבל אם היו הבנים מעלין לה מזונות בבית השוכר, וכל שכן אם היתה עומדת בביתם ומפרנסים אותה, מודה ר' דלא שקיל בכור פי שנים באותו העובר, דהוה ליה כשבח שהשביחו הבנים בטרחם דלא שקיל ביה פי שנים, והא מתניתא מני ר' היא דסבר בכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם, ושכר שעשתה הפרה בחיי אביהם ולא הספיק לגבותו ומת זה ייקרא מלוה, ולקמ' פליגי בה אי שקיל בה פי שנים אי לא, דתניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, ר' אומר אומ' אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים, יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, ואם אמ' איני נוטל ואיני נותן רשאי, פי' ר' סבר דבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מאיליהן, וכן נמי נוטל פי שנים במלוה שהניח אביהן ביד אחרים וגבו אותה לאחר מיתת אביהן, ורבנן סברי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח אע"פ שבא מאיליו.
<h2>דף קכד.</h2>
מאי טעמיהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמ', מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה, פי' ולא מצי למימר חלק בכורתי הוא דאשבח. ור' סבר אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות, מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה, אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה, ורבנן נמי הא כת' פי שנים, ההוא למיתבא ליה אחד מיצרא, ור' נמי הא כת' לתת לו, ההוא שאם אמ' איני נותן ואיני נוטל רשאי, פי' דוקא הבכור דקרייה רחמ' מתנה יכול לומר איני נוטל ואיני נותן אבל הפשוט אינו יכול לומר כן, ונר' לי דהא נפקא מינה כדאמרי' [כתובות צ"ז ע"א] בי דינא דזבין אחריותא איתמי, וארמלתא דזבינא אחריותא איתמי, ומוכיח מיכן דבעל חוב שנטל אחת מן השדות של יתומי' אחר מיתת אביהן האחריות הוא על היתומים, שאם נלקח מיד בעל חוב שבא אחד וטען כי ממני נגזלה חוזר וגובה מן היתומים משאר ניכסי אביהן שירשו, ולענין זה הוא אומ' שאין הפשוט יכול לומר איני נוטל ואיני נותן, שאם אומר היורש ללוקח על אחת מן השדות שהניח לו אביו זו השדה איני רוצה לירש אותה והרי היא כאילו היה אבי קיים והיתה לפניו טול אותה אתה בחובך ואיני רוצה להתחייב באחריותה אינ' יכול אלא כיון שירש שאר השדות בעל כרחו תהא אחריות בעל חוב עליו, אבל הבכור משום דקרייה רחמ' מתנה יכול לומר בחלק בכורתו איני רוצה ליטול אותה, אלא הרי היא כאילו היתה ביד אבי תגבה חובך ממנה ולא אתחייב באחריותה מחלק פשיטותי, ובעל כרחו של בעל חוב דוחה אותו הבכור בחלק בכורתו שיגבה משם ולא יתחייב באחריותה.
אמר רב פפא דיקלא ואלים, ארעא ואסיקא שירטון דכול' עלמ' לא פליגי דשקיל, פי' אפי' רבנן מודו דשקיל כיון דלא אישתנו, כי פליגי בחפירה דהינו שחת והוה שיבלי, שלופפי דהינו תמרים קטנים בעודן בוסר והוו תמרי, דמר סבר שבחא ממילא הוי ומר סבר אישתני, פי' בשבח הזה פליגי שהותחל בחיי אביהן והשביח לאחר מיתת אביהן, וכן נמי שהניח פרה מעוברת וילדה והיתה עומדת באפר, שלא היו היתומים טורחין עליה, דר' סבר כיון דהאי שבחא ממילא קאתי שקיל פי שנים, ורבנן סברי כיון דאישתני מכמות שהיה בחיי אביהן לא שקיל, אבל אם הניח דיקלי וטעון תמרי, וכן כרמים וזיתים וכל מיני אילנות, או הניח להן פרה ואחרי כן נתעברה וילדה גם ר' מודה דלא שקיל כיון שלא נוצר ונראה בחיי אביהן.
<h2>דף קכד:</h2>
אמר רבה בר חיננא א"ר חייה עשה כדברי ר' עשה, עשה כדברי חכמ' עשה, מספקא ליה אי הלכה כר' מחברו ולא מחבריו, או אפילו מחבריו, ורב נחמן אמר רב אסור לעשות כר', קסבר הלכה כר' מחברו ולא מחבריו, ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו. אמר רבא הילכת' אסור לעשות כדברי ר', ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר, ולקמ' [קכ"ה ע"ב] מסיק רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח.
אמר שמואל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, למאן אילימ' לרבנן השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעיא, אלא לר' והא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים, מני לא ר' ולא רבנן, אלא לעולם שמואל לרבנן, ואיצטריך סד"א מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא קמ"ל. שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית, למאן אילימ' לרבנן השתא שבחא דאיתיה ברשותי' אמרי רבנן דלא שקיל מלוה מיבעיא, אלא לר', ולר' ריבית לא, והתניא ר' אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית, פי' דוקא ריבית שעלה בחיי אביהן, אלא לעול' לרבנן ומלוה כמאן דגביא דמיא, ופליגא הא דשלחו מתם אדשמואל דאמר לרבנן לא שקיל בכור פי שנים במלוה כי היכי דלא שקיל בשבח, ושלחו מתם סברי דוקא בשבח לא שקיל לרבנן אבל במלוה שקיל. איקלע אמימר ודרש בכור נוטל פי שנים במלוה.
<h2>דף קכה:</h2>
ההוא דאמר להו ניכסאי לסבתא ובתרא לירתאי, ה"ג ולא לירתה, הויא ליה ברתא והות נסיבא, שכיבא בחיי סבתא, בתר דשכיבא סבתא אתא בעל וקא תבע, אמר רב הונא לירתאי ואפי' לירתי ירתאי, פי' כשאמ' לירתאי משמע גם ירתי ירתאי והילכך שקיל בעל, ועד כאן לא קאמר רב הונא הכי אלא משום דלירתאי משמע גם ירתי ירתאי, אבל אילו אמר בפירוש ובתרה לבתי ומתה הבת בחיי הזקנה אין הנכסים ליורשי הבת, ואפי' אית לה ברא, כדבענן למימר לקמ' [קכ"ט ע"ב] נכסיי לך ואחריך לפל' ומית שיני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ורב ענן סבר דכך הוא כשאמר לירתאי כאילו אמר בפירוש לבתי ולאו ירתי ירתאי בכלל, הילכך השתא דשכיבא הבת אין הנכסים ליורשיה ואפי' לבנה אלא ליורשי סבתא, ושלחו מתם דהילכתא כרב ענן דבעל לא ירית, ולאו מטעמיה דאי הוה לה ברא הכי נמי דהוה ירית דלירתאי גם לירתי ירתאי משמ', אלא בעל משום דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
א"ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים, כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, פי' בדבר זה חלקו התנאים ועכשיו חלקו בה גם האמוראים, דבענן למימר לקמ' [קל"ז ע"א] דפליגי ר' ורשב"ג באומר נכסיי לך ואחריך לפל', וירד הראשון ומכר דר' סבר השיני מוציא מיד הלקוחות, דכל האומר אחריך לפל' כאילו אמר מעכשיו יהיו לפל' אחריך, שכבר קנה השני הנכסים ואינו יכול הראשון למוכרם, ורשב"ג סבר אין לשיני אלא מה ששייר ראשון ומה שמכר מכור, דכל האומר אחריך לפל' לאו כאומר מעכשיו דמי ולא הקנה לו אלא מה ששייר ראשון, ורב הונא סבירא ליה כר' דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והילכך זכתה בת בנכסים וגם זכה הבעל מכחה, ומיהו אע"ג דסבר ר' דכל האומר אחריך לפל' כאומר מעכשיו דמי לאו לכל מילי קאמ' אלא לענין זה שלא יוכל הראשון למכור, אבל אם מת שיני בחיי ראשון לא זכו יורשי שיני אלא יחזרו ליורשי נותן כדבע' למימ' לקמ' [קל"ו ע"א] אליבא דר' שאין השיני קונה אלא לאחר מיתתו של ראשון, ולא דמי לכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דבענן למימר לקמ' [שם] שאפי' מת הבן בחיי האב יורשי הבן עומדין תחתיו, ומשום הכי איצטריך רב הונא למימר לירתאי ואפי' לירתי ירתאי משמ', אבל אילו אמ' ובתרה לבתי אפי' בני הבת לא היו יורשין, כיון שמתה הבת בחיי הזקנה, שאין הבת קונה אלא במיתת הסבתא, ואילו אמר לה בפירוש מעכשיו אפי' מתה הבת בחיי הסבתא היו יורשין יורשי הבת, וגם בעל הבת היה יורשם, וכן הכותב נכסיו לבתו מהיום ולאחר מיתה, ונישאת ומתה הבת בחיי האב בעל יורשם ולא ייקראו ראוי כיון דאמר מהיום ולמפרע היא קונה מאותה שעה, ושלחו מתם לא סבירא להו כרב הונא, דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ולעולם ראוי הוא ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
אמר רבה מסתבר טעמ' דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני, פי' רבה סבירא ליה כר' יוחנן דאמרי' לקמ' [קל"ז ע"א] א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג דאמר אין לשיני אלא מה ששייר ראשון, ואם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר דלא אמרי' כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והילכך ראוי הוי, ודוקא אם היה לה בן היה יורשם אבל בעל לא, וקשיא לי, בהאי דאמר רבה דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, ממאי דאמרי' לקמ' בפירקין. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי, כל אימת דהות אזלא למיגזריה הוה קפיד עלה, ואמר לה קא דיישת על ארעאי, אקניתיה ליה כל שני חייו, אקנייה לבנו קטן, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא, אפי' רשב"ג לא אמ' דמה שמכר ראשון הוי מכור אלא לאחר אבל לעצמו לא, ופירש רבי' שמואל זצוק"ל כשאמ' נכסיי לך ואחריך לפל', אבל כשאמר אחריך לעצמי כי הך איתתא, דלא אקניתיה לך אלא כל ימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה, אפי' רשב"ג מודה דלא אקנייא לך אלא פירות, ומאי דאקניית לברך לא אהני מידי אלא פירות כל ימי חייך, והכא נמי כיון דאמ' לה ובתרה לירתאי הרי לעצמו אמ' אם כן לא הקנה לסבתא אלא פירו', והיכי אמר רבה דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, ויש לתרץ דשני בין לירתאי ובין לעצמו אבל דוחק נר' לי ביותר, והנכון לפרש ההיא דרב ביבי כמו שפירש רבינו חננאל, אפי' רשב"ג דאמר אם נתנה במתנה מה שעשה עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים, אבל לבנו לא דבנו כי עצמו דמי, זה הוא פתר' נאה ביותר, ובנו קטן גרסי' דהוי כי גופו, אבל אם מוכר או נותן לאחר הכי נמי דמה שעשה עשוי שאין חילוק בין היכא דאמ' אחריך לפל' ובין היכא דאמר אחריך לי.
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירית בראוי לא משנה ולא בריתא, ובפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"א ע"ב] תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ולא בראוי כבמוחזק, ולא האשה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם, וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, כולהו תנן ובעל לא תנן, ולא אמרי' לה לעיל [קי"ג ע"א] אלא מימרא אמר ר' אבהו א"ר יוחנן אמר ר' ינאי א"ר ומטו בה משמיה דר' יהושע בן קרח' מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כול', להכי איצטריך ליה למיפסק הלכה שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות פי' רב פפא אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח דאישתני, כגון חפירה והוו שובלי, שלופפי והוו תמרי, והאי דנקט מלוה לאו למעוטי שבחא אלא משום רבותא, דלא מיבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל אלא אפי' מלוה דהות בימי אבוהון לא שקיל, ולאפוקי מדשלחו מתם דאמרי עד כאן לא פליגי רבנן אלא בשבח, אבל מלוה כמאן דגביא דמיא, ואתא למיפסק כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה, להכי נקט מלוה ולא נקט שבחא, אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל, אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוי ראוי אי לא להכי נקט מלוה, וכל עיקרו של רב פפא לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר', ולאשמועינן דאפי' במלוה נמי פליגי רבנן, ואתא לאיפלוגי רב פפא על אמימר דדריש בכור נוטל פי שנים במלוה, ואתא לאיפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל דאמרי עשה כר' עשה או מותר לעשות כר', ופסק הילכת' כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכל שכן בשבח.
וכך כתב בעל הלכות גדולות. אי שבק הלואה, אי נמי אשבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים, דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בריבית, מאי טעמ' כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הות גביה ושבח ניכסי לא הוה בעינא בכל אשר יימצא לו וליכא, וכיון דמלוה חשיבא ראוי גבי בכור, הוא הדין נמי דחשיב' ראוי לגבי בעל, שאם נפלו לה לאשתו שטרות בירושה, או אם היו לה מעות והילות[ה] אותם, ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה, דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי, הם הכי נמי בעל. וכך כת' גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס [שאילתא קל"ה]. ברם צרי' את למילף, אילו היכא דנפלה לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, ומיתה מיקמי דניגבייה, בעל מי ירית לה לההיא מלוה אי לא, ראוי היא ולא ירית לה, או דילמ' מוחזק היא וירית לה, מי אמרי' כיון דניכסי ההוא יזופא משעבדין לה כמוחזק דמיא או דילמא כיון דמחוסרין גוביאנא כראוי דמיא, ת"ש דאמר רב פפא הילכת' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי היא ובעל נמי לא שקיל בראוי.
וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים [ב"ק מ"ב ע"ב] אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה, דאמרי' התם. ת"ר והמית איש או אשה, א"ר עקיבה מה בא זה ללמדנו כול', עד אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ואקשינ' וסבר ר' עקיב' לא ירית לה בעל, והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבה, ומתרצי לה רבה ורב נחמן בגרושה, ומקשה ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ורב נחמן כגון שגבו קרקע, דאמר רבה גבו קרקע יש לו, גבו מעות אין לו, ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו כול', ומדמקשה תלמ' הכי שמ' מי' דלרבנן לא ירית בעל מלוה, וראיתי מי שכתב דדוקא בכור אינו נוטל במלוה אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקיל נמי מלוה, ואינו נראה לי דשבחא פשיט' ודאי דשקיל בעל, דמכי מתה אשתו כל נכסיה הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו, והילכך אם השביחו לעצמו השביחו, ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין על ידו, אבל המלוה כי היכי דחשיבא ראוי לגבי בכור הם הכי נמי חשיבא ראוי לגבי בעל ואין לחלק ביניהן, וכיון שהתלמ' פסק הילכתא כרב פפא בתר רבא ואמימר, ש"מ דכך היא סברת התלמ' שהלכה כרב פפא ולא כרבא ולא כאמימר, ובין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו.
<h2>דף קכו.</h2>
ובמלוה שעמו פלגי, פי' אם הילוה לו אביו מעות לבכור, ולא הספיק לגבותם עד שמת, חולקין הבכור והאחין בחלק בכורה שבה, דיש לומר מה לי מלוה זו מה לי מלוה אחריתי, וכיון דמיחסרא גוביאנא ראוי היא, או דילמ' אומ' להם הבכור מה שבידי אינו מחוסר גוביאנא וכאילו היה בתוך כיסו דמי, הילכך חולקין ושקיל בה בכור חצי חלק בכורה וכל השאר חולקין כל האחין עמו בשוה.
אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, מאי ויתר, רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן, ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה, רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים, קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו, פי' יש לו כח לבכור בחלק בכורתו קודם שיחלוק בין למכור בין למחול, והילכך ויתר בכולן, ודוקא בסתם, אבל במפרש ואומ' שאינו מוותר חלק בכורתו אלא בזה לא ויתר בשאר נכסים, ואם אמר בזה אני מוותר לך חלק בכורה כאילו פירש ולא בשאר דמי, ולא ייקרא סתם אלא כשהתחילו לחלוק וחלקו דבר אחד בשוה, אז אנו דנים את לבו כי בודאי מחל לו חלק בכורה, ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה, קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה, ומאי דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל, פי' עד כאן לא פליגי אלא בחלק בכורה, ומשום דמתנה קרייה רחמ' ועד דלא מטא לידיה אינו יכול לא למכור ולא למחול, אבל חלק פשיטות משעה שמת אביו זכה בו והוא שלו, שאם רוצה להסתלק ולומ' לבעל חובו איני נוטל ואיני נותן אינו רשאי כדאמרן לעיל, הילכך הרי הוא שלו למחול ולמכור ולעשות ממנו רצונו, דדוקא מה שאירש מאבה מכור לך (מאבה) לא אמר כלום, מפני שעדין לא בא בידו ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, אבל לאחר מות אביו יכול למכור ואע"פ שלא חלק והוברר חלקו ויחלקו אחיו עם הקונה, מידי דהוי אשני שותפין שיכול כל אחד למכור חלקו ואע"פ שלא חלק.
והאי דרב פפי ורב פפא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא בכור דאזיל זבין ניכסי דידיה ודפשוט, אזול יתמי בני פשוט למיכל תמרי מחונהו לקוחות, אמרו ליה קרובים לא מיסתייך דזבנת להו לניכסיהו אלא מימחא נמי מחיתו להו, אתו לקמיה דרבא, אמר להו לא עשה ולא כלום, מר סבר לא עשה ולא כלום בפלגא, ומר סבר בכולהו, פי' בין בחלק אחיו בין בחלק בכורתו, אבל חלק פשיטותו ודאי מכור הוא.
<h2>דף קכו:</h2>
שלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה כלום, אלמ' אין לו לבכור קודם חלוקה, ומסיק תלמ' והילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה. מר זוטרא מדרשבא פלג ביסנא דפלפלי בהדי אחוה בכור בשוה, אתא לקמיה דרב אשי אמ' ליה הואיל וויתרתה במקצת ויתרתה בכל הנכסים, פי' מאי דפסקינן הילכת' דיש לו לבכור קודם חלוקה לא נאמר אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק, ואם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים, אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו, אלא בשבח הויא הלכה כרב פפא. תדע דהכי הוא, מדאמרינ' בשלהי פרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] ולא היבם, מאי טעמ' בכור קרייה רחמ', אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מית' לייבום, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, מאי טעמ' יקום על שם אחיו המת אמ' רחמ' והרי קם, רבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמ' כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה, פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח וסתם מתני' היא רבנן ולא ר', וקתני נמי ולא היבם, שהיבם יורש חלק המת, ונמצא שיש לו שני חלקי' בניכסי אביהן כמו הבכור, וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהן ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהן, ואתא אביי למימ' דוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל, אבל בין ייבום לחלוקה שקיל, דמשעה שייבם כבר קם על שם אחיו, ורבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, דבכור קרייה רחמ', מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה כדתנן במתני' דאין לו שבח, ולא אמרי' דמשעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו, אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח, אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין לו שבח עד שעת חלוקה, וקימ' לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. והכא היכי פסקינ' הילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה, אלא ודאי לא נאמר אלא שיוכל למחול ולמכור חלק בכורתו, ולא לענין שבח, שבכל מסקנא דהילכתין דמיירי לענין שבח לא נאמר זה הלשון, אבל ההיא דבכורות מיירי בשבח בפירוש, והילכך לא קשיא הילכת' אהילכתא. ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפסקו ואמ'. וליתה להא דרבא דהא איפסיקא הילכת' בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה, ואינו נר' לי שאין פתרונם שוה כדפרישית, ותו דאפי' אביי התם לא פליג על רבא אלא על יבם, ואמ' דיש לו ליבם קודם חלוקה שבח משעה שייבם וקם על שם אחיו, ולא הוה משוי היבם לבכור, אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה, דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח, והיא רבנן דפליגי עליה דר', ורבא הוה משוי היבם לבכור, אם כן איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל, ובעל כרחין אית לן למימ', דהאי דפסקינן הילכת' הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה למכור ולמחול איפסיקא במאי דמיירינן ביה ולא לענין שבח.
מתני'. האומר איש פלו' בני בכורי כול'. פי' אם חילק נכסיו על פיו ואמ' שדה זו לפל' ושדה זו לפל', ולא הזכיר לשון ירושה, בין אם ריבה לזה ומיעט לזה, בין אם השוה להן את הבכור דבריו קיימין, דבלשון מתנה כל מה שעשה עשוי, אבל אם הזכיר לשון ירושה לא אמר כלום, ואם עירב לשון מתנה עם לשון ירושה דבריו קיימין, כדבענן לפרושי היכי דמי.
לימ' מתני' דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמ' בדבר שבממון תנאו קיים, דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים, אפי' תימ' ר' יהודה התם ידעה ומחלה הכא לא קא מחיל, אמר רב יוסף איש פל' בני בכורי הוא נוטל פי שנים, בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמ' בוכרא דאימא קאמ'. פי' אם לא היינו מוחזקין בשום אחד מהן שהוא בכור, ואמ' האב על אחד מבניו זהו בני בכורי נאמן ונוטל על פיו פי שנים, אבל אם אמר סתם בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמ' בכור לאימו קאמ' ולהתחייב חמשה סלעים בפדיונו קאמר.
ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב חנן, אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת, דהוה קרי ליה בוכרא סכלא, ודילמ' בוכרא דאימא הוא, דכל בוכרא דאימא נמי בוכרא קרו ליה. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינה א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור, אמר ליה מנא ידעת דכי הוה אתו לגבי אבוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דמסי רוקיה, ודילמ' בוכרא דאימא הוא, גמירי בוכרא דאבה מסי, בוכרא דאימא לא מסי, פי' וכגון שהיה אחר עמו שאין עד אחד נאמן בבכור עד שיהיו שנים שאין דבר בממון פחות משני עדים, עיין בספר המכריע בערך כ"ו.
א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא [דברים כ"א] והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הוייה. אמימר אמר אף אינו (נוטל) ממעט בחלק בכורה שנ' [שם] וילדו לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה, רב שריביא אמ' אף אין אמו טמאה לידה דאמר קרא [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, רב שיזבי אמר אף אין נימול לשמונה, דאמר קר' אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
<h2>דף קכז.</h2>
מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקב' תיובתא דרב שרביה תיובתא, לימ' תיהוי תיובתיה דרב שיזבי, לחומרא, אי הכי תשב לזכר ולנדה ולנקבה מיבעי ליה קשיא, וכיון דאיתותב רב שרביה ורב שיזבי לית הילכת' כותיהו ואמו טמאה לידה ויש לה ימי טוהר וגם נימול לשמנה.
אמר רבא תניא כותיה דר' אמי בן ולא טומטום, בכור ולא ספק, בשלמ' בן ולא טומטום כדר' אמי, אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבא, דדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה, אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין, דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משם ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. וכך הלכה. ואי קשיא והא רב פפא גופיה הוא דאמ' לעיל [קכ"ו ע"א] אין לו לבכור קודם חלוקה ואינו יכול להקנות חלקו לאחר. יש לומ' דהדר ביה כדפסקינן הילכת' יש לו לבכור קודם חלוקה, אי נמי אפי' למאן דאמר אין לו דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי אבל להרשות את חברו שיתבע בעבורו רשאי כמו שכתבתי בבבא קמא במהדו' תיניינא גבי הלואה שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחברו קנין גמור, יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עליה שיתבע בעבורו.
<h2>דף קכז:</h2>
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדינו רבינו היו מוחזקין באחד שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו, שלח להו כותבין הרשאה זה לזה, מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה לישלח להו כרבנן, אי כר' יהודה סבי' ליה לישלח להו כר' יהודה, מספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן, מאי היא דתניא יכיר יכירנו לאחרים, מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי, וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי, כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, וחכמ' אומ' אינו נאמן, אמר ליה רב נחמן לרבא בשלמ' לר' יהודה הינו דכת' יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי, בצריך הכרה, פי' שאין ידוע לנו מי הוא בכור, שם ודאי האב נאמן שאינו מכחיש שום חזקה, אבל כשהיינו מוחזקין באחד שהוא בכור והאב אומר על אחר שהוא בכור ומכחיש החזקה שלנו אינו נאמן, ור' יהודה סבר שגם להכחיש החזקה נאמן עיין בפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א] במהדו' תניינא שהקשיתי ותירצתי דר' [יהודה] אדר' יהודה.
א"ר יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, פי' שאין אדם קורא את עבדו בנו, עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן, דמשמש ליה כעבדא קאמ', וחילופ' אבית המכס, היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, מיתיבי היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, פי' וקשיא לר' יוחנן דאמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן, אמר רב נחמן בר יצחק התם דקרי ליה עבדא מצר מאה זוזי, פי' כיון שאמר שוויו אין אדם עשוי לומר על בנו כן, משום הכי אינו נאמן, אבל לעולם כשאמר עבדי סתם נאמן דמשמש לי כעבדא קאמ'.
<h2>דף קכח.</h2>
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא האומ' לחברו עבדי גנבתה, והוא אומ' לא גנבתי, מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, רצונך השבע וטול, נשבע ואינו יכול לחזור בו, פי' הנתבע היה נאמן, כגון שהחזיק בו שלש שנים, או כגון שאין עדים לתובע שיכירו כי הוא שלו, שהוא נאמן על ידי מיגו דאי בעי אמר אין זה שלך, והשתא דאמר שלך היה ומכרתו לי יהא נאמן, וזה ירד מדינו ואמר לתובע השבע שלא מכרתו לי ותיטול אותו, ועכשיו אם רוצה נתבע לחזור בו אינו יכול, וכגון שכבר נגמר הדין על פיו ואמרו הדיינין לזה התובע לך הישבע וטול, ואמרי' מאי קמ"ל תנינה אמר לו נאמן עלי אבה, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו, וחכמ' אומרים אינו יכול לחזור בו, ומהדר הא קמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמ', פי' ולאפוקי ממאן דאמר התם דבמחול לך מחלוקת, כגון שהתובע אמ' לנתבע, אבל באתן לך כגון שאמ' נתבע לתובע דכול' עלמ' יכול לחזור בו, קמ"ל השתא ר' אבה דאפי' באתן לך אמרו חכמ' דאינו יכול לחזור בו והלכה כדבריהם, וכגון שנגמר הדין על פיו, אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו, אך אם קנו מידו שאין לאחר קניין כלום.
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא, הלכה גובין מן העבדים, פי' מיתמי דכמקרקעי דמו, ורב נחמן [אמר] אין גובין מן העבדים דכמטלטלי דמו, ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב.
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא, הלכה שלישי בשני כשר, ורבא אמר אפי' בראשון, מר בר רב אשי אכשר אפי' באבא דאבא, ולית הילכת' כמר בר רב אשי, פי' דקסבר מר בר רב אשי כל שלישי בראשון כשר ואע"פ שהוא זרעו, ואין הלכה כמותו דדוקא שלישי בראשון שאינו זרעו, אלא בשני אחין כגון בן בנו של ראובן לשמעון נאמן, ולא לראוב' אבי אביו.
שלח ליה ר' אבה (בר) [לרב] יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, ושמואל אמר כשר איפשר דמיכוין מצרהא, אבל גלימא לא, ורב ששת אמר אפי' גלימא איפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא לא, ורב פפא אמר אפי' נסכא איפשר דמכוין משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, פקח ונתחרש פיתח ונסתמא, שפוי ונשתטה פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעש' חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתח ונסתמה וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בפסלות פסול, פי' או תחילתו או סופו, וכל שתחלתו בכשרות וסופו בכשרות כשר, תיובתא דכולהו תיובתא. פי' שלכל עדיות שבעולם הוא פסול פתח ונסתמא, ואע"פ שראה בעודו פתח שראובן הילוה לשמע' מנה ונסתמא, אינו יכול להעיד עליו עכשיו כיון שאינו יכול לראות, דבענן שיהא כשר בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
<h2>דף קכח:</h2>
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה, ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן, פי' תינוק גדול קצת כמו תינוקות של בית רבן, והבנים הם כמו כן קטנים, ויש לך נער שנראה קטן מחבריו מפני שהוא גוץ בגופו ובאבריו, והוא גדול מהם בשנים, ובכי האי גוונא אמרי' דהוא נאמן, ואע"פ שהיינו מוחזקין עליו שהוא קטן מהם אומ' ר' יהודה שהאב נאמן לעשותו בכור ולהכחיש החזקה.
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא האומ' תיטול אשתו כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים, פי' ולא אמרי' כיון דאמ' כאחד מן הבנים יורש שוייה ומתנה על מה שכת' בתורה הוא, אלא כיון דאמ' תיטול לשון מתנה משמע, אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן, פי' דוקא בנכסים של עכשיו יכול להקנותה, ולא בנכסים שירויח לאחר מכן, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואם נולדו לו בנים לאחר מיכן ממעטים בחלקה, דסתמא דמילתא ככל בנים שיימצאו לו בשעת מותו הקנה לה.
שלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חברו, מלוה אומ' לא נפרעתי כלום, ולוה אומ' פרעתי מחצה, והעדים מעידים שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסין בני חורין, פי' ולא אמרי' כיון דאיכא עדים דקא מסייעי ליה לא מישתבע כלל בההוא מחצה, אלא ישלם לו מחצה דלודי וליפטר, דכיון דאיהו מכחשינהו לא מהנו ליה מידי, ומיהו אהנו הני סהדי למיעקר האי שטרא לגמרי, ונשארה טענתם בפה, הילכך יישבע כדין כל מודה במקצת הטענה ויגבה מה שהודה לו מנכסים בני חורין, דשטרא כמאן דליתיה דמי. ואפי' לר' עקיב' דאמר משיב אבדה הוי, הני מילי היכא דליכא עדים, אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתתי. פי' עידי השטר שלא היה יודע זה האיש שיבואו עדים ויעידו שהוא פרוע, שאם כן היה כופר בכל, מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפי' לר' שמעון דאמר מודה במקצת הטענה הוי, הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכ' עדים דקא מסייעי ליה משיב אבדה הוי. מאי ר' עקיב' ור' שמעון דאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ ד' ע"ב] ת"ר שטר שכת' בו סלעים או דינרין סתם, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה יישבע, ר' עקיב' אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור.
דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכת' בכל הני שמעתתא כדשלח ליה ר' אבה לרב יוסף בר חמא, אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי, פי' מאי דאמרן לעיל דר' אבה שלח דגובין מן העבדים, ורב נחמן אין גובין, גם בזה הלכה כמותו ואנן קימ' לן כרב נחמן דעבדא כמטלטלי דמי, אמ' ליה אנן אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן, ואלא הילכת' מאי, א"ל לאפוקי מדר' יוחנן דאמ' אינו נאמן כרבנן, דקימ' לן הלכה כר' יהודה, ולאפוקי נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי.
<h2>דף קכט.</h2>
כתב בין בתחילה בין באמצע כול'. היכי דמי מתנה בתחילה, היכי דמי מתנה באמצע, היכי דמי מתנה לבסוף, כי אתא רב דימי א"ר יוחנן שדה פל' לפל' ויירשנה זו היא מתנה בתחילה, יירשנה ותינתן לו זו היא מתנה לבסוף, יירשנה ותינתן לו ויירשנה זו היא מתנה באמצע. ודוקא באדם אחד ושדה אחת, אבל באדם אחד ושתי שדות, או שדה אחת ושני בני אדם לא. פי' דוקא באדם אחד ושדה אחת מהני לש' ירושה עם לשון מתנה, אבל אדם אחד ושתי שדות כגון שאמר תינתן שדה זו לראובן, ויירש גם שדה פל', אין לשון מתנה מועיל הכא בלשון ירושה, אלא שדה שנתן לו במתנה קנה, ושדה שנתן לו בירושה לא קנה. וכן נמי שדה אחת ושני בני אדם, כגון שאמ' תינתן חצי שדה פל' לראובן, ושמעון יירש חצייה, לא מהני לשון מתנה דראובן לשמעון, ואע"פ שהיא שדה אחת, אלא ראובן שנתן לו חצייה בלשון מתנה קנה, ושמעון שנתן לו חצייה בלשון ירושה לא קנה, וכל שכן אם היו שני בני אדם ושתי שדות, ואמ' תינתן שדה זו לראובן וירש שמע' שדה פל' שלא קנה שמע', ואין לשון מתנה של ראובן מועיל לו, ור' אלעזר אמר אפי' אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם, פי' מועיל לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה, כיון שהוא אדם אחד או שדה אחת, אבל ודאי שני בני אדם ושתי שדות לא יועיל לשון מתנה של זה לזה שאמ' לו בלשון ירושה.
כי אתא רבין א"ר יוחנן תינתן שדה פל' לפל', ויירש פל' שדה פל' ר' יוחנן אמ' קנה, ור' אלעזר אמ' לא קנה, פי' רבין פליג ארב דימי ואמ' דהכי א"ר יוחנן אפי' בשני בני אדם ושתי שדות מועיל לשון מתנה של זה ללשון ירושה של זה ושניהן קנו, וריש לקיש אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פל' ופל' יירשו שדה פל' ופל' שנתתי להם במתנה ויירשום, פי' כל זמן שנתן לשני בני אדם לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה, אין לשון מתנה של זה מועיל ללשון ירושה של זה, ואפי' בשדה אחת וכל שכן בשתים, ומשו' הכי אמ' לעולם עד שיכללם ביחד שיפול לשו' המתנה לזה ולזה, ופירש ריש לקיש מתנה באמצע, וכל שכן אם אמ' פל' ופל' שנתתי להם במתנה דהוי מתנה בסוף, וכן אם אמר תינתן שדה פל' ופל' לפל' ופל' ויירשום דהוי מתנה בתחילה.
<h2>דף קכט:</h2>
אמר רב אשי ת"ש נכסיי לך, ואחריך יירש פל' (ופל'), ואחריו יירש פל', מת ראשון קנה שני, מת שיני קנה שלישי, ואם מת שיני בחיי הראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמו וקתני דקנו, פי' כיון שאמ' נכסיי לך ואחריך יירש פל' נכסים אחרים הם אותם שרוצים לירש פל', דהינו השייור של ראשון ולא זיכה לזה מה שזיכה לזה, וקתני דאם מת ראשון קנה שיני ואע"פ שאמ' לו בלשון ירושה, אלמ' מתנה לזה וירושה לזה קנה, דנכסיי לך לשו' מתנה הוא ומשום הכי קנה שיני ואע"פ שאמ' לו בלש' ירושה, תיובתא דכולהו, פי' דריש לקיש, ודכולהו אמוראי דאמרי מתנה לזה וירושה לזה לא קנה דהינו ר' אלעזר ורב דימי א"ר יוחנן, ומהדר ותיסברה והאמ' רבא [יבמות ל"ו ע"א] והילכת' כותי' דריש לקיש בהני תלת, פי' חדא הא דמתנה לזה וירושה לזה לא קנה, ולא כר' יוחנן דאמר קנה, ואידך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לקמ' בפירקין [קל"ו ע"ב], ואידך בפ' החולץ [יבמות ל"ה ע"ב] דאמ' ריש לקיש חליצת מעוברת לאו שמה חליצה, אלא לא קשיא כאן בתוך כדי דיבור, וכאן לאחר כדי דיבור, פי' מאי דאמר ר' שמע' בן לקיש וכל הני אמוראי דלא קנה לאחר כדי דיבור, שהפסיק בין מתנה של זה לירושה של זה, ומאי דתניא הכא דקנה הוא בתוך כדי דיבור שלא הפסיק ביניהן, דתוך כדי דיבור כדיבור דמי וקאי לשון מתנה אתרויהו, והילכת' תוך כדי דיבור כדבור דמי לבר מע"ז וקידושין, ובפ' בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] גרסינ' והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז, ומקדש ומגרש, ותוך כדי דיבור הוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, דאמ' ליה שלום עליך רבי כדאמרי' בפ' קמ' דמכות [ו' ע"א] מיכדי תוך כדי דיבור כדיבור דמי, היכי דמי תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום תלמיד לרב, ובפרק מי שאמ' הריני נזיר [נזיר כ' ע"ב] אמרי' נמי וכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום, וכמה כדי שאלת שלום כדי שאלת תלמיד לרב, והא דאמרי' בר מע"ז ראיתי מפרשים שאם אמ' בהמה זו לע"ז, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור ואמ' לאו כבר נאסרה הבהמה ההיא, ואינו נר' לי דהא קימ' לן דאין מוקצה לע"ז דלא אסרה תורה מוקצה אלא לגבוה אבל להדיוט מישרא שרי כדתנן בתמורה בפ' כל האסורין [כ"ח ע"א] גבי מוקצה ונעבד וזה וזה מותרין באכילה, אלא כך יש לפרש שאם שחט לשם ע"ז ובתוך כדי דיבור חזר בו לא יועיל לו כלום והויא תקרובת ע"ז, ולפום מאי דגרסי' בנדרים עובד ע"ז, יש לפרש נמי כגון שהשתחוה לע"ז, או שקיבלה עליו לאלוה ובתוך כדי דיבור חזר בו שהוא חייב סקילה.
<h2>דף קל.</h2>
מתני'. האומ' איש פל' יירשני במקום שיש בת כול'. ודיקי' טעמ' דאחר במקום בת, ובת במקום בן [הא בן] בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין, אימ' סיפא ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין הינו ת"ק, וכי תימ' ר' יוחנ' בן ברוקה אפי' אח במקום בת, ובת במקום בן קאמר, והתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר לא נחלק אבה וחכמ' על אח במקום בת, ובת במקום בן שלא אמר כלום, ועל מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות, שאבה אומר יירש וחכמ' אומ' לא יירש, ואסיקנא כולה מתני' ר' יוחנ' בן ברוקה היא, פי' והכי קאמ' האומר איש פל' יירשני במקום שיש בת, בת תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, שהתנה על מה שכת' בתורה, שר' יוחנן אומר אם אמר על מי שראוי לירושה דבריו קיימין, ודוקא בן בין הבנים, או בת בין הבנות, דראוי לירושה אבל אח במקום בת, או בת במקום בן לא, ואתא ר' יוחנן לפלוגי עם מתני' דלעיל דתנן המחלק נכסיו לבניו ריבה לאחד ומיעט לאחד אם אמר משום ירושה לא אמר כלום, והיא חכמ' דפליגי עליה דר' יוחנן.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, וכן אמר רבא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, אמר רבא מאי טעמ' דר' יוחנן בן ברוק' דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, פי' דוקא גבי בכור אמר רחמ' לא יוכל לבכר, אבל גבי פשוטין רשאי האב לעשות כל מה שרוצה. ת"ר אין למדין הלכה מפי תלמוד, ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לה הלכה למעשה, שאלו ואמ' לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה, פי' כשיושב אדם לפני רבו בהלכה ואמ' לו רבו בתוך לימודו שהלכה כפל', או ששאלו בתוך לימודו פל' ופל' כמי נראה לך הלכה, ואמ' לו הלכה כפל' אל יסמוך התלמיד באותו הפסק של רבו ויעשה מעשה כן, מפני שאין אדם מכוין בלימודו כל כך, שכפי שנראה לו לרבו באותה שעה אמ' לו, ואילו היה בא מעשה לידו היה חוקר מיכן ומיכן, ושמא היה סותר זו הסברא שעלתה לו עכשיו, מה שאין אדם חוקר כל כך בשעה שלומד, אבל אם שאלו בתוך לימודו ואמ' לו אעשה מעשה כזה הפסק ואמ' לו רבו כן, אז יסמוך עליו ויעשה מעשה, דאי לאו דקים ליה לרביה שפיר דהכי הילכת' לא הוה אמ' ליה, ומפני זה אין למדין הלכה מפי משנה כשכתוב שם והלכה כדבריו, שיש לומר כמו שקיבל מרבו בתוך לימודו שאמ' לו הלכה כפל' כך שנה גם הוא לתלמידיו והינו מפי תלמ', אבל כשמורה הרב ברבים הלכה כפל', אע"פ שלא אמ' להם עשו מעשה יש לסמוך עליו, שאינו אומר להם אלא כדי שיעשו מעשה, ולא מפי מעשה, פי' אם העידו לו, או שראה הוא שרבו עשה זה המעשה, שבאו שנים לפניו לדין וזיכה את זה וחייב את זה, אל יסמוך גם הוא לעשות כמוהו, כי שמא רבו לא מן הדין עשה מה שעשה אלא משום דהוה גברא אלמא דן ליה הכי כדאמרי' [ב"מ ל"ט ע"ב] דינא הכי, ואמ' ליה הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך, ובלבד שלא ידמה, אוקימנא בטרפות שאין אומ' בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מיכן ומתה חותכה מיכן וחיית, פי' אם יחתוך הארכובה בצומת הגידים טרפה, ואם יגביה ויחתוך למעלה כשרה בכל עצם השוק שהוא פרק האמצעי, הילכך אסור לדמות דבר בדבר, אבל בכל התורה כולה ידמה, שכך הם כל דברי תורה שלמדין דבר מדבר ומדמין זה לזה.
<h2>דף קל:</h2>
אמ' ליה ר' אסי לר' יוחנן כי אמ' לן מר הלכה כפל' ניזיל ניעביד מעשה, אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, כי אתי פיסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה פירכא, לא תיקרעוניה עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמ' אמינא לכו ואי לא הדרנא בי, לאחר מיתה לא מיקרע תיקרעוניה ומיגמר נמי לא תיגמרו מיניה, לא מיקרע תיקרעוניה דאי הואי אנא הוה אמינא לכו טעמ', ומיגמר נמי לא תגמרו מיניה, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ונר' לי כגון דטעה במידי דלאו בר מיהדר עובדא הוא כגון שטעה בשיקול הדעת, ובעו למיקרעיה כי היכי דלא לילפו אחריני מיניה, משום הכי לא תיקרעוניה, דאי הוה אנא הואי אמינא לכו טעמ', אבל אם טעה במידי דבר מיהדר עובדא הוא הכי נמי דמהדרי ליה לעובדא, דכיון דמית אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך, כי קאמ' ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא אמ'. פי' דסתם והיה ביום הנחילו את בניו בשכיב מרע משמ', אבל בבריא לא, או דילמ' אפי' בבריא נמי, ולא איפשיטא והילכך לא עבדינן עובדא בבריא עד דאמ' בלש' מתנה.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופא, פי' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר לבניו כלום, אמרינן אין זו מתנה גמורה שאין אדם עשוי להניח את בניו וליתן הכל לאשתו, אלא ודאי לא עשאה אלא אפיטרופא על בניו שיעשו הכל על פיה, פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפיטרופא, בנו קטן מאי, איתמר אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפי' בנו קטן המוטל בעריסה, ולא שנא בין כותב בין אומ', ובין בלשון מתנה בין בלש' ירושה, והאי דאמרי' לקמ' [קל"ג ע"א] אמר רב הונא שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחד, אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, לאו דוקא כל אלא ששייר, ומאי דאמ' ר' יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, דוקא כגון ששייר, אבל היכא דלא שייר לא עשאו אלא אפיטרופא, עיין בספר המכריע בערך כ"ז.
פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפיטרופוס, פי' אם אמר כל נכסיי יהיו לפל' ולבני, אותו פל' שהוא אחר קנה חצי הנכסים מתנה גמורה, ובנו בחצי הנכסים אינו אלא אפיטרופוס עליהן כיון שלא שייר לבניו כלום, ונר' לי שאם כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו ולא שייר לשאר הבנים כלום, או שכתב הכל לשני בניו ולא שייר לאחרים כלום הכי נמי דעשאן שניהן אפיטרופיס, אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפיטרופיא, אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה, פי' שאין לומר בזו שעשאה אפיטרופיא.
איבעיא להו בת אצל הבנים, ואשה אצל האחין, ואשה אצל בני הבעל מהו, רבינא אמר משמיה דרבא בכולהו לא קנו לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה, אבל בת אצל הבני', ואשה אצל האחין, ואשה אצל בני הבעל לא עשאה אלא אפיטרופיא, ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנו לבד מאשה אצל הבנים, ואשה אצל בני הבעל, פי' אשה ודאי לא קניא בין על בניה, בין על בני הבעל, ולא עשאה אלא אפיטרופיא, אבל בת אצל הבנים, ואשה אצל האחים קנו. ואיכא ביניהו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים דלרבינא לא קנו ולא עשאן אלא אפיטרופוס, ולרב עוירא קנו, וקימ' לן הלכה כרבינא.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בבריא היאך, שכיב מרע הוא דניחא ליה דלישתמעון מיליה, אבל בריא הא קאי איהו, או דילמ' אפי' בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מיליה מהשתא. ת"ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע, פי' היו קרקעות מלאין פירות, וכתב לה כל הפירות במתנה גובה שאר כתובתה מן הקרקע, אם היתה יתירה כתובתה ממתנתה, שאינה יכולה ליקח המתנה והכתובה אלא או זה או זה כדבענן למימ' לקמ'. למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר, פי' אם כתב לה מתנה מקצת מנכסיו וכתובתה יתירה על מתנתה גובה מותר כתובתה משאר הנכסים, כתב לה כל נכסיו ויצא עליו שטר חוב ר' אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, וחכמ' אומ' תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מיכן ומיכן, פי' יצא עליה שטר חוב על בעלה שקדם למתנתה ומבטל את מתנתה, אבל שטר כתובתה קודם לשטר חוב ומבטלתו, היה אומ' ר' אליעזר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה, ותקח הנכסים בשטר כתובתה, דאדעתא דהכי לא קיבלה המתנה לגרע כחה משטר כתובתה, וחכמ' סברי כיון שנתרצת לקבל המתנה מחלה שטר כתובתה וביטלתו, הילכך תקרע כתובתה וגם מתנתה בטלה, שהשטר חוב קודם לה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן, טעמ' דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ומתנתה קיימת, ובמאי אילימא בשכיב מרע והאמרת לא עשאה אלא אפיטרופיא, אלא לאו בבריא, וש"מ בבריא קנתה ולא אמרי' לא עשאה אלא אפיטרופיא, ודחי לא לעולם אפי' בשכיב מרע, ורב עוירא מוקי לה בכולהי לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, ורבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה, ולא איפשיט בעיין. ואי קשיא אמאי לא פשטינן דבבריא לא אמרינ' ממאי דתנן לקמ' בפירקין [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כול', ופי' ההיא מתני' היא בבריא, ואם כתב מהיום ולאחר מיתה קנה ולא אמרי' לא עשאו אלא אפיטרופוס, תשובה משום דאיכא למימר כגון ששייר, אבל הכא דלא תריצנא הכי משום דקתני ברישא ותגבה כתובת' מן השאר, ובסיפא תני ונמצאת קרחת מיכן ומיכן ש"מ דבלא שייר משמע.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן, למימרא דלא אזיל רב נחמן בתר אומדנא, והתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה, ר' שמע' בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן, ואמר רב נחמן הלכה כר' שמע' בן מנסיא, הכא נמי בתר אומדן דעתא קאזיל דניחא ליה דליפוק לה קלא דכתבנהו ניהלה לכולהו ניכסי.
תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה, ומשום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה, אמר רב במזכה להן על ידה, ושמואל אמר במחלק בפניה והיא שותקת, פי' כיון דהיא שותקת אמרי' מסתמ' נתרצת בההוא כל שהו דכתב לה והשאר מחלה, ר' יוסי ביר' חנינה אומ' באומ' טלי קרקע זה בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן, אמר ליה רבא לרב נחמ' הא רב, והא שמואל, והא ר' יוסי ביר' חנינה, מר כמאן סבירא ליה, אמר ליה שאני אומ' כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה, פי' זה יבוא כשמואל וכך הלכה.
<h2>דף קלב:</h2>
בעי רבא בבריא היאך, בשכיב מרע דידעה דלית ליה ומחלה, אבל בבריא הדר קני, או דילמ' השתא מיהת לית ליה תיקו. פי' כי לית ליה ניכסי ומחלה הויא מחילה גמורה, ולא מציא למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל כי אית ליה ניכסי דלא נסתלקה לגמרי ההיא מחילה לא הויא מחילה, דמציא למימ' נחת רוח עשיתי לבעלי מידי דהוה אלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל, אבל לאבד כל כתובתה אין אשה עושה נחת רוח לבעלה בזה, הילכך כי מחלה מחילה גמורה היא, ובבריא דעתיד למיזבן ניכסי מסתפקינן אי הויא מחילה גמורה אי לא. ומאי דאמרן לעיל [קכ"ח ע"ב] תיטול אשתו כאחד מן הבנים, דנוטלת כאחד מן הבנים, אית למימ' דהכי קאמ' נוטלת כאחד מן הבנים ואיבדה כתובתה, או יש לומר שהנכסים היו מרובין ומגיע לה יותר מכתובתה, ואין לומ' כגון שלא היתה שם דתיהוי מחילה ושקלא כתובתה ומתנתה, דלקמ' [קל"ח ע"א] אמרי' האומ' תנו מנה לאשתי ידה על העליונה אם כתובתה יותר מן המנה נוטלת כתובתה, ואם פחות נוטלת את המנה אבל שניהן לא.
ההוא דאמר להו פלגא לברת ופלגא לברת, ותולתא לאיתת בפירי, פי' חצי נכסיי לבתי האחת, וחצי לשנית, אבל הפירות שעליהם יחלקום ג' חלקים, לבנות ב' חלקים, ולאשתי חלק אחד. איקלע רב נחמן לסורא עאל לגביה רב חסדא, אמר ליה כי האי גונא מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה, אמר ליה מי דמיא התם אקני לה בגופה דארעא, הכא פירא הוא, פי' כשהקנה לה דקל לפירותיו הקנה לה גוף הדקל, ונמצא שהקנה לה קרקע, אבל הכא פירות של שנה זו הקנה לה ולא יותר, אמר ליה מטלטלי קאמרת, מטלטלי ודאי לא קאמינא, פי' אני סברתי שכל ימי חייה הקנה לה שליש הפירות והוה ליה כמו דקל לפירותיו, אבל פירות שנה זו הן מטלטלין ומטלטלי ודאי לא קאמינא דאין כתובת אשה אלא מן הקרקע, ודוקא קרקע כל שהו תנן ולא מטלטלי, והכי אמרי' לקמ' בפ' מי שמת [ק"נ ע"ב] דקרקע הוי שייור גבי הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו, אבל מטלטלי לא הוו שייור. והאידנא דתקון רבנן דמתיבתא דכתובה גביא ממטלטלי, כך הם המטלטלין לה כמו הקרקע.
<h2>דף קלג.</h2>
ההוא דאמר להו תולתא לברת, ותולתא לברת, ותולתא לאיתת, שכיבא חדא מבנתיה, סבר רב פפא למימ' לא שקלא אלא תולתא, פי' שכבר סילקה עצמה מכל שאר הנכסים. אמר ליה רב יוסף אילו הדר קאני מי לא שקלא השתא נמי שקלא, פי' אם קנה נכסים אחריהם גובה כתובתה מהם, דדוקא מהני ניכסי נסתלקה ולא ממה שעתיד לקנות לאחר מיכן, והכא נמי כיון דמיתא הבת וירשה אביה כנכסים אחרים דמו, דדוק' מעל בתו נסתלקה שלא תתבע אותה, אבל עכשיו שחזרו לו לא נסתלקה מהן. וכך הלכה.
ההוא דפלגינהו לניכסיה לאיתתיה ולבניה, שייר חד דיקלא, סבר רבינא למימ' לית לה אלא ההוא דיקלא, אמר ליה רב יימר לרבינא אי לית לה, דיקלא נמי לית לה, אלא מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו ניכסיה, פי' אם סילקה עצמה מכל כתובתה למה יש לה הדקל, אלא כמו שיש לה כח באותו הדקל, יש לה כח בכל הנכסים, דדוקא כשכתב כל נכסיו לבניו ולא שייר כלום, אז נסתלקה מכל הנכסים, אבל אם שייר אין סילוקה סילוק אלא נחת רוח בעלמ' עשתה לו, כדאמרי' לקמ' במי שמת [ק"נ ע"ב] חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן בלא שייור וזה אחד מהן, והילכך כיון דשייר דקל אחד דעתה עליו, וכיון דדעתה לגבות אין סילוקה סילוק דנחת רוח עשתה לבעלה.
ההוא דהוה קא שכיב, אמרו ליה ניכסיה למאן, אמר להו לפלניא, סבר רב אדה בר אבה קמיה דרבא למימ' אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו, פי' כדין כל היורשין, ואם לאו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, פי' דכיון דבמתנה יהיב ליה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו, דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין, ואם מכר ונתן בחייו מה שעשה עשוי ואינה ניזונת מהן, והם הכי נמי השתא כיון דנתן לו נכסיו במתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. אמר ליה מיגרע גרע, השתא בירושה דאוריתא אמרתה אלמנתו ניזונת מנכסיו, במתנה דרבנן לא כל שכן. פי' השתא אם ראוי ליורשו שרשיי להורישו כל נכסיו מן התורה, כדנפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו אמרת דאלמנתו ניזונת מנכסיו, במתנת שכיב מרע לאחר דאינה אלא מדרבנן כדבענן למימ' לקמ' [קמ"ז ע"ב] לא כל שכן שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו, וכך הלכה כרבא דודאי אי הוה יהיב מתנת בריא מחייו לא היתה אלמנתו ניזונת מנכסיו, דמה לי נתן מה לי מכר, אבל האי דיהיב מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה, בין אם היה ראוי ליורשו בין אם לא היה ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו, שכבר תנאי בית דין הוא שתתפרנס מנכסיו, ואילו אמר אל תתפרנס אשתי מנכסיי כלום שומעין לו, השתא נמי אין שומעין לו להקנות נכסיו לאחרים אחרי מותו ולבטל תנאי אשתו.
שלח רב אחא בר רב שילא, לדברי ר' יוחנן בן ברוק' נכסיי לך ואחריך לפל', אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשיני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירוש' אין לה הפסק, אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה, הוא סבר יש לה הפסק ורחמ' אמ' אין לה הפסק, פי' האומ' נכסיי לך זה הלשון משמע בין לשון ירושה בין לשון מתנה, הילכך לר' יוחנן בן ברוקה דאמ' שיכול ליתן למי שראוי ליורשו בלש' ירוש' דנין זה הלשון כלשו' ירושה, ואמרי' דבירושה יהיב ליה, וכיון דבירושה יהיב ליה האי דהדר ואמ' ואחריך לפל' לא אמ' כלום דירושה אין לה הפסק, ואע"פ שהוא רצה להפסיקה אינו יכול דרחמ' אמ' אין לה הפסק, אלא בניו יורשין כל נכסיו והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, אבל לרבנן דאמרי שאם אמ' בלשון ירושה לא אמ' כלום אפי' לראוי ליורשו, אם כן האי דאמ' נכסיי לך בלש' מתנה קאמ' וכיון דבמתנה נתנם לו כשאמ' ואחריך לפל' דבריו קיימין, ונר' לי דוקא כשאמר נכסיי לך אמרי' הכי משו' דהאי לישנא משמ' הכי ומשמ' הכי, אבל אם פירש לו בלש' מתנה בפירוש אע"פ שראוי ליורשו כשאמ' ואחריך לפל' דבריו קיימין, דהכי אמרן לעיל [קכ"ט ע"ב] תניא האומ' תנו לבניי שקל בשבת והן ראויין ליתן להן סלע נותנין להן סלע, ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל, ואם אמ' אם מתו יירשו אחרים תחתיהן, בין שאמ' תנו ובין שאמ' אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל, והא בניו ראויין הן ליורשו והיאך אנו מקיימין דבריו כשאמ' ואם מתו יירשו אחרים תחתיהן, אלא לאו ש"מ כשאמ' בלש' מתנה בפירוש דבריו קיימין, ולא אמרי' אין לשיני במקום ראשון כלום אלא כשאמ' לו בלש' ירושה, או שאמ' לו נכסיי לך, דמשמ' נמי לשו' ירושה דכיון דזיכהו בירושה, ירושה אין לה הפסק, ובשלהי פרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א] אמרי'. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הילכת' בין שאמ' תנו ובין שאמ' אל תתנו להן אלא שקל נותנין להן כל צרכן, דהאי דאמ' להו הכי לזרוזינהו הוא דאמ'.
<h2>דף קלג:</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה נכסיי לך ואחריך לפל', וראשון ראוי ליורשו הוה, שכיב ראשון אתא שיני וקא תבע, סבר רב עיליש קמיה דרבא למימ' שקיל שיני, אמ' ליה דייני דחצצתא דייני הכי, פי' הדיוטות שאינן יודעין עומק הדין ואינן מתעסקין כי אם לפשר ולחצות התביעה ביניהן, לאו הינו דשלח רב אחא בר רב שילה, איכסיף, אמ' ליה אני ה' בעתה אחישנה, פי' השם שלחני אליך בזמנו שלא תעשה מעשה, ואין לך ליבוש כיון שלא עשית מעשה.
מתני'. הכותב נכסיו לאחרים כול'. איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אי לא, ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא.
<h2>דף קלד.</h2>
מתני'. האומ' זה בני נאמן כול'. למאי הילכת' אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו, ולפטור את אשתו מן הייבום. ליורשו פשיטא, פי' מיגו דאי בעי יהיב ליה כולהו ניכסיה במתנה, לפטור את אשתו מן הייבום איצטריכ' ליה, הא נמי תנינה, מי שאמ' בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן, יש לי אחים אינו נאמן, התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחי, הכא אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו האומ' זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה, ונר' לי כיון דטעמ' מילתא הוא בעבור מיגו, דוקא ליש' שריה לאינסובי דאיכא מיגו, אבל לכהן לא דליכא מיגו, דהא אי הוה מגרש לה הות אסירא ליה. אמר רב יוסף השתא דאמרת אמרי' הואיל ובידו לגרשה, בעל שאמ' גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בעל שאמ' גירשתי את אשתי אינו נאמן, מנפח רב ששת בידיה אזל ליה הואיל דרב יוסף, פי' דלא דמי ליש לי בנים דמאן דמגרש קלא אית ליה והילכך לא מהימן, והאמ' ר' חייה בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמ' גירשתי את אשתי נאמן, אלא לא קשיא כאן למפרע כאן להבא, פי' אם הוא אומ' גירשתי את אשתי כדי לפוטרה מיכן ולהבא להינשא הוא נאמן על ידי מיגו, אבל אם הוא אומ' כדי לפוטרה למפרע, כגון שהיו מעידים עליה שזינתה, והיו רוצים להלקותה דבית דין מכין ועונשין, וכדי לפוטרה אמ' כי כבר גירשתיה כדי לפוטרה מן המלקות, התם ודאי אינו נאמן דליכא מיגו.
<h2>דף קלד:</h2>
איבעיא להו אמ' למפרע מהו להימוניה להבא, פי' זה שנתכוון להעיד עליה כי גירשה כדי לפוטרה למפרע דלא מהימנינן ליה, מהו להימוניה בעדות זו להבא להתירה לינשא, מי פלגינן דיבורא ואמרי' אע"ג דבטלה עדותו על למפרע, תתקיים על להבא, או דילמ' לא פלגינ' דיבורא, וכיון דבטלה עדותו במקצת בטלה בכל, פליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמ' פלגינן וחד אמר לא פלגינן, ומאי שנא מדרבא דאמר רבא איש פל' בא על אשתו, הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה, בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה איתתיה למאן, אמר להו חזיא (להו חזיא) לכהנא, פי' שהיה אומ' כבר גירשתיה. והאי לכהנא לאו דוקא כמו מאיש פל' וכהן הוא, אמר רבא מאי ניחוש לה הא אמר ר' חייה בר אבה א"ר יוחנן בעל שאמ' גירשתי את אשתי נאמן, אמר ליה אביי והא כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בעל שאמ' גירשתי את אשתי אינו נאמן, אמר ליה ולאו מי שנינהו כאן למפרע כאן להבא, אמר ליה ואשינויי ניקום וניסמוך, אמר ליה רבה לרב נחמן בר אמי חוש לה, פי' ואצרכה חליצה, ודוקא כשאמ' גירשתי אותה ומשום דמאן דמגרש קלא אית ליה, אבל אי הוה אמ' יש לי בנים בודאי דהוה נאמן כמתני' וליכא מאן דפליג עלה.
ההוא דהוה מוחזק לן דאית ליה אחי, ואמ' בשעת מיתה דלית ליה אחי, אמר רב יוסף מאי ליחוש לה, חדא דהא מוחזק לן דלית ליה אחי, ועוד האמ' בשעת מיתתו דלית ליה אחי, אמר ליה אביי והא אמרי איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, אמר ליה השתא מיהת ליתנהו קמן, לאו הינו דר' חנינה דא"ר חנינה עדיה בצד אסתן ותיאסר, אמר ליה אביי אם הקלנו בשבויה, פי' דאיסורה בספק נקל באשת איש, אמר ליה רבה לר' נתן חוש לה.
זה אחי אינו נאמן, ואינך מאי קאמרי, אי קאמרי אחונא הוא אמאי יטול בחלקו ותו לא, ואלא דקאמרי לאו אחונא הוא, אימ' סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, והאמרי דלאו אחונא הוא, לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין, פי' אם אמרו שאינו אחיהם בבירור למה יירשו עמו, הכל יהיו של אותו האח, ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם הוא וראויים הם לירש עמו, אפי' הכי יותר אנו תופשים הודאת המקבל מהודאת הנותן, שאם הנותן מודה כי אני חייב לך, והמקבל מודה שאינך חייב לי, בתר הודאת המקבל אזלינן ולא בתר הודאת הנותן, כדנפקא לן מטענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים [ב"ק ל"ה ע"ב], ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי ופיו כמאה עדים ובעי למיתב ליה, כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור ויכול לחזור בו, דבתר הודאת המקבל אזלינן ולא בתר הודאת הנותן כדכתבינן לעיל פ' המוכר את הבית גבי האחין שחלקו, הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקו כי הוא אחיו, וגם הוא היה מודה לו כל ימי חייו כי הוא אחיו, ואם יבוא קרוב מעלמ' כגון דודו או בן דודו, ורוצה לירש אותו אומ' לו זה האח אני אחיו שהרי הוא בעצמו העיד כל ימיו כך וחלק עמו בחלקו, ואין לכם טענה עלי כי אם אחיי היו ראויים לירש עמי, וכיון שלא רצו לקבל חלקם אני אקח הכל, שאם היו חמשה אחים והארבעה אינם רוצים לירש מי יירש כל הנכסים כי אם האח האחד החמישי שרוצה לירש, ויש מי שכתב שלא יירש זה האח אלא חלקו, וחלק שאר אחיו יהא מונח עד שיבוא שום יורש אע"פ שאינו אחיו ויטול אותם, ואינו נר' לי. ובמאי דאמרי' הכא מת יחזרו נכסים למקומם, ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' החולץ [יבמות ל"ז ע"ב] גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם, לבתר דפלג יבם בניכסי מיתנא, אמ' להו ספק מה נפשיכו, אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדיכו, ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי ניכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי, וא"ר אבה קם דינא, ומה שנעשה בראשונה הוא עשוי, ואע"ג דאי הוו אכתי למיפלג הנכסים בין הספק ובין היבם, והוה טעין הספק עם בני היבם כך טענתו טענה, מיהו השתא קם דינא, והכא אמאי אמרי' דאם מת יחזרו נכסים למקומם, לימרו אחין מה שלא נטל מתחילה מחלקנו כדין נעשה, והשתא דהוא מת וזה מודה דהוה אחונא נירש נכסיו. ונר' לי לתרץ דהתם דפלג ספק עם יבם בניכסי מיתנא, והשתא דמית יבם ובעי למידן עם בני יבם, דדחו ליה מנכסי יבם ואמרי ליה דבריה דמיתנא את, ואיהו אמ' להו אם כן אהדרו לי דינא היבם דעבד בהדאי ושקל פלגא בניכסי מיתנא, דינא דאמרי ליה בני יבם כבר קם דינא דעבדת עם יבם אבונא, ולא מצי ספק למיהדר דינא משום דאינון תרי גופי יבם, ובני יבם, אבל הכא מאי בעו אחין למימ' להאי אח כבר קם דינא מאי דיהבת ליה מדידך, ואנן לא יהבינן ליה מדידן, והשתא ניפלוג בהדך, כיון דחד גופא הוא, אמ' להו כי יהבית ליה אנא מנתא מדידי אתון לא יהביתון ליה מידי, אם כן חלקו שהייתם ראויין ליתן לו עמכם הוא, ועכשיו שמת הרי אתם יורשין אותו החלק ועמכם הוא, ועד עכשיו היה בגזלה אצלכם ועכשיו הוא לכם בירושה, אבל בחלקי מה טענה יש לכם לירש הילכך לא דמי לההוא דינא כלל. ואכתי קשיא לי דהתם נמי אומ' הספק לבני היבם אותו השדה שחלק אביכם עמי מנכסי המת הוא עכשיו בידכם, או תנו לי חלק בכל ניכסי היבם, אי אני אחיכם, או אם איני אחיכם ואני בן המת, תנו לי אותו השדה שנטל ממני אביכם ואתם יורשים אותו עכשיו, וכך שורת הדין נותנת שיתנו לו אותו השדה ממה נפשך, אלא משום דכבר קם דינא אנו פוטרין אותם, והכא נמי נימ' קם דינא, ונראה לי לומ' דהיכא אמרי' קם דינא הני מילי לאחזוקי בידיהו מאי דנקטי, ולא מצי ספק לאפוקי מידיהו, אבל הכא דאחין לא נקטי מידי, אלא הן באין לירש אותו האח, ולירש גם אותו השדה שהיה של זה בחמס, לא אמרי' קם דינא להוציא וליתן להם, אלא ממה נפשך אותו השדה של זה האח הוא.
<h2>דף קלה:</h2>
נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו, בשבח המגיע לכתיפים לא תיבעי לך דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי, כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתיפים מאי תיקו. פי' וכל תיקו דממונא הוי קולא גבי נתבע, והכא נמי מאן דשקיל גוף השדה הוא זוכה גם בשבח שעליו.
מתני'. מי שמת ונמצאת דייתיקי כול'. פי' דייתיקי נקראת צואת שכיב מרע כדבענן למימ' לקמ', ואע"פ שכת' בה כל נכסיי לפל' עד שלא יגיע הצואה לידו לא קנה אותם, כיון שלא ציוה בפה כך, אלא כתב אותם בכתב, אבל אם זיכה אותם לו בין אם הוא מן היורשין, בין אם אינו מן היורשין דבריו קיימין, כיון דבלשון מתנה נתנן, ולאחד גרסי' בד', ואתא לאשמועינן דגם על ידי כתב יכול להקנות נכסיו לאחר מיתה, ולא תימ' דוקא כשמצוה על פה אמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל היכא דכתב דבעי לאקנויי במסירת כתיבתו, כיון שעושה כענין בריא יהיה דינו כבריא, ועד שלא כתב בה מהיום לא קניא, אי נמי אי הוו מטלטלי לא מיקנו בהאי שטרא עד דקנו מיניה, קמ"ל מתני' דאפי' בכתבו יכול להקנות נכסיו, ואמרי' ביה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ת"ר איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, מתנה, כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, פי' מה הוא לשון דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, שמתנת שכיב מרע קיימת יותר ממתנת בריא, דאילו מתנת בריא שנתן לאחר מיתה לא אמ' כלום, שאין מתנה לאחר מיתה, מפני שאין המקנה לעולם בעת קניית המתנה, אבל שכיב מרע אע"ג דלאחר מיתה יהיב מתנתו מתנה דדבריו ככתובין וכמסורין דמו, והאי דתני מתנה כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה אסקה אביי דהכי קאמ', איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה, כל שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, פי' ודוקא אם כתב בה מהיום, אבל אם לא כתב בה מהיום מתנתו בטילה שאין מתנה לאחר מיתה, ובזה יפה כח שכיב מרע מכח הבריא.
שלח רבין באיגרתיה משמיה דר' אבהו, הוו יודעין ששלח ר' אלעזר לגולה משם רבינו, שכיב מרע שאמ' כתבו ותנו מנה לפל' ומת אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, פי' אם מת שכיב מרע קודם שיגיע הכתב ליד המקבל לא קנה, שאין שטר מועיל לאחר מיתה אם לא הגיע לידו בחייו. ור' יוחנן אמ' תיבדק, מאי תיבדק, כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי, פי' אם כתב שכיב מרע דייתיקי ומסר לו, ועוד חזר וכתב(ם) ומסר לשיני, דייתיקי דשיני מבטלת דייתיקי של ראשון, מפני שרשאי הוא שכיב מרע לחזור ממתנתו כל זמן שלא מת. ושכיב מרע שאמ' כתבו ותנו מנה לפל' ומת, רואין אותו אם כמייפה את כחו כותבין ונותנין, ואם לא אין כותבין ונותנין, היכי דמי מייפה את כחו דאמ' אף כתובו וחתומו והבו ליה, דתחילה אמ' תנו לו מנה, ועוד הוסיף ואמ' ואף כתבו לו עדות על זה, דכיון דאמ' תחילה תנו לו מנה קנה כבר, וכשהוסיף כתבו ליפוי כח משום הכי לא גרע מצואתו בלחוד, איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הילכת' כותבין ונותנין, וכן אמר רבא אמר רב נחמן הילכת' כותבין ונותנין, פי' היכא דמייפה את כחו אבל תנו וכתבו לא.
<h2>דף קלו.</h2>
מתני'. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כול'. פי' כגון שכת' בה מהיום ולאחר מיתה, דגופא קני הבן מהיום ופירי הוו דאב כל ימי חייו, הילכך לא זה וזה יכולין למכור מכר גמור, אלא כל אחד ואחד מוכר זכותו.
מתני'. הכותב נכסיו לבניו כול'. וכי כתב מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ואם מת חולצת ולא מתייבמת, התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, הכא הכי קאמ' ליה גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה, פי' גבי גט שאין להעמיד שתי הלשונות מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל גבי מתנה שנוכל לקיים שתי הלשונות אין לומר מספקא לן, אלא שתי הלשונות קיימין.
ר' יוסי אומר אינו צריך, רבה בר אבוה חלש, עול לגביה רב הונא ורב נחמן, אמ' ליה רב הונא לרב נחמן בעי מיניה הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי, אמר ליה טעמיה דר' יוסי לא ידענא הילכ' איבעי מיניה, אמ' ליה את בעי מיניה הלכה וטעמ' אנא אמינא לך, בעא מיניה אמ' ליה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי, בתר דנפק אמ' ליה הינו טעמ' דר' יוסי דאמ' זמנו של שטר מוכיח עליו. תניא נמי ר' יוסי אומ' אינו צריך מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. אי קשיא הכא פסיק רב הלכה כר' יוסי ובפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אמרינן דאתקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעלם, ואמרי' מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, המורה אמ' אע"ג דרב גופיה פסק הלכה כר' יוסי בפ' יש נוחלין, הכא אמ' לאפוקי מדר' יוסי משום דבעא לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ויש מי שאמ' דהדר ביה רב מההיא ועקרה לדר' יוסי דלית הילכת' כותיה אף בשטרות, ויש מי שאומ' דלכתחילה לא עבדינן כר' יוסי ואי עבד כר' יוסי עבד, ויש מי שאומ' דהלכ' כר' יוסי בשטרות אבל לא בגיטין. והנכון בעיני שזהו העיקר שחילוק יש בין שטרות לגיטין, כדאמרי' בפ' מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] במאי דתנן זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום, אמר רב הונא וחולצת, ושקלינן וטרינן בה טובא, ומסקינן דר' יוסי אמ' זמנו של שטר מוכיח עליו בין בשטר [שהתנאי] של אחר מיתה הוא כת' בתוכו, ובין בגט שהוא אומ' בפה, אבל רב הונא פשיטא ליה דבשטר הלכה כר' יוסי, מפני שהתנאי של אחר מיתה כת' בתוכו וגם הזמן כת' בתוכו, אבל בגט שהזמן כת' בתוכו והתנאי שלאחר מיתה אמ' לה על פה, מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בהא שיועיל זמנו של גט שהוא כתוב, לתנאי דלאחר מיתה שהוא בפה, ומשום הכי אמ' חולצת ולא מתייבמת, ורב הונא דפסיק הלכה כר' [יוסי] מרב פשטו ליה כדאמרי' התם, אמ' ליה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי, וכמו שרב הונא חילק בין גט לשטר, דבשטר פסק הלכה כר' יוסי, ובגט לא, הם הכי נמי רב אע"ג דפסק הלכה כר' יוסי בשטרות בגיטין לא נראו לו דבריו, ומשום הכי אמ' לאפוקי מדר' יוסי, ולא קשיא דידיה אדידיה, והתקין שיכתבו בגיטין כך כדי שיהו רגילין להרגיל את שכיב מרע לומ' כך בשעה שנותנו לה מהיום אם מתי, אבל אם השכיב מרע לא אמר מהיום בפיו, הכתיבה שאנו כותבין בתוך הגט מן יומא דנן אינה מועלת כלום, דהא לר' יוסי כך מועיל זמן הגט כמו מהיום לרבנן, ורב הונא סבירא ליה כר' יוסי, ואפי' הכי קאמ' דלא מהני זמן שהוא כת' לתנאי דלאחר מיתה שהוא בפה, והם הכי לרבנן אע"ג דכת' בגט מהיום לא מהני לתנאי שהוא בעל פה כדפריש המורה [גיטין ע"ב ע"ב], דיש לומ' חזר בו ממה שכת' מהיום ולא נתנו לה אלא שיקנה לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.
בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו, אמ' ליה בהקנאה אינו צריך, רב פפא אמר איכא אקנייתא דלא צריך, ואיכא אקנייתא דצריך, אקנייה וקנינא מיניה לא צריך, קנינא מיניה ואקנייה צריך, פירוש אקנייה הוא מה שמספרים העדים כי פל' נתן נכסיו לבנו ואינו משמע שקנו ממנו בדבר זה, אבל קנינא הוא מה שמספרים העדים כי קנינו ממנו בדבר זה, הילכך רואין סדר לשון השטר, אם כת' בו כך מעידים אנו היאך פל' הקנה לבנו נכסיו לאחר מיתה וקנינו ממנו בדבר זה זהו אקנייה וקנינא מיניה והוא קניין יפה ואינו צריך מהיום, אבל אם כתוב בו מעידים אנו איך קנינו מפל' שהקנה נכסיו לבנו לאחר מותו זהו קנינא מיניה ואקנייה וצריך מהיום, שזה הקנין אינו יפה מפני שאינו עומד בעצמו אלא משמע שמפרש כי קנינו ממנו שהקנה נכסיו לאחר מותו ולא מהיום, שכשהקנין הוא מאוחר למעשה אז משמע שהוא תוספת על המעשה ועומד במקום מהיום, אבל אם הוא קודם למעשה משמ' שלא היה אלא כפי המעשה שלפניו, והמעשה מוכיח שהיה לאחר מיתה, הילכך צריך לכתוב בו מהיום.
מתקיף לה רב חנינה מסורא, ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דדייני ידעי, שאלונהו לספרי דאביי ורבא וידעי, רב הונא בר יהושע אמ' בין אקנייה וקנינא מיניה, בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום, בדוכרן פיתגמי דהוה באנפנא פליגי, אבל היכא דאיכא קניין גם חכמ' מודים לר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו. אמר רב כהנא אמרתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אתו הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רבא אמר רב נחמן בהקנאה אינו צריך בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך בדוכרן פיתגמי פליגי, מוכיח מיכן שכל אלה האמוראים סוברים שאין הלכה כר' יוסי דדוקא בהקנאה אינו צריך מהיום, אלא בדוכרן פיתגמי צריך, וגם הסופרים נמי כך היו רגילין לחלק אנה צריך מהיום, ואנה אינו צריך, שכשראו המעשה שהיה במהיום היו כותבין אקנייה וקנינא מיניה, וכשראו שלא היה המעשה במהיום היו כותבין קנינא מיניה ואקנייה, ש"מ דלא סבירא להו כר' יוסי ולית להו דרב דפסיק הלכה כר' יוסי, וקימא לן הלכה כרב נחמן בדיני, ורבא ורב פפא נמי דבתראי נינהו סבירא להו כותיה.
איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח, ריש לקיש אמר קנה לוקח, ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקניין הגוף דמי, ריש לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי, פי' ר' יוחנן סבר קניין הפירות שיש לו לאב על הנכסים כל ימי חייו כקנין הגוף דמי, ונמצא שאין הגוף חלוט לבן שיוכל למוכרו כל זמן שהאב קיים, וכאילו האב שותף עמו דמי, ויותר הוא עדין משותף, שהשותף יכול למכור ולחלק חלקו, אבל זה לאו בר חלוקה הוא אלא הגוף לבן והפירות לאב, הילכך לא נתקיימה מכירת הבן עד שיבואו לידו בחייו, אבל זה שלא באו לידו בחייו מכירתו בטילה היא דהוה ליה כמוכר דבר שאינו שלו, וכיון שמכר הבן בטל הרי הן הנכסים ליורשי הבן, שהרי בעת מות האב מתקיימת מתנתו למפרע כיון שאמ' לו מהיום, אלא שלא יכול למוכרם מפני שאכילת פירות של אב מעכבתו. ויש מי שאמ' שאם מת הבן בחיי האב שאין הנכסים ליורשי הבן, אלא הרי הן של אב מפני שלא היה הבן קיים בעת מות האב והילכך לא נתקיימה מתנתו וזהו הבל, דכיון דכתב ליה מהיום למפרע קונה ובתר ההיא שעתא אזלינן, ולא בענן שיהא קיים הבן בעת מות האב אלא כיון שמת האב איגלאי מילתא למפרע שמאותו היום קנאם הבן ועכשיו הן ליורשיו. ויש מי שאמ' שאם לא מכר הבן ומת בחיי האב אז ודאי הם הנכסים ליורשיו, אבל עכשיו שמכרן וסילק עצמו מהן יחזרו ליורשי האב, ואינו נר' לי כלל, דכיון דאין מכירתו קיימת הנכסים עומדין בחזקתן והן של יורשי הבן, דדוקא מכירתו בטילה מפני שמת הבן בחיי האב, אבל המתנה קיימת היא, ולעולם לא תיבטל, דכיון דאמ' מהיום למפרע הוא קונה, ויש מי שאמ' דאימת אמרי' לא קנה לוקח כשאין בנים לבן שחוזרין הנכסים לאב, אבל אם יש בנים לבן הרי הלוקח עומד במקום הבנים וזוכה בנכסים, ואינו נר' לי דכיון דאין הבן יכול למכור אך אם יגיעו לידו נמצא שהמכירה בטילה לגמרי וכאילו לא מכר כלום דמי, וכל הנכסים הם של בנים שמתנת אביהם לא בטלה דדוקא מכירת הבן מתבטלת כשמת בחיי האב, אבל המתנה לעולם אינה מתבטלת כיון דמהיום כתב ליה ומתקיימת למפרע מאותו היום, וריש לקיש סבר קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, וכיון שגוף הנכסים שלו מכרו קיים, ועד כאן לא פליגי אלא במכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, אבל מכר האב בחיי הבן ומת הבן בחיי האב בלא בנים, אע"פ שהנכסים הן עכשיו של אב אפי' הכי לא קנה לוקח, דכיון דכתב האב הנכסים לבן מהיום אע"ג דאמ' ליה לאחר מיתה, כל כמה דמיית קנה הבן הנכסים למפרע, ואי איפשר להיות שלא ימות האב, הילכך הנכסים של בן ואע"פ שמת הבן בחיי האב, בעת מות האב היתה מתקיימת המתנה ליורשי הבן, עכשיו שאין לו בנים האב יורשו, אם כן נמצא עכשיו שהאב יורש זכות בנו, ומפני זה הן של אב שירש זכות בנו ולא מפני שבטלה מתנתו, וכיון שמכח ירושת בנו באו הנכסים לאב הוה ליה מה שאירש מאבה מכור לך דלא אמר כלום, ואפי' לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקניין הגוף דמי, לא אמר אלא לעכב מכירת הבן שלא יוכל למכור, אבל לא שיוכל האב למכור שהרי גוף הנכסים לבן הוא, ויש מי שאמר דלר' יוחנן אם מכר האב בחיי הבן ומת הבן בחיי האב דקנה לוקח, מפני שבטלה מתנת הבן כיון שלא היה בשעת מיתת האב, ואין זה כלום שהמתנה קיימת היא, כיון דאמ' ליה מהיום ולעולם לא תיבטל, אלא שעכשיו יורש האב את בנו והוה ליה מה שאירש מאבה מכור לך, ומשום הכי קא פסיק ותני האב אינו יכול למכור, שבשום טצדקי שבעולם אינו יכול למכור גוף הנכסים, והילכת' כריש לקיש, שזו היא אחת מן השלש שהלכה כריש לקיש, קניין פירות, וחליצת מעוברת, ומאי דאמרן לעיל [קכ"ט ע"ב] לעולם לא קנה עד שיאמר פל' ופל' יירשו שדה פל' ופל' כול'.
<h2>דף קלו:</h2>
תניא נכסי לך ואחריך יירש פל', ואחריו יירש פל', מת ראשון קנה שיני, מת שיני קנה שלישי, מת שיני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, פי' שאין השלישי זוכה אלא מכח השיני, וכיון דמת שיני בחיי ראשון ולא הגיעו הנכסים ליד שיני לא קנה שלישי, אלא הרי הן של יורשי הראשון, ומקשה והתניא מת שיני בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי נותן, ומוקמה בפלוגתא דר' ורשב"ג, דהא דתניא ליורשי נותן אתיא כר' דאמר שאין לו כח למכור הגוף ואם מכרו מכרו בטל, וכיון שלא זיכה לו אלא פירות והגוף זיכה לשיני, אם ימצא השיני במיתתו של ראשון, וכיון שמת בחיי ראשון ולא קנה חזר גוף הנכסים לנותן וליורשיו, ורשב"ג סבר שגם הגוף הקנה לראשון מיד, שהרי הוא יכול למכור הכל מיד, ולא הקנה לשיני אלא מה שמשייר ראשון והילכך נסתלק הנותן מאלה הנכסים סילוק גמור ואם לא יקנה שיני נגמרו לראשון, הילכך הא דתניא ליורשי ראשון אתיא כרשב"ג.
<h2>דף קלז.</h2>
תניא נכסיי לך ואחריך לפל' וירד הראשון ומכר ואכל, השיני מוציא מיד הלקוחות דברי ר', רשב"ג אומר אין לשיני אלא מה ששייר ראשון, פי' ר' סבר כיון שאמ' לו ואחריך לפל', לא זיכה אותו כי אם לוכל פירותיהן כל ימי חייו, הילכך אם מכר גוף הנכסים השיני מוציא מיד הלקוחות, ורשב"ג סבר כיון שאמ' לו ואחריך לפל', הכי משמ' מה שיישאר אחריך, אבל מה שמכר ואכל מה שעשה עשוי. ורמינהי נכסיי לך ואחריך לפל', יורד הראשון ומוכר ואוכל דברי ר', רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, קשיא דר' אדר', קשיא דרשב"ג אדרשב"ג, דר' אדר' לא קשיא הא לגופא הא לפירא, פי' מאי דקאמ' הכא ר' יורד ומוכר ואוכל הוא לפירא, שרשאי הוא למכור כל הפירות ביחד ולאוכלן, ונר' לי דוקא מוכר ואוכל, אבל אם מכר והדמים קיימים, או שקנה בהן שום מטלטלין אחרי מותו הן של שיני, ומאי דאמר לעיל שאם מכר השיני מוציא מיד הלקוחות הוא לגופא, שאם מכר גוף הנכסים מכרו בטל, דדוקא פירות זיכה לו ואפי' למוכרן לכתחילה, אבל גוף הנכסים לא זיכה לו ואם מכר מכרו בטל, דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד, פי' רשב"ג סבר אפילו פירות לא ימכור לכתחילה, שאין לו אלא לשמוט ולוכל דבר יום ביומו מה שצריך לו, ולא שימכור פירות כל השדה ביחד ויכלה המעות, דאדעתא דהכי יהב ליה דאי מיית וישתיירו בפירות שיהיו לשיני, אבל מיהו אם מכר לא מיבעיא פירות אלא אפי' גוף הנכסים מה שעשה עשוי. אשתכח השתא דר' סבר גופא אפי' בדיעבד אינו מכור, ופירא אפי' לכתחילה, ורשב"ג סבר לכתחילה אפי' פירא נמי לא ימכור הכל, אבל דיעבד גם הגוף מכור.
אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עיצה למכור בנכסים כרשב"ג, כי אתא רבין א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג שאם נתנן (שכיב) מתנת שכיב מרע לא עשה כלום, מאי טעמ', אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך, פי' כבר ציוה הנותן שלאחר מיתתו יהיו של אותו השיני ואין כח לראשון לתתם לאחר אחרי מותו, מה שנתן בחייו מה שעשה עשוי שכבר הרשהו לעשות בחייו מה שרוצה, אבל לאחר מותו אינו יכול לעשות כלום, שכבר ציוה הנותן מה יהיה אחרי מותו, וכמו כן נראה לי שהנותן נכסיו במתנת שכיב מרע אינו יכול להפקיע כתובת בנין דיכרין, ואע"ג דלא טרפא ממשעבדי, הני מילי אם נתן והקנה בחייו, אבל לאחר מותו כבר נתנן לבנין דיכרין ואין לו כח להפקיע מתנת בנין דיכרין ולתתה לאחרים, ודומה כמי שאמ' לא יירשו בנין דיכרין כתובת אימן שאין בדבריו ממש. אמר ר' זירא א"ר יוחנן הלכ' כרשב"ג, ואפי' היו בהן עבדים והוציאן לחירות. ואמר רב יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת, אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג מתפושת הבית ונטלו אחד מהן, אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד, ודוקא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רימון לא.
<h2>דף קלז:</h2>
אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו יצא לא החזירו לא יצא. מאי קמ"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי כול', כדכתיבנא לעיל, ואע"ג דאמרן דרשב"ג לא אמר אלא בדיעבד, אבל לכתחילה לא. ואמרינ' נמי איזהו רשע ערום כול', ואם כן רב ביבי היכי עבד לכתחילה, פת', לכתחילה זהו שאם יימלך לבית דין אמכור אל יאמרו לו תמכור מפני שייקרא רשע ערום, ובהא פליגי ר' ורשב"ג דר' הוה מתיר ליה לזבוני פירות ומותר להשיאו עיצה בכך, ורשב"ג אסר. אבל אם מקבל המתנה יודע הדין ורוצה לעשות דבר שלא יצא מידו לעולם הרשות בידו, דדוקא לייעץ לאחר ייקרא רשע ערום מפני שמרויח לזה ומפסיד לזה, אבל להרויח לעצמו רשאי ורשיי הוא לעשות, אקניתיה ליה כל שני חייו, פי' והינו אחריך לי, דאע"ג דלא פירש אחריך לי, כיון דאמר ליה כל שני חייך כמפרש דמי, אבל אם לא הקנה לו כל שני חייו, אע"ג דאמר אחריך לפל' מודה רשב"ג שאין יכול הראשון למכור, כגון אם אמ' לו שדה זו נתונה לך במתנה עד עשר שנים, ואחרי העשר שנים לפל', אינו יכול למוכרה הראשון בתוך עשר שנים, דהא פריש ליה בפירוש שלא תהא שלו אלא עד עשר שנים, ולא פליג רשב"ג אלא כשהקנה לו כל שני חייו, וזהו פירוש אחריך אחר מיתתך, אבל לעשר שנים לא יקרא אחריך שהרי עודו בחיים ונותנה לשיני.
<h2>דף קלח.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחד ואמ' הלה אי איפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח, ור' יוחנן אמ' לא קנה, א"ר אבה בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו, וכאן בשתק ולבסוף צווח, פי' מדאמרי' לקמ' זיכה לו על ידי אחר ש"מ דעד השתא מיירינ' כשזיכה לו על ידי עצמו, שכתב השטר ומסרו לידו, ואי צווח מעיקרא ואמ' אי איפשי בה אע"ג דמסרה לידו לא קנה ואין בעל חובו גובה ממנה, אבל אם שתק ואחר כך צווח ואמ' אי איפשי בה קנה משעה ששתק, ובאומרו עכשיו אי איפשי בה אינו יכול להסתלק ממנה עד שיתננה מתנה או לבעלים הראשונים או לאחרים, ובעל חובו גוב' ממנה, ובזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח אוקימנ' פלוגת' דרבנן ורשב"ג, דרבנן סברי מדשתק קננהי, והאי דקא צווח מהדר הוא דקא הדר ביה, ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא סבר כי לא מטו לידאי מאי אצוח.
ת"ר שכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לפל', ושלש מאות לפל', וארבע מאות לפל', אין אומ' כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם, אבל אמ' תנו מאתים זוז לפל', ואחריו לפל', ואחריו לפל', כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה מלפניו, אין לו גובה מלפני פניו, פי' האי דאתי בעל חוב וטריף לא מצינן לאוקומה אלא כגון דשבק מקרקעי, אבל אי הוו מטלטלי אע"ג דלא מטו לידיהו לא מצי טריף להו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואפי' אם תימצי לומר דלא קיימי ברשותיהו, קיימי ברשות יתומים ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב הילכך לא מיתוקמא אלא במקרקעי, והאי דתני גובה מכולם לאו למימרא דמצו מדחו ליה שלא יגבה אלא מכל אחד ואחד כפי חלקו המגיעו, אלא בעל חוב גובה כל חובו ביחד ממקום שהוא רוצה כדאמרן לעיל [ק"ז ע"א] גבי שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, והאי דתני הכא גובה מכולם זהו שכולם נותנין לזה שגבה בעל חוב ממנו כל אחד לפי חלקו המגיעו.
ת"ר שכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לפל' בכורי בראוי לו, נוטלן ונוטל את בכורתו, בבכורתו אין לו אלא בכורתו, פי' וידו על העליונה, רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל. ושכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לאשתי בראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה, בכתובתה אין לה אלא כתובת', פי' וידה על העליונה, ושכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לפל' בעל חובי בראוי לו, נוטלן ונוטל את חובו, בחובו אין לו אלא חובו, פי' וידו על העליונה, ומקשי' ודילמ' בראוי לו בחובו קאמ', פי' ואמאי אמרת דנוטלן ונוטל את חובו, אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיב' היא דדייק לישנא יתירא, דתנן [ס"ג ע"ב] ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה, וחכמ' אומ' אין צריך ליקח לו דרך, ומודה ר' עקיבה בזמן שאמ' לו חוץ מאילו שאינו צריך ליקח לו דרך, אלמ' כיון דלא צריך וקאמ' לטפויי מילתא קאתי, הכא נמי כיון דלא צריך וקאמ' לטפויי מילתא קאתי, פי' אם הוה אמ' תנו לפל' בני בכורי או לאשתי או לבעל חובי, היינו דנים שלא נתן להם זה וזה אלא ידם על העליונה, אבל השתא דאמ' בראוי לו לטפויי מילתא הוא דאמ', שיטלו זו המתנה למעלה מדינם, והוא הדין נמי לבנו פשוט אם כתב לו בסתם ידו על העליונה, ולא אמרי' דשקיל חולקיה ושקיל נמי ר' זוז עד שיפרש שנותנן לו למעלה מחלקו.
<h2>דף קלח:</h2>
ת"ר שכיב מרע שאמ' מנה יש לי אצל פל', העדים כותבין אע"פ שאין מכירין אם חייב לו ואם לאו, לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה, וחכמ' אומ' אין כותבין אלא אם כן מכירין, לפיכך כשהוא גובה אינו צריך להביא ראיה. אמר רב נחמן אמר לי הונא תנא ר' מאיר אומר אין כותבין, וחכמ' אומ' כותבין, ואף ר' מאיר לא אמ' אלא משום בית דין טועין, שמא יטעו ויאמרו עד[ים] חתמו בו ש"מ הכירו כי היה חייב לו ויגבו בו, ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אלא אם כן מכירין, שזו היא אשתו של פל', לפיכך כותבין גט חליצ' אע"פ שאין מכירין, וכן גט מיאון, פי' אם לא הספיקו בית דין הראשון לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון להיות ראיה בידה שתלך ותינשא בו, ובאין עדים ומעידים לפני בית דין שני כי זו האשה מיאנה או חלצה בפני בית דין פל', ולא הספיקו לכתוב לה גט חליצה ומיאון, כותבין לה בית דין שיני ונותנין בידה, אע"פ שאין מכירין אם היתה יבמה או אם היא אשתו של פל', דסמכי אבית דין קמ' ואמרי' אי לא הוו מכירין לא היו חולצין וממאנין, מאי טעמ' אין חולצין אלא אם כן מכירין, חיישינן לבית דין טועין שיסמכו עליהן ויתירוה, אלמ' חיישינ' לבית דין טועין, ומהדר בי דינא בתר בי דינא לא דייקי [בי דינא בתר עדים דייקי], ולא חיישינ' שמא יגבו בו.
האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה כול'. תלוש אין מחובר לא, פי' דוקא מה שהניח תלוש הוא של יורשין, אבל אם הניח פירות מחוברין לקרקע כרמים, וזיתים, ואילנות טעונין פירות, ושדה מלאה תבואה, הם של בן שזכה בגוף הנכסים במיתת האב, ולא אמרי' כל מה שגדל ברשו' האב יהיה ברש' היורשין, ונשום המחוברין לבן לומ' כמה היו שווין הקרקעות הללו בלא פירות, וכמה הן שווין עכשיו בפירות ויהיה אותו המותר של (כל) [יורשי'], אלא אמרינן כיון דמחוברין לקרקע נינהו דינן כקרקע וכמו שזוכה הבן בגוף הקרקע זוכה בכל הפירות המחוברין בו, והתניא שמין את המחוברין ללוקח, פי' על מאי דתנן במתני' מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב קאי, והכי קאמ' היכא דמת האב ונתקיימה המכירה ללוקח, אם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח, שאומ' לו הבן קרקעות ריקנין מכרתי לך ולא טעונין פירות, הילכך המותר שהן שוין יותר אינו של לוקח אלא של בן, אלמ' אע"פ שהלוקח זוכה בגוף הקרקעות לא זכה בפירות המחוברין שם, והוא הדין נמי נימ' גבי בן שאע"פ שזכה בגוף הקרקעות לא יזכה בפירות המחוברין, ונשום אותם לו ויהיה המותר של כל היורשים, ומהדר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ואדם דעתו קרובה אצל בנו, פי' בודאי כשמכר הבן לאחר לא מכר לו אלא קרקע ריקם, ולא הקנה לו פירות המחוברין בו, אבל כשנתן האב לבנו ושייר לעצמו פירות דוקא פירות שתולש שייר לעצמו, אבל המחוברין לקרקע הקנה אותם לו עם הקרקע מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובעין יפה נתן לו.
<h2>דף קלט.</h2>
מתני'. הניח בנים גדולין וקטנים כול'. פי' פרנסת הגדולים שהיא המלבושים היא מרובה מפרנסת הקטנים, ומזונות הקטנים מרובין משל גדולים מפני שאוכלין בכל שעה ומפסידין הרבה, ולא אתא לאשמועינן דמצו מעכבי אהדדי דהא מילתא פשיטא היא, אלא הא קמ"ל דאע"ג דניזונו ונתפרנסו מתפושת הבית ולא פירשו, שזה לוקח לעצמו, וזה לוקח לעצמו לא אמרינן דמחלי אהדדי ומאי דעבדו עבדו אלא כל אחד מחשב לעצמו מה שלקח, אבל גדל אחי דלבש ואיכסי מביתא מה דעבד עבד דבודאי מחלי בהדיה, אבל אי בעו לעכב על ידו מתחילה שלא יעשה הרשות בידן.
מתני'. הניח בנות גדולות וקטנות כול'. פי' כדאמרן שאין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים, הכי אמרי' בבנות דחולקות בשוה, וכל אחת מתפרנסת וניזונת משל עצמה, זה חומר יש בבנות מבבנים, שהבנות הקטנות שעדין לא בגרו ניזונות על הבנים, ואם הם נכסים מועטין הבנות ייזונו והבנים ישאלו על הפתחים כדבענן למימ' לקמ', אבל בבנות אין הקטנות ניזונות על (הקטנות) [הגדולות] אלא חולקות בשוה, דתנאי דבנן נוקבן על הבנים נאמר שאין הבנות יורשות וניזונות בתנאי בית דין, אבל היכא דכולהו בנות אין שם דין תנאי בית דין, אלא כולהו יורשות הוו בין גדולות בין קטנות, וחולקות שוה בשוה כמו הבנים. שלח ליה איבות בר גניבא לרבא ילמדינו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו, בעל לוקח הוי או יורש הוי, לוקח הוי ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, או דילמ' יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין. פי' הבת שירשה את אביה, ולותה מאחרים על פה, ועמדה ונישאת וזכה הבעל בכל נכסיה כדין כל בעל שזוכה בניכסי אשתו ואע"פ שלא כתבתם לו בכתובתה, והכי קא מיבעיא ליה אם זכה הבעל בגוף ניכסי אשתו משעה שנשאה, דשויוה רבנן כלוקח ואין האשה יכולה למוכרם לאחר, ואם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדפשטינן לקמן מתקנת אושא, וכיון דשויוה רבנן כמו לוקח בכל ניכסי אשתו אין מלוה על פה גובה מן הלקוחות, והוא הדין נמי אם היו מטלטלין, אפי' מלוה בשטר אינה גובה מהם, או דילמ' בעל בניכסי אשתו יורש הוי, שאין לו שום זכייה בגוף ניכסי אשתו כל זמן שהיא בחיים, ואינו אלא יורשם לאחר מיתה, אבל בחיי אשתו אין לו אלא אכילת פירות אבל הגוף הוי לאשה, ולא מיבעיא בחיי אשתו דמלוה גובה מנכסיה, אלא אפי' לאחר מיתת אשתו שירשם הוא מלוה על פה גובה מן היורשין, ואע"ג דכל נכסיה הן משועבדין לבעל לפירות בחייה, ואפי' אם תימצי לומ' שהמוכר שדהו לפירות עד עשר שנים אין מלוה על פה גובה מאותו שדה עד עשר שנים שהוא זמן אכילתו של לוקח, הני מילי גבי מוכר שדהו לפירות דבהדיא שעבדיה, אבל אכילת הבעל דממילא קאתיא, יש לומ' דלא זכה בנכסיה לוכל פירותיהן במה שהיא חייבת לאחרים, אלא הרי זה בא וגובה חובו מנכסיה והשאר יהיו משועבדים לבעל לפירות, אבל אם עשו אותו חכמ' כלוקח וזכה גם בגוף הנכסים אין בעל חוב גובה ממנו כלל מידי דהוה אשאר לקוחות דעלמא, ואע"ג דממילא אתיא ליה כיון דזכה בגוף הנכסים מיד אין חילוק בינו לבין שאר לקוחות, אי נמי יש לומ', אם תימצי לומ' יורש הוי אין מלוה על פה גובה מנכסיה בחייה מפני שמשועבדין לבעל לפירות, מידי דהוה אמוכר שדהו לפירות שאין מלוה על פה גובה משם עד תשלום זמן אכילתו, אבל לאחר מיתה שאין הבעל זוכה בנכסיה אלא מכח ירושה אז גובה ממנו דמלוה על פה גובה מן היורשין, ודוקא בניכסי מלוג נסתפק אם הוא כלוקח וזכה בגוף הנכסים מיד או כיורש ולא זכה בגופן אלא לאחר מיתה, אבל בניכסי צאן ברזל שכתבה לו בכתובה פשיטא לן דלוקח הוי בהו, וזכה בגופן מיד דהא באחריותיה קיימי ואם פיחתו פיחתו לו ואם הוסיפו הוסיפו לו ובשומא מקבלן עליו, ופשיטא דאין בעל חוב גובה מהם כמו מלוה על פה, ולקמ' נמי לא פשטי' לה אלא מתקנת אושא דהיא בניכסי מלוג.
אמר רבא האי גדל אחי דלבש ואיכסי מיתמי מאי דעבד עבד, פי' לאו דוקא דיעבד, אלא אפילו לכתחילה נמי מרשין אותו בית דין, כיון שהוא טורח ומרויח בעבורם, אבל מיהו זה יש לדקדק מיכאן טעמ' בגדל אחי אמרי' מאי דעבד עבד מפני שטורח בעבורם, אבל אם לא היה טורח בעבורם לא אמרינן מאי דעבד עבד אלא מעלין להן בחלקן כל מה שלבשו מפני שהיו קטנים ולא היו בני מחילה ובית דין נמי אין מרשין אותן. ומאי דאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"א ע"ב] האחין שחלקו שמין מה שעליהן, דמשמע דוקא מה שעליהן אבל מה שלבשו ובלו אין שמין, ההיא מיירא באחין גדולין שהיו כולם אוכלין ושותין ולובשין מתפושת הבית והיו מתרצין בכך, ולא היו קופדין ומוחלין זה על זה, ואפי' הכי כשבאו לחלוק שמין מה שעליהן, דכל זמן שלא חלקו מוחלין זה על זה, אבל משעת חלוקה ואילך אינן מוחלין, חוץ ממה שעל נשיהן ובניהן ובנותיהן. וגדל אחי שמשעה שקנו אותם הויא מחילה גמורה גביהו, אבל אלה שהן קטנים לאו בני מחילה נינהו. ומקשה והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, פי' והיכי אמרת דגדל אחי דלבש ואיכסי מאי דעבד עבד, ומהדר מתני' בשרכא, פי' איש יודע ציד שאינו מתעסק להרויח בנכסים, איש יודע ציד [בראשית כ"ה], תרגו' נחשירכן, בשרכא פשיטא, מהו דתימ' ניחא להו דלא לינוול קמ"ל, עיין מה שכתבתי בפ' קמ' דבבא קמא.
נשאו גדולים ישאו קטנים כול'. מאי קאמ', פי' ברישא קאמ' נשאו גדולים ישאו קטנים, והדר תני דאין שומעין להן, ומהדר אמר רב הכי קאמ' נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן, אבל נשאו גדולים בחיי האב, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן, אלא מה שנתן להן אביהן נתן שכל מה שנתן האב בחייו מה שעשה עשוי.
אמ' ליה רב פפא לאו הינו דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנתו ובת, אלמנתו ניזונות מנכסיו, פי' דבת היתה יורשת ואלמנתו ניזונת עליה בתנאי ב"ד, נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו, פי' אם נישאת הבת וזכה בעלה בנכסיה כדין נכסי מלוג אלמנתו ניזונת מנכסיו, ולא אמרי' בעל בניכסי אשתו לוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין, מתה הבת, א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי ביר' חנינה על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו, אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי ניזונת מנכסיו, פי' שדין ירושה יש עליהן ולא דין לוקח ואלמנה ניזונת מן היורשין, אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי ניזונת פי' בין בחייה בין לאחר מיתתה והא אין מזון האשה גובה מן הלקוחות, אמר אביי ואי לאו דשלח רבין באיגרתיה אנן לא ידעינן דבעל יורש הוי ולא לוקח, והא תנן ואילו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו, אלמ' יורש את אשתו לא הדר ביובל, ואי לוקח הוי ליהדר ביובל כדין כל לוקח אלא לאו ש"מ יורש הוי, אמ' ליה רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן דיורש הוי, והא"ר יוסי ביר' חנינה באושא התקינו האשה שמכרה ניכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אי אמרת בשלמ' לוקח הוי משום הכי מפיק, אלא אי אמרת יורש הוי מי מצי מפיק, פי' חכמ' עשו הבעל כלוקח וכיון שהוא קנה נכסיה משעה שכנסה אין האשה יכולה למכור, שאם תעשה אותו יורש אין יורש אלא לאחר מיתה, ומה שמכרה בחייה מכרה אלמ' לוקח הוי.
<h2>דף קלט:</h2>
אלא אמר רב אשי בעל שויוה רבנן כיורש, ושויוה רבנן כלוקח, פי' לא לכל דבר הוא כיורש, ולא לכל דבר הוא כלוקח, גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה, שלא יהא זקוק להחזיר נכסיה ליורשיה, גבי דר' יוסי ביר' חני' שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה, שלא יהא מכרה מכר, גבי דרבין שויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה, פי' דהיכא אזלינן בתר טיבותא דבעל כד לא מפסד לאחריני, אבל הכא דמפסד לאלמנה שויוה רבנן כיורש, והא גבי דר' יוסי ביר' חנינא דאיכא פסידא דלוקח ושויוה רבנן כלוקח, התם אינהו אפסידו אנפשיהו, דכיון דאיכא בעל לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא, פי' והוא הדין נמי גבי לותה ואכלה דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דמלוה, דהיכ' שויוה רבנן כלוקח וחשו לפסידא דידיה אע"ג דמפסיד לאחריני, היכא דאחריני אפסידו אנפשיהו דהינו לקוחות דזבנו מאיתתיה, אבל היכא דאחריני לא אפסוד אנפשיהו כגון אלמנ', וכגון המלוה שכשהלוה לה עדין לא היתה נשואה, לא חיישינן לפסידא דידיה, אלא שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידהו, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב ולא איפשיט, הילכך מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל, ואיהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי לה בלא שטרא. ואינו נר' לי דפשיטותא מעלייתא פשיט ליה מאלמנתו ובת והיא היא, דכי היכי דאלמנה לא פשעה ולא אפסידא אנפשה, הם הכי נמי מלוה לא פשע ולא אפסיד אנפשיה, ולא מיקרי מפסיד אנפשיה אלא לקוחות דלא איבעי להו למיזבן ניכסי דאשה דיתבה תותי בעלה, אבל הכא שהלוה לה בעודה פנויה לאו מידי עבד דניפסיד ליה, הילכך לגבי דידיה יורש הוי וגבי מיניה.
מי שמת והניח בנים כול', פי' אם היו הנכסין מרובין כשיעור שנאמר, אין כח לבנות לומ' לבנים הרי אנו מפרישין לעצמינו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם, אלא כל הנכסים עומדין בחזקת הבנים, ונושאין ונותנין ומתעסקין בהן, ואין לבנות עליהן אלא מזונות דבר יום ביומו, וכך משמע הבנים יירשו, כלומ' הרי כל הנכסים בחזקת הבנים. ואם היו הנכסים מועטין מזה השיעור, נוטלות הבנות מזונות לעצמן עד שיבגורו, והשאר יתנו לבנים, ואחר כך ישאלו על הפתחים. ובעינן וכמה הן מרובין, אמר רב יהודה אמר שמואל כל שייזונו אילו ואילו עד שיבגורו. איתמר נמי, כי אתא רבין א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן, כל שייזונו מהן אילו ואילו עד שייבגורו הן הן מרובין (ואינן) [ואינך] מועטין. ומתמהי' ואי ליכא כדי שייזונו מהן אילו ואילו עד שיבגורו, שקלן להו בנות לכולהו, ואמ' רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו ושאר לבנים.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין ונתמעטו, כבר זכו בהן יורשין, פי' כגון שהוזלו הקרקעות ואין בהן שיעור עכשיו כדי שייזונו אילו ואילו עד שיבגורו, כבר זכו בהן יורשין וכל הנכסים בחזקתן, ומפרנסין הבנות דבר יום ביומו עד שיתקיימו הנכסים. מועטין ונתרבו מאי, מי אמרינן כיון דהוו מועטין בשעת מיתת אביהן הרי הן בחזקת הבנות, ואם הוקירו לעצמן הוקירו, או דילמ' עד שלא יבואו לבית דין ויגבו אותם בחזקת יתמי קיימי. ת"ש דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ואין הבנות ניזונות ממשעבדי, אלמ' כל זמן שלא הגבום בית דין בחזקת יתומים הן.
יתיב ר' ירמיה קמיה דר' אבהו וקא מיבעיא ליה, בעל חוב מהו שימעט בנכסים מרובים, מי אמרי' כל כמה דלא גבי לא ממעט, או דילמ' כיון שהוא עתיד לגבות ממעט, בת אשתו מהו שתמעט בנכסים, פי' אם תימצי לומר דבעל חוב ממעט משום דאפי' אי מיית גובין יורשיו, אבל המקבל עליו לזון את בת אשתו עד חמש שנים, אי מייתא לית להו ליורשיה למיגבי מזונות דידה, דדוקא לדידה אתני לפרנס ולא ליורשיה, והילכך לא ממעטא, אלמנתו מהו שתמעט בנכסים, פי' אם תימצי לומ' דבת אשתו ממעטא, משום דאפי' אם מינסבא אית לה, כדתנן [כתובות ק"א ע"ב] נישאת בעלה חייב במזונותיה, והן נותנין לה דמי מזונות, אבל אלמנתו דאי מינסבא לית לה מזוני, לא ממעטא, וכגון שכתובתה היתה מועטת ולא הות ממעטא, ומזונותיה מרובין וממעטין, דהא אמרן אם תימצי לומ' בעל חוב ממעט, ולא גרעא כתובת אשה מבעל חוב. ומדקא מיבעיא ליה אלמנה מהו שתמעט בנכסים, ש"מ שאם לא היו הנכסים מרובין כל כך שייזונו הבנים והבנות עד שייבגורו והאלמנה כל ימי חייה הראויה לחיות, שאין האלמנה יכולה לומ' לבנים הרי אני נוטלת מזונות לעצמי כל ימי חיי והשאר יהיה לכם, אלא הולכת וניזונת על היתומים דבר יום ביומו, וכל הנכסים בחזקת היתומים, וזהו מה ששנינו בכתובות [צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מניכסי יתומים כול', למימרא דלא מציא לאפרושי מן הנכסים כשיעור כדי חייה והשאר לבנים, אלא הנכסים עומדים בחזקת היתומים, והיא הולכת וניזונת עליהם, ומפני זה לא שנינו דין נכסים מועטין באלמנה ובנים, כמו ששנינו בבנים ובנות, שאין דין האלמנה אצל הבנים בנכסים מועטין ליקח מהן לעצמה כמו שעושות הבנות, אלא כל הנכסים בחזקת היתומים, והיא ניזונת מהם דבר יום ביומו, ואע"פ שכח האלמנה עדיף מכח הבנות, כדאמרינן לקמ' עשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטין כבת אצל האחין, הני מילי גבי בנות ומשום דאסתלקו להו בנים מהכא, אבל גבי בנים אין דינה אלא שתתפרנס מהן דבר יום ביומו, וכן בת אשתו נמי דבעי מהו שתמעט, מכלל דאינה יכולה לומ' תנו לי מזונותיי עד ה' שנים שפסק לי ביחד, אלא הולכת וניזונת יום ביום ואפי' בנכסים מועטין. ונראה לי שהטעם הוא מפני שכך התנה לאשתו, ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי, הילכך אין לה אלא להתפרנס מהם דבר יום ביומו, ולא שתקח מזונות ותלך לה, כמו ששנינו בכתובות [ק"ג ע"א] אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית אבא, יכולין היתומין לומ' לה, אם את אצלינו יש לך מזונות, אם אין את אצלינו אין לך מזונות, מה שלא שנינו כן אצל הבנות, מפני שהבנות נוטלות הכל לעצמן בנכסים מועטין, וטעם הדבר הוא מפני שאינו כתוב בתנאי הבנות יהויין יתבן בביתי, דאם כן היה להן מדור כמו שיש לאלמנה, אלא כך הוא תנאם בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי יתזנן מנכסיי כול', הילכך בנכסים [מועטין] שקלן להו כולהו, אבל מיהו היכא דאיכא אלמנה עמהם תנאה קודם לתנאם, ודוקא היכא דאיכא בנים ובנות שנסתלקו הבנות מכח ירושה, אבל אי ליכא בנים כלל אלא בנות ואלמנה, דין הבנות בהן כדין הבנים, והנכסין בחזקתן, והיא ניזונת עליהן דבר יום ביומו עד שהיא באה לגבות כתובתה.
<h2>דף קמ:</h2>
אלמנה ובת איזו מהן קודמת, אמ' ליה פשוט מהא חדא, דא"ר אבה א"ר אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסין מועטין, מה בת אצל האחין בנכסים מועטים הבת ניזונת (והבנים) [והאחין] ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי, מאי קאמר, הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטין, א"ר גמל' רואה אני את דברי אדמון, אע"ג דאמרי' בפ' שני דייני גזילות [כתובות ק"ט ע"א] אמ' רב יצחק משמיה דחזקיה כל מקום שאמ' רבן גמל' רואה [אני] את דברי אדמון הלכה כמותו, בהא לית הילכת' כותיה, דסוגיא דשמע' אזלא כתנ' קמ', דהא כולהו אמוראי שקלי וטרו אליבא דת"ק שאם היו נכסים מועטין הכל הן של בנות.
מתני'. הניח בנים ובנות וטומטום כול', ומקשינן דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כבת, והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל, פי' והרי אמ' אם זכר מנה ואם נקבה מאתים, ואמאי קתני ילדה טומטום אינו נוטל, ממה נפשך יטול כפחות שבהן, אלא מדקאמ' אינו נוטל, ש"מ דטומטום אינו ספק זכר ספק נקבה, אלא בריה בפני עצמו הוא, ולא יקרא לא זכר ולא נקבה, והוא אמ' אם זכר ואם נקבה, וזה אינו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמו, והכא נמי אמאי שקיל מזונות כנקבה, ידחה אותו מדין הירושה דדילמ' לאו בן הוא, ומזונות נמי לא לישקול כבת משום דאיהו אתני בנן נוקבן, והאי לאו נקבה הוא ולא זכר אלא בריה בפני עצמו. אמר אביי דוחין אותו ואין לו, פי' כדתני בסיפא, ומתני' רישא וסיפא רשב"ג היא, אבל ודאי אם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל, דלגבי ירושה לא כת' זכר ונקבה, אלא בן או בת, והטומטום ודאי או בן או בת הוא. ורבא אמ' דוחין אותו ויש לו, פי' דקסבר רבא דוחין אותו אצל הנקבות הכי משמ', דשקיל כנקיבות, דאו זכר או נקבה הוא. וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, היא רשב"ג, דאמר בריה הוא, ולא יקרא לא זכר ולא נקבה, ואתיא רישא דמתני' [כ]רבנן דאמרי ספק הוא או זכר או נקבה, וסיפא כרשב"ג דאמר בריה בפני עצמו הוא ולא יקרא לא זכר ולא נקבה, וקימ' לן דהלכה כרבא וכרבנן דאמרי ספק הוא, ודוחין אותו ויש לו כבת. ומקשה למימרא דבת עדיפא ליה מבן, והאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל שאינו מניח בן הקב"ה מלא עליו עברה, שנ' [במדבר כ"ז] ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, ואין העברה אלא עברה שנ' [צפניה א'] כי יום עברה היום ההוא, אמרי לעניין נחלה בן עדיף ליה, לענין הרויחא דבתו עדיפא ליה, משום דלא תתנוול.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמ' לה לדביתהו ניכסאי להאי דמיעברת, אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה, שעדיין לא בא לעולם. איתיביה רב נחמן לרב הונא, האומ' אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה, אמ' ליה משנתינו איני יודע מי שנאה, דאפילו ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי למי שישנו בעולם, למי שאינו בעולם מי שמעת ליה.
<h2>דף קמב.</h2>
איתמר רב נחמן אמר המזכה לעובר לא קנה, לכשתלד קנה. (גליון. פי' לכשתלד אשתי יטול הוולד כך וכך). ורב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה, רב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה, דעובר בא לעולם קרינא ליה.
<h2>דף קמב:</h2>
אמר מר זוטרא בר יוסף משמיה דרבא, בן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמ' וילדו לו אמר רחמ' וליכא. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו, מר בר רב יוסף משמיה דרבא אמר בכור שנולד אחר מיתת אביו אין נוטל חלק בכורה שנ' יכיר, והא ליתיה דיכיר. ופסיק תלמוד' הילכת' כהני תרי לישני דמר בר רב יוסף.
א"ר יצחק א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה, ואם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. אמר ליה שמואל לרב חנה בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואמינא לך באפיהו המזכה לעובר קנה. ומסיק תלמ' והילכת' המזכה לעובר לא קנה, וסתם פסק התלמוד, בין לאחר בין לבנו, ואפי' לכשתלד נמי לא קנה. והיינו דתנן בפ' יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, בן יום אחד אין, עובר לא, שאם אמ' אחד נכסיי לראובן ואם יהיה לו זרע יירשנו זרעו, ואם ימות בלא זרע יהיו לפל', אם הניח תינוק בן יום אחד, נוחל את אביו באילו הנכסים, ואחרי מותו מנחילם ליורשיו, אבל אם הניח אשתו מעוברת והפילה עובר לא קני, ונמצא שמת ראובן בלא זרע, והרי הם הנכסים של אותו פל', עיין בערך כ"ח בספר המכריע.
ההוא דאמ' לדביתהו ניכסי לבני דיהויין ליכי מינאי, אתא בריה קשישא וקא בכי ליה אמ' וההוא גברא מה תהא עליה, אמ' ליה זיל קני כחד מינייהו, פי' בריא היה ועל ידי הקניין היה מקנה להן, הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו, האי דאיתיה קנה אי לא קנה, פי' ואי קנה שקיל מתנתו ושקיל נמי חלק ירושתו, ואסיקנא דלא קנה דהוה ליה קנה כחמור, וכי היכי דאינהו לא קנו איהו נמי לא קני, ודוקא משום דאקני להו ברישא והדר אקני ליה כחד מיניהו משום הכי לא קנה, דהוה ליה קנה כחמור, שכמו שקניינם בטל גם קניינו בטל, אבל אילו אמ' אדם לחברו קנה ממני מעכשיו, שבעת מותו תיטול מנכסיי כאחד מבניי שימצאו לי, הכי נמי דקנה, וזהו מה שאמרנו בפירקין דלעיל [קכ"ח ע"ב] שלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא, האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים, אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן.
<h2>דף קמג.</h2>
איתמר קנה כחמור לא קנה, אתה וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה, רב המנונא אמ' לא קנה כלום, רב ששת אמר קנה הכל, וקימ' לן הלכה כרב נחמן בדיני. ההוא דאמר לה לדביתהו ניכסיי ליך ולבנייך, אמר רב יוסף קנה פלגא, אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו. הוה עובדא ואגבי שמואל פלגא, בטבריה ואגבי ר' יוחנן פלגא. ופסיק תלמוד' והילכת' כרב יוסף בשדה קניין ומחצה.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא גברא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה, אמר רב אמי הראוי לבנים לבנים, והראוי לבנות לבנות, ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא, אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר. ואי בנתיה לא נסיבן, לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה.
ההוא דאמר להו ניכסיי לבניי, הוה ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא חד בניי אי לא, והאי דאמר בניי כלל גם הבת עמו, אמר רבה ובני פלוא אליאב, רב יוסף אמר ובני איתן עזריהו.
ההוא דאמר להו ניכסיי לבניי, הוה ליה ברא ובר ברא, מי קרו אינשי לבר ברא ברא אי לא, פי' אילו היו לו שנים בנים וגם היו לו בני בנים פשיטא לן שאין אדם קורא בני בניו בני במקום שיש לו בנים, אלא מפני שלא היה לו אלא בן אחד, והוא אמ' לבניי בלשון רבים, חלקו בו אם דעתו נמי על בר בריה, רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא, מר בר ר' אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא, תניא כותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים.
מתני'. הניח בנים גדולים וקטנים כול'. פי' דוקא גדולים וקטנים, דקטנים לאו בני מיעבד נינהו, להכי אם פירשו הוא לעצמן, ולא דמו לשותף דלא מצי למיפלג בלא דעתא דחבריה, דהתם תרויהו מצו עבדי, אבל הכא קטנים לא מצו עבדי, אבל אם היו כולן גדולים, הוה ליה כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות.
אמר רב חביבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא, לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. פי' השביחו הקרקעות ושוין עכשיו יותר ממה שהיו שוין בעת מיתת אביהן, אם אותו השבח בא מחמת ניכסי אביהן, שהניח מעות והם לא טרחו אלא להכניס פועלין ולהוציא פועלין, טורח כזה מסתמא מוחלין, ואם פירשו, הכל כפי מה שפירשו, אבל אם טרחו כל הימים לחפור וליטע ולגדור, טורח כזה לא מחלו. איני והאמר ר' חנינה אפי' הניח להן אביהן אודייני השכר לאמצע, והא אודייני מחמת עצמן הוא. פי' אודייני הוא בור גדול וכיסויו עליו, ומוכר את מימיו ומשתכר בהן, וצריך שומר שיעמוד עליו כל היום לשומרו שלא יפול בו שום ליכלוך, ודמי להשביחו נכסים מחמת עצמן, שטורחין בו כל היום ושומרין אותו, ומהדר שאני אודייני דלנטורי עבידא, דאפי' קטן נמי מצי מנטר לה, פי' בודאי עבודת קרקעות כגון לחפור וליטע ולגדור דלא מצו קטנים למיעבד לא מחלי, אבל נטירותא דאודייני אי הוו מודעי להו דקטנים נמי מנטרי בהדיהו, הילכך השתא דנטרי אינהו מחלי.
<h2>דף קמד.</h2>
ואם אמרו ראו מה שהניח כול'. רב ספרא שבק אבוה זוזי, שקלינהו רב ספרא עבד בהו עיסקא, תבעוה אחי לדינא קמיה דרבא, אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני, פי' טורח הזוזים להשתכר בהן דומה למכניס ומוציא פועלין, ואי לאו דרב ספרא גברא רבה הוא מסתמ' הוה מחיל, וכן נמי טורח להשכיר בתים ומרחץ וריחים וכלים ובהמה הוא דומה לטורח מכניס ומוציא פועלין, שאע"פ שאין הקטנים יכולין לעשותו מוחלין הן.
וכן האשה שהשביחה כול', אשה מאי עיבידתה, פי' מה חלק יש לה בנכסים, אינה אלא בעלת חוב לגבות מהן, וכל זמן שלא גבתה קרקע בכתובתה כל מה שמשבחת בקרקעות של יתומים הוא, אע"פ שאמרה כי לעצמי אני עושה אינו כולם, עד שתיקרע כתובתה ותאבד מזונותיה, ואם גבת קרקע בכתובתה אע"פ שלא פירשה, אם השביחתו לעצמה השביחתו, ולא ימצא דין זה הווה באלמנה כלל, אמר ר' ירמיה באשה יורשת, פי' כגון ראו' שנשא את בת שמע' ומת ראובן בלא בנים, ובנות שמעון יורשות אותו, נמצאת עכשיו אשת ראובן יורשת נכסיו עם אחיותיה, ומהו דתימ' כיון דלאו דירכה למיטרח אע"ג דלא אמרה כמאן דאמרה דמיא, קמ"ל. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כול', דמהו דתימ' כיון דשביחא לה מילתא, דאמרי קא טרחה קמי יתמי, אחולי מחלה, ואע"ג דאמרה כמאן דלא אמרה דמי, קמ"ל.
א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, ודוקא גדול, ודוקא בתולה, ודוקא השיאו ראשון, ודוקא אשתו ראשונה. פשיטא ייחד לו בית ועלייה על גביו, בית קנה ועלייה לא קנה, שאין העלייה בטלה לבית, בית ואכסדרה מהו, שני בתים זה לפנים מזה מהו, פי' ואם תימצי לומר דאכסדרה בטילה לבית, דלאו בת מידר בגוה היא אלא היא יציאה וכניסה לבית, אם היו שני בתים זה לפנים מזה וייחד לו הפנימי, והרי הוא יוצא ונכנס על החיצון, בטל החיצון אצל הפנימי, או דילמ' כיון דלא ייחד לו אלא הפנימי, לא קנה אלא הפנימי, תיקו. מיתיבי ייחד לו בית וכלי בית, כלי בית קנה, בית לא קנה, א"ר ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו צבור בתוכו, פי' כיון שלא פינהו לא קנאו. נהרדעאי אמרי אפי' שובכא דיוני, פי' ופינה לו השובך, אלא שהיונים מקוננים בחורים. רב פפא אמ' אפי' אציצא דהרסנא. מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא, רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמישחא.
אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוונהו רבנן כהילכתא בלא טעמא, חדא הא, אידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופיא, ואידך, דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב האומר לחברו מנה לי בידך תנהו לפל' במעמד שלשתן קנה, פי' דוקא משום דאמר לו תנהו צריך במעמד שלשתן, דשליחא שוייה, והילכך אם אינו שם יכול הנותן לחזור בו כל זמן שלא נתנו, ואם הוא שם קנאו בדיבור בעלמ', ואע"פ שלא משך, אבל אם אמר לו זכה בו בעבור פל', אע"פ שאין שם אותו פל' זכה, דזכין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף קמד:</h2>
מתני'. האחין השותפין שנפל אחד לאומנות נפל לאמצע, חלה ונתרפא כול', פי' האחין השותפין בממון אביהן שעדין לא חלקו. תנא מאי אומנות, לאומנות המלך. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולימוסטוס, אם [מחמת] האחין לאחין, אם מחמת עצמו לעצמו, פי' אם מחמת כל האחין לקחוהו, שהיה להן חוק ליטול מכל בית ובית אחד, אז נפל לאמצע, אבל אם מחמת עצמו לעצמו, ואע"פ שהן שותפין, שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין, בין אם עומדין בעיר, בין אם יוצאין חוץ לעיר להרויח, הכל הוא לעצמו, וסיפא דמתני' דקתני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו, ארישא קאי, והכי קאמר אע"ג דנפל לאומנות מחמת כל האחין, אם חלה שם באותה האומנות ונתרפא, נתרפא משל עצמו, ומפרש בגמ' לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס נתרפא מן האמצע, ודוקא כשנפל מחמת כל האחין, אבל אם מחמת עצמו, אפי' חלה באונס, נתרפא משל עצמו ואע"פ שהן שותפין, שכל אונס שיארע לאחד מן השותפין לעצמו הוא,ְ והוא הדין אם מצא מציאה, ואע"פ שאין להן עסק אחר כי אם עסק השותפות. היכי דמי בפשיעה, כדר' חנינה דא"ר חנינה הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנ' [משלי כ"ב] צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם.
ת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן האמצע, והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין האחין לומ' לו אם את אצלינו יש לך מזונות, ואם אין את אצלינו אין לך מזונות. פי' אע"פ שהאחין ניזונין מתפושת הבית, ואלה הזוזים שלקח יחשבם לחלקו, ועדין לא חלקו, אינן נותנין לו מזונות. ומקש' וליתבו ליה כל היכא דאיתיה, כיון שהן ניזונין מתפושת הבית, מסייעא ליה לרב הונא, דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה, וליתבו ליה לפי ברכת הבית, אין הכי נמי, פי' כל מה שצריך לו אינן נותנין לו, אבל לפי ברכת הבית נותנין לו.
מתני'. האחין שעשו מקצת שושבינות כול', פי' דרך החתנים כשאדם נושא אשה באין אוהביו ועושין לו שושבינין, ושולחין לו דורנות ואוכלין ושמחים עמו, והיום ומחר כשאהובו נושא אשה גם זה עושה לו שושבינו', ומשלם לו כפי מה שעשה לו, ואם לא ישלם לו תובעו בדין ונותן לו, שכך היתה דרך השושבינות, אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן בלא דרך שושבינות, אינן נגבין בבית דין מפני שהן גמילות חסדים, שנהגו העולם לכבד זה את זה, ולא על דעת שיחזיר לו הוא עושה, הילכך אם אין חברו שולח לו, אינו יכול לכופו בדין, אבל השושבינות נהגו ביניהן שיוכל לתובעו בדין, ועכשיו אם ראובן שלח חנוך בנו לעשות שושבינות לשמע', ולקח מממון אביו ועשה לו שושבינות, היום ומחר כשישא חנוך אשה וישלם לו השוש', הרי היא לאמצע לכל האחין, שכיון שהיא נגבת בבית דין, הויא לה כמו מלוה, וכאילו הילוה אביהן מממונו לאחד וגבו אותה ממנו לאחר מיתת אביהם דמי.
ורמינהי שלח לו אביו לשושבינות חוזרת לו, נשתלחה לאביו שושבינות חוזרת מן האמצע, פי' זהו שלח לו, ששלח ראובן חנוך בנו להיות שושבין לשמעון, ואחרי מותו של ראובן נשא חנוך אשה והחזיר לו שמעון השושבינות, חוזרת לו, והיא של חנוך לבדו, ולא של כל האחין, ואע"פ שחנוך כשעשה לשמע' עשה מממון אביו, והיא חשובה מלוה, אפי' הכי חוזרת לו, דכיון שאמ' ראובן לחנוך לך עשה שושבינות לשמע', זיכהו באותם הנכסים, וכאילו פירש לו שיהיו לך במתנה דמי, והיכי תנן במתני' דחוזרת לאמצע. נשתלחה לאביו שושבינות הוא שראובן השיא חנוך בנו בחייו, והיה עושה לו אביו כל צרכי הוצאתו, ושלח לו שמע' שושבינות לזה חנוך, ואחרי מות ראו' נשא שמע' אשה, וצריך חנוך להחזיר לו השושבינות, מחזיר לו מן האמצע, דכיון דשושבינות שעשה לו שמע' בחיי אביו עשה, נמצא שכל האחין אכלו ממנה, ושמע' בעבור כבוד ראובן עשה לחנוך בנו, הילכך מממון ראובן היא חוזרת. קתני מיהת רישא שלח לו אביו לשושבינות חוזרת לו, ופריק רב אסי לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, פי' ברית' דתני חוזרת לו היא במפרש, כגון שפירש ראובן ואמ' חנוך בני לך ועשה שושבינות לשמע', שכיון שפירשו בשם זיכה אותו בכל אותם הדורנות, והילכך חוזרין לו, ומתני' דקתני חזרה לאמצע, היא בסתם, כגון שלא פירש ראובן איזה מהן ילך, אלא כך אמר סתם ילך אחד מכם וייעשה לו שושבין, עכשיו אם הלך חנוך ועשה, לא זיכהו אביו באותה השושבינות, והילכך חוזרת לאמצע. והתניא בניחותא, שיש חילוק בין סתם ובין מפרש, דתניא שלח לו אביו שושבינות חוזרת לו. שלח אביו שושבינות סתם חוזרת לאמצע.
ושמואל אמר הכא ביבם עסיקינן, דאין נוטל בראוי כבמוחזק, פי' קסבר שמואל כל כמה דעביד חנוך שושבינות בחיי ראובן אביו לשמע', אע"פ שלא פירש לו לך אתה עשה לו, אלא אמ' סתם ילך אחד מכם ויעשה לו, כל מי שילך ויעשה זיכה אותו באותם הדורנות, וכשהלך חנוך ועשה זכה באותה השושבי', ומאי דתני בבריתא שלח אביו שושבינות סתם, הכי מיפרש', שלא ייחד השושבינות לאחד מבניו, אלא הוא שלח לשמע' שושבינות על שמו, והיום ומחר עתיד שמע' לשלם לו כשישיא אחד מבניו. ואם מת ראובן ונשא חנוך אשה והחזיר לו שמע' שושבינות, ההיא ודאי חוזרת לאמצע, שהרי לא זיכה ראובן שום אחד מבניו באותה השושבינות, אבל לעולם כל זמן שאחד מן הבנים עשה שושבינות בחיי אביו, בין אמ' לו בפירוש לך אתה עשה, בין אמ' ילך אחד מכם ויעשה, כשהולך אחד מהן ועושה, ומתרצה אביו, זכה באותה השושבינות, ומתני' דתני חוזרת לאמצע, ביבם עסיקינ', כגון שנשא חנוך אשה ומת קודם שהספיק שמע' להחזיר לו השושבינות, והלך פלוא וייבם את אשתו, ושמע' החזיר לו השושבינות, אז חוזרת לאמצע, שאין היבם יורש בראוי כבמוחזק. ורב אסי לא ניחא ליה האי תירוצא ולפרש בריתא דתני סתם כדפרש' שמואל, שאין דרך לעשות שושבינות אלא הפנוי, שעתיד לשלם לו, ולא ראובן שכבר נשא, הילכך לא מיפרשא הך בריתא אלא כגון ששלח על יד אחד מבניו.
ומקשה לשמואל, ולימ' תנו לי שושביני ואשמח עמו, פי' כמו שהוא בחופתי שמח כך אני רוצה לשמוח בחופתו, ועכשיו שמת קודם שאשלח לו, אהיה פטור, ותירץ רב יוסף הכא במאי עסיקי' כגון ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת.
<h2>דף קמה.</h2>
תניא המארס את האשה, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין דברי ר' נתן, פי' מקום שנהגו להחזיר זהו מקום שלא גזרו שמא יאמרו קידושין תופשין בקרובותיה, שמן הדין הוא שמחזירין היכא דלא גזרי, אבל מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין, משום גזירה כדלקמ', ואין טענת קידושין נוהגת אלא כשלא כנסה, דאומ' הבעל על דעת לכונסה נתתי, אבל אחר שכנסה אינו יכול לתובעם. ר' יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין, ומקשה ר' יהודה הנשיא הינו ת"ק, אלא לאו תנו לי בעלי ואשמח עמו איכא ביניהו, וחסורי מיחסרא והכי קתני, המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, דהדר ביה איהו ומגרש לה, פי' וקידושין לא מהדרא ליה כיון דאיהו מגרש לה, מתה, מקום שנהגו להחזיר קידושין, ולית להו גזירה, מחזירין לו יורשי האשה, אבל מקום שנהגו שלא להחזיר משום גזירה, אין מחזירין, מת הוא, אין מחזירין ליורשיו, מאי טעמ' יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו. ואתא ר' יהודה הנשיא למימ' באמת אמרו בין מתה היא, בין מת הוא, מקום שנהגו להחזיר, ואין להן גזירה, מחזירין, ולא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו, מקום שנהגו שלא להחזיר משום גזירה, אין מחזירין, ומהדר לא, דכולי עלמ' יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו, ודמת הוא כול' עלמ' לא פליגי דאין מחזירין מפני טענה זו, כי פליגי כשמתה היא, ובקידושין לטיבעון ניתנו קא מיפלגי, דר' נתן סבר קידושין לאו לטיבעון ניתנו, ור' יהודה הנשיא סבר קידושין לטיבעון ניתנו, פי' ר' נתן סבר קידושין לא ניתנו לאיבוד וטיבעון מיד, אלא אדעתא דהכי נתנן לה שיכנסנה, וכיון שמתה ולא זכה לכונסה, מקום שנהגו להחזיר קידושין ולית להו גזירה מחזירין, ור' יהודה הנשיא סבר קידושין לטיבעון ואיבוד ניתנו, משעה שנתנן לה ונתקדשה לו, ושוב אינו יכול לתובעם, דלאו אדעתא לכונסה נתנם אלא כדי שתתקדש לו, והרי נתקדשה לו, הילכך אע"ג דמתה אין מחזירין, ומקשה והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני פי' גם בדברי ר' יהודה הנשיא קתני מקום שנהגו להחזיר מחזירין, והיכי אמרת דקסבר לטיבעון ניתנו, ומהדר הכי קאמ' וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין, פי' הקידושין אין מחזירין, דלטיבעון ניתנו, אבל הסבלונות ששלח לה הן נידונין כפי מנהג המקום, אם חייבין יורשיה להחזירן ואם לאו. אמר רב פפא הילכתא בין שמת הוא, ובין שמתה היא, ובין דהדר ביה איהו, מוהרי הדרי, קידושי לא הדרי, הדרא בה איהי אפי' קידושי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קידושין תופשין באחותה. פי' מוהרי הם סבלונות מרובין ששלח לה כדי שיבואו עמה לביתו כדאמרי' לקמ' [קמ"ו ע"א], הנהו ודאי הדרי, ואע"ג דהדר ביה איהו, משום דאמרינ' אדעתא דהכי שדר לה שיכנסנה ויביאם עמה, השתא דהדר ביה וגרשה לא אקני לה, הילכך מהדרא להו, אבל קידושי לא הדרי דלטיבעון ניתנו, אבל אי הדרה בה איהי, שהפשע יבוא בעבורה, אפי' קידושי (לא) הדרי, ואמימר אמר אע"ג דמן דינא הוה דליהדרו קידושין כיון דהדרה בה איהי, אפי' הכי לא הדרי, משום גזירה שמא יאמרו קידושין תופשין באחותה. רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה, והא דרב אשי ברותא היא, דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. וכך הלכה דקידושי לא הדרי, משום גזירה שמא יאמרו קידושין תופשין באחותה.
שהשושבינות נגבת בבית דין, ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות, ניגבת בבית דין, וחוזרת בעונתה, ואין בה משום ריבית, ואין השביעית משמטתה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים. ניגבת בבית דין וחוזרת בעונתה, מאי טעמ' כמלוה דמיא, פי' כמלוה שיש לה זמן קבוע, ואין בה משום ריבית, דלאו אדעתא דהכי יהב ליה, פי' לא נתן לו כדי שישלם לו יותר, הילכך אם מרצונו שלח לו יותר אין בו משום ריבית, ואין השביעית משמטתה, דלא קרינא בה לא יגוש, פי' עד שישא אשה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קמה:</h2>
אמר רב כהנא כללא דשושבינותא, הוה במתא איבעי ליה למיתא, שמע קל טבלא איבעי ליה למיתא, לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה, לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם, פי' אע"פ שלא הודיעו לא נפטר מן התשלומין ותרעומת אית ליה משום דלא אודעיה, ועד כמה, אמר אביי נהוג בני גנונא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה, עד ארבעה משלם פלגא, מיכן ואילך כל חד וחד לפי חשיבותיה, פי' אם הראשון הביא לו דורון בזוז אחד בכריסיה אכליה, ואם עכשיו לא הודיעו פטור מלשלם, שהוא אומר לו אם הייתי עושה לך כמוך הייתי בא ואוכלו, עכשיו שלא באתי איני משלם לך כלום, ואם עשה לו הראשון שני זוזים או שלשה עד ארבעה משלם פלגא, בעבור שלא הודיעו ולא אכל עמו מנכין לו חצי השושבינות בעבור שלא אכל עמו והחצי משלם, ואם עשה לו יותר מארבעה זוזי וזה לא הודיעו, שמין אותו כפי חשיבותו ואומרין, אם היה הולך שם בדורון גדול כזה כמה היה מאכילו, ועכשיו שלא הודיעו ולא אכל עמו מנכין משושבינותו כל ששמין בית דין כמה היה מאכילו לפי חשיבותו והשאר מחזיר לו.
ת"ר עשה עמו בפומבי וביקש לעשות עמו בצינעה, יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשיתה עמי, עשה עמו בבתולה וביקש לעשות עמו באלמנה, יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, עשה עמו בשנייה ובקש לעשות עמו בראשונה, יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך.
<h2>דף קמו.</h2>
מתני'. השולח סבלונות לבית חמיו כול'. פי' סבלונות הן דורנות ומנחות של מיני מאכל ומשתה, ואם אכל שם סעודת חתן בדינר, והיום ומחר מת הוא או מתה היא אינן ניגבין, אבל אם לא אכל בבית חמיו סעודת חתן בדינר, הרי אילו ניגבין. שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה כול', פי' אם שלח לה מיני תכשיטין שאינן עשויין ליבלות בעודה בבית אביה, אלא שלח לה על דעת שתביאם בביתו, הרי אילו נגבין, ואע"פ שאכל שם סעודת חתן בדינר, דסבלונות מרובין לא מימחלי באכילת סעודת חתן, סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אינן ניגבין, פי' אם שלח לה מיני תכשיטין קלין שתשתמש בהן בבית אביה, הרי הן כמו מאכל ומשתה, ואם אכל שם סעודת חתן בדינר אינן ניגבין אלא הן נמחלין, אבל אם לא אכל שם סעודת חתן בדינר הן ניגבין הכל.
אמר רבא דוקא דינר, אבל פחות מדינר לא, פשיטא דינר תנן, מהו דתימ' הוא הדין דאפילו פחות נמי, והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני, קמ"ל. ומיבעיא להו אכל תנן, שתה מהו, הוא תנן, שלוחו מהו, פי' אם שלח שם שלוחו וכיבדוהו ואכל שם בדינר, נמחלין הסבלונות באכילת שלוחו אי לא. שם תנן, שיגרו לו מהו, פי' אם שיגרו לו מנחות מבית חמיו לביתו שוה דינר, נמחלין באותן המנחות אי לא. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן, וכלי כסף וכלי זהב וכלי מילת, ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו, והוציאו לו כוס חמין ושתה, ואחר כך מת, וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמ' לאושא ואמרו, סבלונות העשויין ליבלות אינן ניגבין, ושאינן עשויין ליבלות ניגבין, ש"מ אפי' שתה. פי' סבלונות העשויין ליבלות הם המאכל והמשתה וסבלונו' מועטין שתשמש בהן בבית אביה, והן נמחלו בשתיית אותו הכוס, אבל סבלונות שאינן עשויין ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב וכלי מילת לא נמחלו, אבל שלוחו ושיגרו לו לא איפשיטו.
איבעיא להו מהו שתשלש, פי' אם אכל חצי דינר מהו שתשלש וימחלו לה חצי הסבלונות, או דילמ' כל פחות מדינר ולא כלום הוא ומהדרא כולהו, ותו בעי שבח סבלונות מהו, פי' היכא דלא אכל שם בדינר דהדרי, אם הוקרו הסבלונות מהו שתחזיר כל השבח, או דילמ' לא מהדרא אלא לפי מה שהיו שוין בשעה ששלחם, תיקו.
בעי רבא סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו, מהו, פי' אם אכל שם סעודת חתן שהן נמחלין סיבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה שהן עשויין ליבלות, אם לא בלו והם בעולם, הדרי אי לא הדרי, מי אמרי' משעה ששלחם ואכל סעודת חתן בדינר כבר נמחלו ולא הדרי, או דילמא דוקא מה דבלה מיניהו נמחל, אבל מה שנשאר ולא בלה הדר, ואיתוקם בתיקו, וכל תיקו דממונא קולא לגבי נתבע, ולא הדרי.
<h2>דף קמו:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באחד שאמרו לו אשתו טורטנית היא, פי' חוטמה אטום ואינה מריחה, נכנס אחריה לחרבה לבודקה, אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל, אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלינן ביה, פי' גם אני מריחה כמוך, ומי יתן והיו לנו כותבות מתוקות והיינו אוכלין עם הצנונות שהן חריפים, ונפלה עליה חרבה ומתה, ואמרו חכמ' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה. פי' ארוסה הייתה, והיה רוצה ליורשה מפני שנכנסה עמו לבית הסתר כדאמרי' בכתובות [מ"ח ע"ב]. ואמרו חכמ' הואיל וכניסה זו לא היתה אלא כדי לבודקה, ולא להתיחד עמה, אין זו כניסת נישואין. ויש לומר נשואה הייתה וה"ג. הואיל ונכנס אחריה לבודקה, והיה בדעתו לגרשה, אם מתה אינו יורשה, שהמורד על אשתו ומתה אינו יורשה כיון שאינו נוהג עמה כשורה.
יתיב רב אויה סבא קמיה דרב פפא וקאמ', בין שמתה היא בין שמת הוא, ואפי' הדר ביה איהו, סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדר, הדרה בה איהי, אפי' כישא דירקא הדרא. פי' סבלונות קורא לאותם שאינן עשויין ליבלות, אבל העשויין ליבלות דינן כדין מאכל ומשתה ולא הדרי אם אכל שם סעודת חתן בדינר, והאי דנקט מאכל ומשתה, משום דקא בעי למימר הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדר, ואתא לאשמועינן דמאי דתנן במתני' דמאכל ומשתה וסבלונות מועטין דאינן ניגבין אם אכל שם סעודת חתן, דוקא היכא דמת הוא או היא או הדר ביה איהו, דאין כאן פשיעת האשה כלל, אבל היכא דהדרה בה איהי אפי' כישא דירקא הדר ולא מימחלי אע"ג דאכל שם, דאדעתא דתיקום קמיה שדר לה ולאו דתיהדר בה, וזהו הפסק שעשה רב פפא למעלה בין שמת הוא בין שמתה היא ובין דהדר ביה איהו, מוהרי הדרי הם סבלונות מרובין שאינן עשויין ליבלות, אבל סבלונות העשויין ליבלות דינן כמו מאכל ומשתה לכל דבר.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין לה דמי בשר בזול, פי' היכא דהדרה איהי דאפי' כישא דירק' הדר, אי נמי דלא אכל שם סעודת חתן דאפי' מאכל ומשת' הדרי, אז שמין לה דמי בשר בזול, שהוא כל זוזא בארבע דנקי, שמחזרת שני השלישים ושליש השלישי אינה מחזרת, שאילו היתה יודעת שהיא עתידה להחזיר לא היתה אוכלת אותם.
מתני'. שכיב מרע שכתב כל נכסיו כול'. פי' שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים סתם ולא פירש לאחר מיתה, אם לא שייר קרקע כל שהו, אלא כתב להם כל נכסיו, אע"פ שלא פירש כי לאחר מיתה הוא נותן, אנן אמדינן דעתיה דמדלא שייר לעצמו כלום ש"מ דעתיה הוה לממת, וכל מה שנותן לאחר מיתה הוא נותן, והילכך אין מתנתו קיימת, שאם עמד מחוליו מתנתו בטילה, דכאילו התנה ואמ' להן אם מתי דמי, אבל ודאי אם מת מתנתו קיימת, ואע"ג דקימ' לן שאין מתנה לאחר מיתה, והבריא שאמ' נכסיי לך לאחר מיתתו לא אמ' כלום, משום דבענן שבעת קניית המתנה יהיה המקנה בעולם, לגבי שכיב מרע מתנתו קיימת כדבענן למימר לקמ' [קנ"א ע"א], דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל אם שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, שאע"פ שעמד אינו חוזר, דכיון דשייר לעצמו דעתו לחיות, וכיון שדעתו לחיות לא נתן לאחר מיתה, אלא מעכשיו נתן, ומתנתו היא קיימת, כדין הבריא שהוא נותן סתם שמתנתו קיימת מעכשיו, כך היא זו מתנת שכיב מרע, ולקמ' [קנ"א ע"ב] בענן למימ' דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין כמו הבריא, ולא אמרי' בה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, כיון שבדעתו לחיות, אלא דינו כדין בריא לכל דבריו, ובעיא קנין, אבל היכא דלא שייר קרקע כל שהו, אע"ג דקנו מיניה, אם עמד חוזר, דכיון דלא שייר כלום בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה, והאי דקתני כתב, לאו דוקא, אלא האי כתב, אמר הוא, דהא קימ' לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, והאי דקרי ליה כתב משום דמצוה לפני עדים ואותם העדים כותבין הצואה שלא יוכלו היורשים לכפור, משום הכי קרי לה כתב, אבל לעולם לא מיירא מתני' אלא בצואה על פה, ומשו' הכי אמרי' לקמ' מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין, משום דהיא צואה בפה, דאי בשטרא אמאי צריכה קנין, והא קרקע נקנה בשטר, וסתם מתני' קרקע משמ', מדתני שייר קרקע כל שהו, הילכך ליכא לפרושה אלא בצואה בפה.
ואמרי' מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא, פי' דהא כשכתב כל נכסיו בסתמ' יהיב, ולא פירש לאחר מיתה, ודין היה שתהא מתנתו קיימת מיד, ואע"פ שעמד, אלא אמדינן דעתיה דכל מאי דיהיב מחמת מיתה קא יהיב, ואע"פ שלא פירש אם מתי כמאן דפריש דמי, ואם עמד חוזר, אמר רב נחמן ר' שמע' בן מנסיא היא, דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה, ר' שמע' בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאילמלי היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן. [לעיל קל"ב ע"א] אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא.
<h2>דף קמז:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא, גזירה שמא תיטרף דעתו עליו, פי' משום הכי קיימו חכמ' דבריו בלי שום קניין, ואמרו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין.
אמר רב נחמן אע"ג דאמ' שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ואפי' יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. פי' משו' הכי יכול למוחלו, שגוף המנה אינו יכול להקנות לו, דמלוה להוצאה ניתנה, ואע"פ שהקנה לו השטר, נהי דהועילה הקנאתו שלא יוכל לומ' לו לאו בעל דברים דידי את, אבל אם מחלו מחול הוא, ואע"פ שלא מחלו הוא, היורש שלו יכול למחול אותו, מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע ומת, שאין היורש יכול למחול אותו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ויש לו כח להקנות לו ההלואה שיש לו ביד אחרים, הילכך כיון דמית נתקיימה מתנתו, ואין היורש יכול למחול אותה.
ואמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פל' בבית זה, יאכל פל' פירות דקל זה, לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפל' וידור בו, תנו דקל זה לפל' ויאכל פירותיו. פי' אע"ג דאמרי' דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אינו יכול להקנות לחברו דבר שלא בא לעולם, וכמו שפירות האילן הן דבר שלא בא לעולם, כך דירת הבית היא דבר שלא בא לעולם, שאע"פ שדירתה מצויה אינה מצויה אלא לפי שעה, אבל עד זמן שמקנה לו אינה מצויה, והמשכיר בית לחברו אינו נקנה עד שיאמר לו קנה לך בית זה לדור בו עד שנה, וגם שכיב מרע נמי לא אמר כלום עד שיקנה לו גוף הדקל לוכל פירותיו עד זמן פל', וגוף הבית לדור בו עד זמן פל'.
<h2>דף קמח.</h2>
למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתה בבריא איתה בשכיב מרע, ומילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע, והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפל' הלואתו לפל', ואע"ג דליתה בבריא, פי' אם יש לו לראובן מלוה על פה אצל שמע', ורוצה להקנותה ללוי במתנה, אינו יכול להקנותה לו בשום ענין שבעולם, ואפי' על ידי קרקע, משום דמלוה להוצאה ניתנה, ואין אדם יכול להקנות לחברו אלא דבר שהוא בעין אבל דבר שאינו בעין לא, ודוקא מלוה בשטר מקנה לו השטר הוא וכל שיעבודא דאית ביה, ואזיל וגאבי לה, אבל מלוה על פה אינו יכול להקנותה כלל, ורב פפא דאקנינהו להנהו זוזי אגב אסיפא דביתיה, ההיא הרשאה הות, דהרשאה ודאי אדם יכול להרשות את חברו על הלואתו, וכדי שלא יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את, מקנה אותה על גב קרקע שיתבענה ממנו ויביאנה לו, אבל מתנה גמורה לחברו אינו יכול להקנותה, ואפי' הכי שכיב מרע יכול להקנות, אלמ' אע"ג דליתה בבריא איתה בשכיב מרע, והם הכי נמי נימ' בדבר שלא בא לעולם. רב אחא בריה דרב איקא אמ' איתה בבריא כדרב הונא אמ' רב, דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפל' במעמד שלשתן קנה, פי' הנה לענין זה אדם יכול ליתן הלואתו לחברו בדיבור בעלמ', והילכך איתה בשכיב מרע אפי' בלא מעמד שלשתן, אבל דבר שלא בא לעולם דליתה בבריא כלל, ליתה בשכיב מרע.
<h2>דף קמח:</h2>
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין, אם כמחלק, מת קנו כולם, עמד חוזר בכולם, ואם כנמלך, מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון, פי' דכולהו קמאי הוו מתנה בשייור ומתנתן קיימת, והאחרון שהוא בלא שייור אין מתנתו קיימת. ומקשה ודילמ' עיוני מעיין, פי' ואמאי אמרת אם כנמלך מת קנו כולם ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון, דילמ' האי דשתק לא הוי כנמלך, אלא מעיין בליבו היאך יתן, ולעולם מחלק כל נכסיו הוא, ולא תהיה מתנתם קיימת, ומהדר סתמיה דשכיב מרע עייוני קא מעיין ודייק והדר יהיב.
אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד, אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פי' אם כתב כל נכסיו שהיו לו בעיר לאחרים מתנתו קיימת, ולא אמרינ' דמחמת מיתה עשה כיון שלא שייר לעצמו כלום, דחיישינ' שמא יש לו נכסים במקום אחר ואותן שייר לעצמו, ולא מבטלינן שטרא באומדן דעתא עד דמיבריר לן שפיר, אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה, אמר רב חמא באומ' כל נכסיי, מר בר רב אשי אמר במוחזק, פי' שמוחזק לנו בבירור שאין לו נכסים בעיר אחרת, אבל אי לא מוחזק לן חיישינן.
איבעיא להו חזרה במקצת הויא (חזקה) [חזרה] בכולה אי לא, פי' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לראובן, ואחרי כן חזר וכתב מקצתן לשמע', דבההוא מקצת ודאי חזרה הוי כדבענן למימר לקמ', דכל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, אלא ההיא חזרה דמקצת, הויא חזרה בכל המתנה, דאמרי' מסתמ' כיון דבהאי הדר בכולה מתנה הדר, ובטלה מתנתו של ראובן לגמרי, או דילמ' במאי דהדר בפירוש [הדר] ובמאי דלא הדר לא הדר, ואסיק תלמ' והילכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה, והילכך היכא דכתב כל נכסיו לראשון וחזר וכתב מקצתן לשיני, שיני קנה וראשון לא קנה, בין מת בין עמד, ראשון לא קנה דהא הדר ביה, ושיני קנה דהויא לה מתנה במקצת כיון דהויא לה חזרה בכולה מתנה דראשון, ואילו נתן מקצתן לראשון וכולן לשיני, ראשון קנה בין מת בין עמד, דכיון דהויא לה מתנה במקצת מתנתו קיימת ותו לא מצי למיהדר ביה, שיני אם מת קנה ואם עמד חוזר.
איבעיא להו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו, הפקיר כל נכסיו מהו, חילק כל נכסיו (לאחרים) [לעניים] מהו, תיקו. פי' נראה לי דשכיב מרע שנתן כל נכסיו במתנה, אם היו מטלטלין ומסרן בידו, אע"פ שלא שייר כלום, אם עמד אינו חוזר, דמדמסרם לו מיד, אמרי' מיד אקנינהו ניהליה, ולאו לאחר מיתה, עד שיפרש ויאמר זכה באילו לאחר מיתתי, ומשום הכי בעי גבי הקדש, מי אמרי' כיון דקימ' לן [קידושין כ"ח ע"ב] דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט לא מצי הדר, או דילמ' בכי האי גונא לא אמרי', אלא כל דאמ' יהא הקדש לא אמ' אלא לאחר מיתה, ולא דמי למסירה דהדיוט דיש שם מעשה מוכיח, דאי לאחר מיתה יהבינהו ניהליה אמאי אקנינהו ניהליה מעכשיו, ואם תימצי לומר הקדש לא מצי הדר, הפקיר מאי, מי דמי להקדש כיון דבאמירה בעלמ' הוי הפקר, אי לא, ואם תימצי לומר דהפקר דמי להקדש משום דהוי לעניים ולעשירים, וחמיר טובא דקא מפקע מתרומה וממעשר, חילק נכסיו לעניים על פיו [מאי], מי אמרי' כיון דצדקה נקנית באמירה כהקדש דמיא, אי לא.
אמר רב ששת יטול, יזכה, יחזיק, יקנה, כולן לשון מתנה הן. במתניתא תנא אף יחסן ויירש, בראוי ליורשו, ואליבא דר' יוחנן בן ברוקא. איבעיא להו ייהנה בהן, יעמוד בהן, ישען בהן מהו, תיקו.
<h2>דף קמט.</h2>
איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו, פי' בסתם שלא פירש לאחר מיתה ועמד, חוזר במכירתו כמו במתנתו אי לא, זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר, וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו חוזר, דלהכי נקיט להו שאם יעמוד חוזר, ולא אמרי' דהני זוזי ליהוו שייור, דאמרי' על דעת מיתה עשה, ורצה לחלק המעות או לעניים, או לחלק מתנות לאוהביו, אבל אם פרעם בחובו מוכחא מילתא דמיד גמר ואקני ליה.
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו, פי' לאו שהודה ואמר מנה אני חייב לך, דהא אפילו בריא בכי האי גונא אמרי' פיו כמאה עדים, אלא כגון דאית ליה זוזי פקדון גבי אחריני, והודה בפני עדים ואמר, אני מודה שאותן המעות שיש לי אצל פל' של ראובן הן, ומית, כי אזיל ראובן ותבע לההוא, מי מצי אמ' ליה ההוא לאו בעל דברים דידי את, ולא יהיב ליה מידי, אי לא, דאילו בבריא כי האי גונא נראה לי דמצי ההוא לדחוייה ולמימ' ליה לאו בעל דברים דידי את, ואע"ג דאודי לך לא כל הימינו לחייביני בהודאתו, הודאתו אינה מועלת אלא לעצמו, ויבוא הוא ויטלם ויתנם לך בעבור שהודה, אבל שתוציא ממני בהודאתו איני שומע אני לאותה ההודאה, ואין לו תקנה עד שיקנם לו אגב קרקע, תדע דהכי הוא, דרב פפא דהוו ליה זוזי בי חוזאי לא אשכח תקנה עד דאקנינהו ניהליה לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה, ואמאי טרח כול' האי, לודי ליה באנפי שהדי דהנהו זוזי דאית ליה התם דרב שמואל נינהו, אלא ש"מ דלא הוו צייתי, והוו מדחי ליה דלאו בעל דברים דידי את, והשתא בשכיב מרע דקימ' לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ודבריו הם כמו קניין וזיכוי קרקע דבריא, מי אמרי' הכא נמי הודאתו קיימת וכבריא שזיכה אותו על גב קרקע דמי, אי לא, דלא אמרינ' הכי אלא ביהיב מתנה, אבל בהודאתו דינו כדין הבריא. ופשטו ליה מאיסור דהודאתו קיימת, דאף בהודאתו עבוד רבנן תקנתא כדעבוד במתנתו. דאמרי' איסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא, רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, פי' ואינו ראוי לירש, דכיון שהזריעו בעודו גוי רחמ' אפקריה לזרעו כבהמה, אמר רבא היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי, אי בירושה לאו (כירושה) [בר ירושה] הוא, אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, דאיתיה בירושה איתיה במתנה, דליתיה בירושה ליתיה במתנה, אי במשיכה ליתנהו גביה, אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, אי אגב ארעא לית ליה ארעא, אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בר רב אמי ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא, נפק אודיתא מבי איסור, שמע רבא ואיקפד, אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי. פי' ואע"ג דאמרי' בהאשה נקנת בהילכת וקונה את עצמו בשנים [קידושין י"ז ע"ב], שהמחזיר למי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמ' נוחה הימינו, מכל מקום אינו חייב להחזיר. ושמעינן מהכא ששכיב מרע שנתן נכסיו לגר לא עשה כלום, דכיון דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע, אבל רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב הא דאמרינן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל דאיתיה בירושה איתיה במתנה, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, דלגבי יורש בלחוד הוא דאמרי' הכי, ועיקרה דמילתא משום דקימ' לן כל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמ' נינהו, כדאמרי' [קמ"ח ע"ב] אמר רב ששת יטול, יזכה, יקנה, יחזיק, כולן לשון מתנה הן, במתניתא תנא אף יחסן ויירש בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא, ואמרי' נמי [קל"ג ע"א] שלח רב אחא בר עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה (לדברי ר' יוחנן) נכסיי לך ואחריך לפל' וראשון ראוי ליורשו, אין לשיני במקום ראשון כלום, דאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק, אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה, אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק ורחמ' אמ' אין לה הפסק, ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מילתא היא, ומיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש, ואפי' לגר דעלמ', קני, דקימ' לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, והכי שדר רב האי גאון ז"ל. ואינו נר' לי לחלק בין גר דעלמ' ובין גר שהוא בנו, דאי ס"ד דמתנת שכיב מרע בגר דעלמ' קני, בגר בנו אמאי לא קני, אטו משום דהוא יורש גרע מאיניש דעלמ', אליבא דרבנן דלית להו דר' יוחנן בן ברוקה ואמרי דיורש לא קני לשון ירושה אלא לשון מתנה, אילו נתן נכסיו לבנו גר בלשון מתנה הכי נמי דקני, שהרי מחלקים היו בין לש' מתנה ללשו' ירושה, ולר' יוחנן בן ברוקה נימ' דלא קני, אם כן ר' יוחנן מיגרע גרע מתנתו דיורש ממתנה דעלמ', הא ליכא למימ', דאיהו אתא לאלומי כחו דיורש טפי מרבנן ולאו לגרועיה, אלא ודאי כל מתנת שכיב מרע בגר לא קניא, דכיון דליתיה לגר בירושה ליתיה במתנה, דכיון דמתנת שכיב מרע אפי' בסתמ' לא קניא אלא לאחר מיתה, כירושה שויוה רבנן, והילכך מאן דלא חזי לירש לא חזי לקבל מתנת שכיב מרע ואפי' מאיניש דעלמ', ואין לחלק בין בנו ובין אחר.
<h2>דף קמט:</h2>
שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, וכמה כל שהו, רב יהודה אמר קרקע כדי פרנסתו, רב ירמיה בר אבה אמר מטלטלין כדי פרנסתו.
<h2>דף קנ:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל ניכסיהן, ואילו הן. שכיב מרע, עבדו, אשתו, בניו, מברחת. שכיב מרע, דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת. עבדו, דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין. אשתו, דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפיטרופיא. בניו, דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה. מברחת, דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה, בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ט ע"א]. והילכת' בכולהו מטלטלי הוי שייור, לבר מכתובת אשה דממקרקעי תקון רבנן ממטלטלי לא תקון רבנן. והשתא דתקון במתיבתא דכתובת אשה גביא ממטלטלי, אף לכתובת אשה הוו שייור. וכיון דאמר עד שיכתבו כל ניכסיהן, ש"מ דבכל שהו הוי שייור ולא בענן כדי פרנסתו, וכך הלכה.
אמר מטלטליי לפל', כל מאני תשמישיה קני בר מחיטי ושערי, כל מטלטליי, אפילו חיטי ושערי ואפי' ריחים העליונה, בר מריחים התחתונה, כל דמיטלטל, אפי' ריחים התחתונה. איבעיא להו עבדא כמקרקעא דמי או כמטלטלא, ומסיק דכמטלטלא דמי וקני ליה בכלל המטלטלין. אמר נכסיי לפל', עבדא איקרי ניכסי, ארעא איקרי ניכסי, גלימא איקרי ניכסי, זוזי אקרו ניכסי, שטרות איקרו ניכסי, עופות איקרו ניכסי, תפילין איקרו ניכסי, איבעיא להו ספר תורה מאי, תיקו.
<h2>דף קנא.</h2>
אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתנהו לניכסהא לרב זוטרא בר טוביה, דבעיא לאינסובי לרב זביד, אינסיב ואיגרש. אתת לקמיה דרב ביבי בר אביי אמ' משום אינסובי הוא והא אינסיבא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא, אפי' למאן דאמ' מברחת קניא, הני מילי היכא דלא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא, הכא הא גליא דעתה.
אימיה דרמי בר חמא כתבתנהו לניכסהא לרמי בר חמא באורתא, ובצפרא הדרא וכתבתנהו לרב עוקבא בר חמא. אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסי, אתא רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי, אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמ' עבד מר הכי, אי משום דהדרא בה, והא שכיבא, אמ' ליה הכי אמ' שמואל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, אימור דאמ' שמואל לעצמו, לאחר מי אמ', אמ' ליה בפירוש אמר שמואל בין לו בין לאחר, עיין בפ' מי שהיה נשוי מה שכתבתי שם [כתובות צ"ד ע"ב].
אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי, פי' תכריך של שטרי חובות שהיו חייבים לה, כי קא שכבא אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוה לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והרי לא משך, אמ' להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, פי' מהכא מוכח מדאמרו ליה והרי לא משך דאותיות נקנות במסירה בלחוד ואע"פ שלא כתב עליהן שטר.
אחתיה דרב טובי בר רב מתנה כתבתנהו לניכסיהא לרב טובי בר רב מתנה בצפרא, לפניא אתא רב אחדבוי בר מתנה בכה לה, אמ' לה השתא אמרי, מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן, כתבתנהו ניהליה, אתא לקמיה דרב נחמן אמר כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, וכך הלכה.
<h2>דף קנא:</h2>
אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדיסא, כל אימת דהות חלשא הות מקנייא ליה ניהליה, כי קיימא הות הדרא בה, זימנא חדא חלשה, שלחה ליה תא קני, שלח לה לא בעינא, שלחא ליה תא קני כל היכא דבעית, אתא שייר וקני מינה, כי קיימא הדרא בה, אתת לקמיה דרב נחמן, שלח ליה ולא אתא, אמר אמאי איתי הא שייר וקנו מינה, שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא, אמ' לסהדי היכי הוה עובדא, אמרו ליה אמרה ווי דמיתה הך איתתא, אמ' להו אם כן מצוה מחמת מיתה היא ומצוה מחמת מיתה חוזר. פי' אע"ג דיהבא סתם, כיון דקסברה לממת כל מאי דיהבה לאחר מיתה יהבה, וכאילו פירשה אם מתי דמיא.
איתמר מתנת שכיב מרע במקצת, אמרוה רבנן קמיה דרבא משמ' דמר זוטרא בר רב נחמן דאמ' משמיה דרב נחמן, הרי היא כמתנת שכיב מרע והרי היא כמתנת בריא, הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע דלא בעיא קניין. פי' הרי היא כמתנת בריא כדתני במתני' דלאו על דעת מיתה הוא עושה כיון ששייר לעצמו, והרי היא כמתנת שכיב מרע דלא בעיא קניין, דאע"ג דבחייו הוא גומר ומקנה ואינו סובר שימות, אפי' הכי כיון שהוא שכיב מרע כדי שלא תיטרף דעתו עליו עבוד ביה רבנן תקנתא שיהו דבריו ככתובין וכמסורין. אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן, הכי אמר רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. פי' דכיון דאין בדעתו למות לא עשו לו חכמ' תקנה שיהו דבריו ככתובין וכמסורין, אלא אם לא קנה ממנו בקניין הרי זה לא קנה, בין אם מת בין אם עמד, וכולה מתני' בקנין מיירי.
איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, מאי לאו דלא קנו מיניה, לא דקנו מיניה, אי הכי אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת, ואי דקנו מיניה אמאי לא, אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ומסיק תלמ' והילכת' מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין, ואע"ג דמית, ואם עמד אינו חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעי קניין והוא דמית, עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה. פי' מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית, דכיון דאין בדעתו למות לא עשו לו חכמ' תקנה, וכיון דרישא דמתני' דתני מתנתו קיימת לא מיתוקמא אלא בקניין, בעל כרחין סיפא דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת בקנין הוא, ואפי' הכי אין מתנתו קיימת, דכיון דלא שייר, דעתו למות הוה, ולא קנה אלא לאחר מותו. מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית, פי' אע"ג דהויא מתנה במקצת, דכיון דמצוה מחמת מיתה, עבוד בה רבנן תקנתא, ולא אמרי' מדשייר לעצמו דעתו לחיות הוא, דהא גלי דעתיה דסובר למות, והאי דשייר, משום שלא רצה להקנות לו כל נכסיו אלא שיירם לבניו, עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה, פי' דכיון דגלי דעתיה דסבר לממת, אע"ג דקנו מיניה אינו אלא לאחר מיתה.
<h2>דף קנב.</h2>
איתמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין בי רב משמיה דרב(א) אמרי ארכבה אתרי ריכשי, פי' הרי היא כמתנת בריא וכמתנת שכיב מרע, הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמ' הלואתי לפל' הלואתו לפל'. ושמואל אמ' לא ידענא מאי אידון בה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, פי' במתנת שכיב מרע במקצת ליכא לאוקומה, דאם כן היכי אמר שמואל לא ידענא מאי אידון בה, והא תנן במתני' שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת. דאלמ' מתנת בריא היא, והיכי אמר לא ידענא מאי אידון בה, אלא ודאי בדלא שייר כלום קא מיפלגי, דרב סבר אע"ג דלא שייר כלום ומוכח דעל דעת מיתה הוא עושה, כיון שיש בה קניין, המעשה מוכיח שלא על דעת מיתה עשה אלא מיד הקנה לו בחייו, ומתני' דתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת בלא קניין מיירי, אבל האי מדאקני ליה בקנין, בודאי לאלתר גמר ואקני ליה, ואם עמד אינו חוזר, ויש בה נמי דין שכיב מרע, שאם אמ' הלואתי לפל' הלואתו לפל' כדין שכיב מרע, דאע"ג דמעשה בריא עבד, כיון דשכיב מרע הוא עבוד ביה רבנן תקנתא כדאמרן לעיל [קמ"ח ע"א], ודבריו ככתו' וכמסורין דמו, וממילא שמעי' דסבר רב דמתנת שכיב מרע במקצת לא בעיא קניין, דכיון דמוקים סיפא בלא קנין בעל כרחין רישא נמי בלא קניין, וכבר נדחו דברי רב מהילכת', דפסיק תלמ' לעיל דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין, וכולה מתני' לא מיתוקמא אלא בקנין. ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה, קסבר שמואל אע"ג דקנו מיניה אם עמד חוזר, דהכי דיינינן סתם דעתיה כיון דלא שייר כלום, דלא נתן אלא לאחר מיתה, ובהא לא הוה מסתפק שמואל כדאמרן לעיל [קנ"א ע"ב] בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה, אלא בהא הוה מסתפק, דאפי' אם מת נמי יש לומ' דלא קנה, דכיון דיכול להקנותו בדיבור בעלמ' כדין שכיב מרע והקנה לו בקנין, יש לומ' דלא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ודמי כאילו אמ' כתבו ותנו מנה לפל' ומת, דאין כותבין ונותנין לאחר מיתה, ורב סבר התם לא קנו מיניה, אבל הכא דקנו מיניה דינו כבריא.
<h2>דף קנב:</h2>
ואמרי' בעא מיניה רבא מרב נחמן ומי אמ' שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, והאמ' רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחרים, אע"פ שקנו מידו, עמד חוזר, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, טעמ' דעמד הא לא עמד קנה, ואחזי ליה בידיה במייפה את כחו, היכי דמי מייפה את כחו, אמ' רב חסדא דכת' בה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, ובהא דאמ' שמואל דאע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר הלכה כמותו, דהכי פסיק נמי תלמ', ואוקי מתני' כולה בקנין, וקתני דאם לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימ', דלא הוה קנין אלא לאחר מיתה, אבל במאי דאמר שמואל אע"ג דמית לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אין הלכה כמותו, אלא אם מת קנה ואע"פ שלא היה הקניין כמייפה את כחו, חדא דסתמה ופשטה דמתני' הכי משמ', דתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת, שאם עמד חוזר, אבל אם מת קנה, ואע"פ שלא עשה הקנין בייפוי כח, ודוחק הוא להעמיד מתני' בייפוי כח, דכי היכי דברישא ליכא ייפוי כח הם הכי נמי בסיפא, וכל מאי דקני במקצת ואפי' אם עמד, קני בלי שייור אם מת, ופסק הלכה דתלמוד' נמי הכי משמ', מדפסק מצוה מחמת מיתה לא בעי קניין והוא דמית, עמד חוזר אע"ג דקאנו מיניה, דמשמ' טעמ' דאם עמד חוזר הא מית קנה ואע"פ שקנו מידו, ולא אמרי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ש"מ כל היכא דמית קנה, ותו דהאי סברא בסורא מתנו הכי משמיה דשמואל, אבל בפומבדיתא פליגי עליהו ולא מתנו הכי, דאמרי' בסורא מתנו הכי, פי' לפלוגתא דרב ושמואל כדאמרן, דפליגי במתנת שכיב מרע בקנין, ואמר שמואל דלא קנה, בפומבדיתא מתנו אמר רב ירמיה בר אבה שלחו ליה דבי רב לשמואל ילמדינו רבינו כתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו מהו, שלח להו אין אחר קנין כלום, פי' דקסברי בפומבדיתא דלא פליג שמואל על רב, אלא מודי ליה שאין לאחר קנין כלום ומתנתו קיימת, ומתני' בלא קניין מיירא, ואע"ג דהאי סברא דידהו היא דחויה מיקמי פסקא דתלמ', מכל מקום מצינן לאסתיועי מינה דפליגי אבני סורא דאמרי שאין קנין מועיל אפילו לאחר מיתה ולאו כול' עלמ' סברי הכי, הילכך הלכה היא כפשטה דמתני' דתני אין מתנתו קיימת, דמשמע אם עמד, הא אם מת קיימת היא, וכדמשמע נמי פסקא דפסיק תלמודא.
פשיטא כתב לזה וכתב לזה, הינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי, פי' האי כתב אמ' הוא כדפרישית בריש הילכתין, ואינו כתיבה ממש, אלא אמר בפני עדים כל נכסיי יהיו של ראובן, וחזר עוד ואמ' כל נכסיי יהיו לשמע', פשיטא לן בהא דאם מת, שיני קנה, ראשון לא קנה, כדרב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי, דהינו צואת שכיב מרע כל זמן שעשאה כדין שכיב מרע בדיבור בעלמ', וזהו נמי דאמר שמואל לעיל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, וזה שהזכיר דברי רב דימי ולא הזכיר דברי שמואל, מפני שבכתב וזיכה עתיד להזכיר פלוגתא דרב ושמואל, ואילו היה מזכיר בכאן דברי שמואל הוה משמע דרב פליג עליה.
כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה, פי' האי זיכה הוא כדתנן בפירקי' דלעיל [קל"ה ע"ב] זיכה בה לאחד, כגון שכתב בשטר כל נכסיי נתונין במתנה לראובן, וזיכה לו, שמסר לו את השטר, ואחרי כן חזר עוד וכתב כל נכסיו בשטר לשמעון וזיכה לו את השטר, רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא, פי' כיון שהיה יכול להקנות בדיבור בעלמ' וכתב שטר כדין הבריא, לאלתר הקנה לו, וכגון שהיו קרקעות הניקנין בשטר, וכי היכי דאמר רב לעיל גבי קניין הכי נמי אמר הכא גבי שטר, ושמואל אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושיני קנה, פי' כל היכי דאמר גבי קנין, דאע"ג דקנו מיניה לא נתן אלא לאחר מיתה, הכי נמי אמר בשטרא, ומקשה והא איפליגו בה חדא זימנא, פי' לעיל במתנת שכיב מרע בקניין, ומהדר צריכא, דאי איתמר בההיא, בההיא קאמ' רב משום דקנו מיניה, אבל בהא דלא קנו מיני' אימ' מודה לשמואל, ואי איתמר בהא, בהא קאמר שמואל, אבל בהך אימ' מודה ליה לרב, דאין לאחר קנין כלום, צריכא.
<h2>דף קנג.</h2>
ההיא מתנתא דהוה כת' בה בחיים ובמות, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתב בה ובמות לאחר מיתה קאמ' ליה, והאי דכתב בה מחיים סימנא דחיי בעלמא, ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא, דכיון דכת' בה בחיים מחיים קאמ' ליה, והאי דכת' בה ובמות, כמאן דאמ' מעתה ועד עולם, פי' מתנת שכיב מרע היתה או בכל או במקצת והיה בה קניין, או שהיו קרקעות הניקנין בשטר לבד, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, מדכתב בה ובמות לאחר מיתה קאמ' ליה, והאי דכת' בה מחיים, סימנא דחיי בעלמ', ואע"ג דאמר רב לעיל מתנת שכיב מרע שיש בה קנין, או קרקע על ידי שטר, הרי היא כמתנת בריא, דוקא היכא דעבד סתם ולא פירש לאחר מיתה אע"ג דלא שייר כלום מתנתו קיימת, אבל האי דאמ' ובמות, כאילו אמר לאחר מיתה דמי, והקניין והשטר שעשה לא עשה כי אם שיקנה לאחר מיתה, והאי דאמר בחיים או מחיים, לסימנא טבא בעלמ', ואילו היה בריא היה דינו כאילו כתב מהיום ולאחר מיתה, וקני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה, אבל השתא דהוא שכיב מרע לא כתב בה מחיים שיזכה בגוף מחיים, אלא לסימנא טבא, והכל הקנה לו לאחר מיתתו. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא, דכיון דכת' בה בחיים מחיים קאמ' ליה, והאי דכת' בה ובמות, כמאן דאמ' מעתה ועד עולם, דהוה דן לישנא דבחיים כאילו אמר מחיים, ובמות אינו דומה כאילו אמר לאחר מיתה, אלא הכי משמ' גם במות יהיה שלך שלא יהיה לך הפסק, הילכך כיון דכתב בה קניין או שטר על קרקע, הרי היא כמתנת בריא וקנה מיד, ולא דמיא למתנת שכיב מרע בסתם, דהכא פירש ואמ' בחיים, וכאילו אמ' לו מהיום דמי, ואילו היה בריא אינו דומה למהיום ולאחר מיתה, דבמות לאו כלאחר מיתה דמי, אלא כמאן דאמ' מעתה ועד עולם יקנה כל הנכסים מיד, בין הגוף בין הפירות. אמרי נהרדעאי הילכת' כותיה דרב. ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן בנהרדעא, פי' שהיה כת' בה כך בחיים ובמות, שדרה לקמיה דר' ירמיה בר אבה לשטמיה, אמ' ליה הכא אתריה דשמואל, זיל התם ליעביד לך כרב.
אמר רבא ואי כת' בה מחיים קני. פי' דדוקא כשכת' בה בחיים אמרי' סימנא דחיים קאמ', אבל כשכת' מחיים, משמ' כאילו אמ' מהיום. אמר אמימר לית הילכת' כותיה דרבא, אמר ליה רב אשי לאמימר פשיטא, דהא אמרי נהרדעאי הילכת' כותיה דרב, מהו דתימ' מחיים מודה רב, קמ"ל.
מתני'. לא כתב בה שכיב מרע כול', פי' לא כתב בשטר המתנה כד קציר ורמי אערסיה, הוא אומ' שכיב מרע הייתי כשנתתי ועכשיו שעמדתי מתנתי בטילה, והן אומ' בריא היה ומתנתו קיימת אע"פ שעמד, ר' מאיר אומ' כיון שעכשיו הוא בריא, כאשר אנו רואים אותו כך אנו דנין אותו, ומתנתו קיימת, עד שיבי' ראיה שהיה שכיב מרע, וחכמ' אומ' המקבל שהוא מוצי' מחברו, עליו הראיה שהיה בריא, ואם לא יביא הראיה נעמיד הנכסים בחזקתן. אי קשיא בשלמ' לשמואל דמוקי מתני' בקניין, ואפי' הכי אם לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת, בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה, מיתוקמא מתני' שפיר, שאם כתב לו כל נכסיו בקניין או שהיו קרקעות בשטר ולא כתב בה שכיב מרע, הוא אומ' שכיב מרע הייתי וכל מה שעשיתי לא עשיתי אלא לאחר מיתה, והן אומ' בריא היה ומתנתו קיימת מיד, אלא לרב היכי דמי, אי דאית בה קניין או קרקע בשטר, אע"ג דהוה שכיב מרע קנה, ואי דלית בה קניין ולא קרקע בשטר, אפי' אם היה בריא נמי לא קנה, ויש לומ' כגון שהיה כתוב לאחר מיתה והיה בה קנין, הוא אומ' שכיב מרע הייתי ולא הקניתי מיד כלום כי אם לאחר מיתה, כדפרישית לעיל במילתיה דרב, והן אומ' בריא היה וקנינו הגוף מיד ופירא לאחר מיתה כדין מתנת בריא שנותן לאחר מיתה, ואע"ג דלא כת' בה מהיום, הא פסק רב [קל"ו ע"א] הלכה כר' יוסי דאמ' זמנו של שטר מוכיח עליו.
ההיא דהוה כת' בה כד קציר ורמי אערסיה, ולא הוה כת' בה מיגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה, פי' ויש לומר שמא הבריא בנתים ובטלה מתנתו, ואחרי כן עוד חלה ומת, אמ' רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, פי' וכפי מה שאנו רואים אותו עכשיו כך אנו דנים אותו שהיה, אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובה לאיבוד נותנין עליה חומרי מתים וחומרי חיים חולים שרוב חולים לחיים לא כל שכן, פי' בפ' כל גט [גיטין כ"ח ע"ב] תנן. אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, בת יש' לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, ומהמביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים [שם כ"ח ע"א] לא יכול להקשות לו, דהתם לאו משום דהבריא מכשרינן לגיטא, אלא משום דאמרי' אכתי לא מית, ואע"ג דחזינא לבסוף דמית ולא ידעינן אי קודם נתינת הגט מית אי לאחר נתינת הגט מית, תלינן ואמרי' בתר הכי מית, ובשעת נתינת הגט בחזקת קיים חשבינן ליה, משום הכי אקשי ליה מספינה דרובה לאיבוד ואפי' הכי מספקינן שמא ניצול, חולים דרובם לחיים ומבריאים לא כל שכן דאיכא למימ' שמא הבריא, ורבה להאי קושיא לא חייש, דהכא בספינה לא חזיניה דמית כדחזינן ליה השתא.
<h2>דף קנג:</h2>
אמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן, דתניא מי מוציא מיד מי, הוא מוציא מידן בלא ראיה, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה, דברי ר' יעקב, פי' אמתני' קאי, היכא דלא כת' בה שכיב מרע ודנין זה עם זה, מי מוציא מיד מי, הוא הנותן מוציא מיד המקבל, אם הלך והחזיק בנכסים, בלי שום ראיה, דניכסי בחזקת נותן קיימי, והן המקבלין אין מוציאי' מיד הנותן אלא בראיה שהיה בריא, ואם לא יביאו ראיה, ניכסי בחזקת בעלים הראשונים עומדין, ר' נתן אומ' אם בריא הוא עליו להביא ראיה, ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה, פי' אם הוא שכיב מרע עכשיו, והן אומרין בריא היה בשעת המתנה, עליהן להביא ראיה, ואם בריא הוא עכשיו, ואומ' שכיב מרע הייתי, עליו להביא ראיה, שכמו שאנו רואין אותו כך אנו דנין, ומוציאין ממון מחזקתו.
<h2>דף קנד.</h2>
וחכמ' אומר' המוציא מחברו עליו הראיה, ראיה במאי, רב הונא אמר ראיה בעדים, רב חסדא ורבה בר רב הונא אמ' ראיה בקיום השטר, רב הונא אמ' ראיה בעדים, קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן, פי' רב הונא סבר דחכמ' מצריכים ראיה בעדים שהיה בריא, שאע"פ שהמקבל מקיים שטרו אינו מספיק לו, עד שיביא ראיה שהיה בריא, דניכסי בחזקת נותן קיימי, ואע"ג דהשתא הוא בריא לאו בתר השתא אזלינן כר' יעקב, ור' מאיר סבר צריך הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע כיון שעכשיו הוא בריא, ואם לא יביא ראיה המתנה קיימת דבתר השתא אזלינן כר' נתן, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקייום השטר, קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, פי' אם היה שטרו של מקבל מקויים לא פליגי דמתנתו קיימת, עד שיביא ראיה שהיה שכיב מרע, שכמו שאנו רואין אותו עכשיו בריא כך אנו מחזקין אותו כר' נתן, אלא הכא בשאינו מקויים פליגי אבל הנותן מקיימו, שהוא אומ' אמת שהשטר כשר אלא שכיב מרע הייתי, דר' מאיר סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך הלה לקיימו, שהרי הוא בעצמו הנותן מודה לו שהוא כשר, וכשחוזר ואומ' שכיב מרע הייתי אינו נאמן עד שיביא ראיה, שכמו שאם היה השטר מקויים ביד המקבל אינו נאמן לומ' שכיב מרע הייתי כדאמרן, שכמו שהוא עכשיו בריא כך אנו מחזיקין אותו, כך גם עכשיו שהנותן קיימו, כשחזר ואומ' שכיב מרע הייתי אינו נאמן, וחכמ' אומ' המוציא מחברו דהוא המקבל עליו הראיה לקיים שטרו, שאם יקיים שטרו שוב לא יהא זה נאמן הנותן לומ' שכיב מרע הייתי, אבל אם לא יקיים המקבל שטרו, קייומו של נותן אינו כלום, שהרי הוא חוזר ואומ' שכיב מרע הייתי, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ונאמן הנותן לומ' שכיב מרע הייתי על ידי מיגו, דאי בעי אמ' האי שטרא זייפה הוא והיה מהימן עד שלא יקיימנו, השתא נמי דאמ' כשר הוא אלא שהייתי שכיב [מרע] נאמן עד שיקיימנו, ור' מאיר סבר הכא לא אמרי' מיגו, דאמרי' איערומי מיערם, דהאי דאודי ליה ולא טעין דשטרא זייפא הוא משום דאמ' אי לא מודינא ליה טרח ומייתי שהדי ומקיים ליה, הילכך לא מהימנינן ליה משום האי מיגו לומ' שכיב מרע הייתי.
והא איפליגו בה חדא זימנא, דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' נאמנין, פי' אעדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו קאי, דתנן בפ' שיני דכתובות [י"ח ע"ב] שאם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהן נאמנין על ידי מיגו, ור' מאיר פליג בבריתא ואמ' דאין נאמנין ואע"פ שהן קיימוהו, וחכמ' אומ' נאמנין על ידי מיגו. ומהדר צריכא, דאי איתמר בההיא, בההיא קאמרי רבנן משום דעדי' מרעי שטרא אבל הוא דלאו כל כמיניה אימ' לא, ואי איתמר בההיא, בההיא קאמ' ר' מאיר, אבל בהך אימ' מודה להו לרבנן צריכא.
וכן אמ' רבה ראיה בעדים, אמ' ליה אביי מאי טעמ', אמ' ליה מדכולהו כת' בהו כדהוה מהלך על ריגלוהי בשוקא, ובהא לא כת' בה, ש"מ שכיב מרע היה, אדרבה מדכולהו כת' בהו כדהוה קציר ורמי בערסיה ובהא לא כת' בה, ש"מ בריא הוה, איכא למימ' הכי ואיכא למימר הכי, אוקי ממונא בחזקת מריה. מוכח מהכא דרבה גופיה מוקי לשמעתיה כר' מאיר ולא כרבנן, ואע"ג דקימ' לן הלכה כרבים, כיון שרבה עשה מעשה כר' מאיר ואין אמורא שחלק עליו הלכה כמותו, ולא כרבינו יצחק מפאס זצוק"ל שדחה דבריו מכח זה דאתי כיחידאה, ואילו היה סובר רבה ראיה בקייום השטר שהיו באים דבריו כרבנן, היה אדם יכול לסתור דבריו ולומ' דרבנן לא אמרי הכי אלא ראיה בעדים, אבל כיון שהוא סובר דרבנן אמרי ראיה בעדים, ואפי' הכי לא רצה לעשות כמותן, היאך נסתור דבריו ושום אמורא לא חלק עליו, וכמו דלקמ' מסקינן דר' יוחנן אמ' ראיה בקיום השטר, וריש לקיש אמ' ראיה בעדים, וקימ' לן [קכ"ט ע"ב] הלכה כר' יוחנן בר מתלת, ואתו השתא כול' עלמ' כר' נתן, ורב הונא דאמ' ראיה בעדים בטלו דבריו כנגד רב חסדא ורבה בר רב הונא ור' יוחנן, ואע"פ שראיתי ששיטת רבי' חננאל זצוק"ל הולכת כרבי' יצחק, שכתב ועמד רבא דהוא בתרא כרב הונא דאמ' ראיה בעדים, ואסקה רבא איכא למימ' בריא הוה ואיכא למימ' שכיב מרע הוה אוקי ממונא בחזקת מריה, אינו נר' לי, שאינו רבא כי אם רבה, והוא שאמ' ראיה בעדים הוא שאמ' למעלה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כר' נתן, ואם זה הוא רבא גם למעלה הוא רבא, דבשניהם כת' אמ' ליה אביי, אבל נראים הדברים דאמ' ליה אביי לרבה קאמ' דהוה רביה, ולא לרבא שהיה קטן ממנו, שאביי היה ראש ישיבה ורבא היה קטן ממנו, ולא מלך רבא אלא אחר מיתת אביי, וכך הולכת כל סוגיית ההלכה כר' נתן דאזלינ' בתר השתא.
<h2>דף קנד:</h2>
בפלוגתא ר' יוחנן אמ' ראיה בעדים, וריש לקיש אמ' ראיה בקיום השטר, ואמרי' א"ר ינאי א"ר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואמ' לו ר' יוחנן ר' לא משנתינו היא וחכמ' אומ' המוציא מחברו עליו הראיה, ואין ראיה אלא בקייום השטר, ואקשינ' והא ר' יוחנן ראיה בעדים קאמ', ומהדר איפוך ואימ' ר' יוחנן אמ' ראיה בקיום השט' וריש לקיש אמ' ראיה בעדים, וקימ' לן בכול' תלמ' ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהנך תלת, והילכך הלכה כר' נתן דאמ' בתר דהוא השתא אזלינן. ולענין מודה בשטר שכתבו כך הלכה שצריך לקיימו, ואי לא מקיים ליה נאמן לבטלו על ידי מיגו, כדתנן סתמ' בפ' שיני דכתובות [י"ח ע"ב] העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו הרי אילו נאמנין, ואם יש עדים שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמני', והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם, והכי סברי רב נחמן ומר בר רב אשי, דבכל מידי דהוו עולה לא מהימני, כגון אמנה היו דברינו, מודעא היו דברינו, שאין אדם משים עצמו רשע, אבל במידי דלא הוי עולה כגון אנוסין היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, נאמנין על ידי מיגו כרבנן, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. עיין בפסקיי בפרק שיני דכתובות.
<h2>דף קנה.</h2>
איתמר קטן מאימתי מוכר בניכסי אביו, רבא אמר רב נחמן מבן שמנה עשרה שנה, פי' והוא שהביא שתי שערות ויצא מכלל קטן, ורב הונא בר חיננא אמ' רב נחמן מבן עשרים שנה. פי' האי דנקט בניכסי אביו, לאו למימרא דיש חילוק בין ניכסי אביו לניכסי עצמו, אלא משום דסתמא דמילת' לא יימצאו לו נכסים אלא מה שירש מאביו או מאחד מן המורישין, מפני שלא חלקו רבא ורב הונא אלא על אותו שאינו יודע בטיב משא ומתן שאין דעתו מיושבת עליו יפה עד שיהא בן י"ח או בן כ', אבל אותו שהוא פקח ויודע בטיב משא ומתן מי"ג שנים ויום אחד אם הביא שתי שערו' מכירתו מכירה כדלקמן, והם חלקו על אותו שאינו יודע בטיב משא ומתן, ואפי' מצא מציאה וקנה קרקעות, או נתנו לו מתנה, אינו יכול למוכרם עד שתתיישב דעתו עליו יפה בן י"ח או בן כ', שאין חילוק בין ניכסי אביו לניכסי עצמו, אך אם הרויח במשא ומתן מחמת [שהוא] פקח ויודע בטיב משא ומתן וקנה נכסים, הוא יכול למוכרם, בין אותם שהרויח בין אותם שירש מאביו.
<h2>דף קנה:</h2>
מותיב ר' זירא מעשה בבני ברק באחד שמכר בניכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה ועירערו עליו לומ' קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את ר' עקיב' מהו לבודקו, ואמ' להן אי אתם רשאין לנוולו, ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, בשלמ' למאן דאמ' בן שמונה עשרה שנה, הינו דקאתו ואמרי מהו לבודקו, אלא למאן דאמ' בן עשרים, כי בדקי ליה מאי הוי, והתנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס, לא חולץ ולא מייבם, פי' בשלמ' למאן דאמ' בן י"ח שנים, הינו שהיו רוצים לבודקו, שאע"פ שהיו ברורים בשנים אם לא הביא סימנין אינן כלום, שהשנים בלא סימנין אינן מועילין, אלא למאן דאמ' בן עשרים, בדיק' זו למה, אע"פ שלא הביא סימנין כיון שהוא בן כ' שנים סריס הוא ובחזקת גדול קאי ומכירתו מכירה, ולא היה להן לדון אלא על השנים אם הגיע לכ' שנים ואם לאו ולא על הסימנין, ומהדר ולאו מי איתמר עלה אמ' רב שמואל בר רב יצחק אמ' רב והוא שנולדו בו סימני סריס, אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ, וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה, תני ר' זירא עד רוב שנותיו, פי' שהן ל"ו שנה כדכת' ימי שנותינו בהם שבעים שנה, כי אתו לקמיה דר' חייה, אי כחוש אמ' להו אבריוה, ואם בריא אמ' להו אכחשוה, דהני סימנין זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא. ורבי' האי גאון זצוק"ל כתב בשער שלישי של מקח וממכר שחיבר [אות ט'—י"ב] אם יעברו כ' שנים אינן צריכין בדיקה בב' שערות אלא בדעת, ואע"פ שלא נולדו בו סימני סריס, והאי דאמרי' והוא שנולדו בו סימני סריס, לענין ייבום וחליצה ולא לעניין מקח וממכר, ואינו נר' לי דהא אפי' גבי מקח וממכר אמרי' הכא והוא שנולדו בו סימני סריס, דהא פסיק תלמוד' הילכת' עד שיהא בן עשרים, ואם כן למה היו צריכין לבודקו, אלא לאו ש"מ דוקא שנולדו בו סימני סריס, אבל אם לא נולדו, עד רוב שנותיו כדאמרן.
איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן, פי' תוך שנת י"ח לרבא ותוך שנת כ' לרב הונא, רבא אמר רב נחמן תוך זמן כלפני זמן, פי' דבענן י"ח שלימות, ורבא בר רב שילא אמ' רב נחמן תוך זמן כלאחר זמן, והא דרבא לאו בפירוש איתמר ליה משמ' דרב נחמן אלא מכללא איתמר, דההוא תוך זמן דזבין ניכסיה ואתא לקמיה דרב נחמן, אמ' להו לא עשה ולא כלום, מאן דחזא סבר משום דתוך זמן כלפני זמן, ולא היא, שטותא יתירא חזא ביה, דהוה קא משחרר להו לעבדיה. פי' דמאי דאמרן דבן י"ח או בן כ' מכירתן קיימת אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, מכל מקום בענן שלא יהא שוטה, שאם הוא שוטה לא סימנין יועילו לו ולא שנים, אלא צריך שיהא כסתם בני אדם שאינם לא שוטים ולא בקיים בטיב משא ומתן. ופסיק תלמ' לקמ' דתוך זמן כלפני זמן, דבענן עשרים שלימות.
שלח ליה גידול בר מנשיא לרבא ילמדינו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו, שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. פי' והאי דאמ' רבא לעיל בן י"ח שנים, באותו שאינו יודע בטיב משא ומתן, אבל שוטה לא הוי אלא הרי הוא כסתם כל אדם, אבל זה שפקח ביותר, שיודע בטיב משא ומתן, מכי הביא שתי שערות הוי מכרו מכר, ואין חילוק בין ניכסי אביו לניכסי עצמו, ומאי דנקט לעיל בניכסי אביו, משום דלא איירי ביודע בטיב משא ומתן וממילא אין לו אלא ניכסי אביו כדפרישית, אבל השתא דאיירי ביודע בטיב משא ומתן לא אמ' בניכסי אביו, מפני שיימצאו לו נכסים שהרויח במשאו ובמתנו. וכך הלכה דיודע בטיב משא ומתן לא בעי עשרים שנה, אלא מכי אייתי שתי שערות, ואפי' בנכסי אביו. ולישלח ליה תינוק, מעשה שהיה כך היה. ולישלח ליה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, מעשה שהיה כך היה.
והא דרבא דאמ' בן י"ח לאו בפירוש איתמ' ליה משמיה דרב נחמן אלא מכללא איתמר, דההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין ניכסיה, אתא לקמיה דרב נחמן אמרו ליה קרובי' זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רב נחמן, עבד הכי, אמ' להו זביניה לאו זביני, כי קא כתבו ליה שטרא דפסק דינא, אמרו ליה לקוחות זיל אימ' ליה לרבא מגילת אסתר בזוזא ושטר' דמר בזוזא, אזל אמ' ליה, אמ' להו זביניה זביני, אמרו ליה לקוחות אגמרוה, (אמרו ליה) [אמר להו] מסברו ליה וסבר, וכיון דמסברו ליה וסבר מידע הוה ידע, והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דהות ביה. פי' זה שקיים מכירתו לא מפני שהיה יודע בטיב משא ומתן, שגם סתם בני אדם שאין בקיין בטיב משא ומתן מסברו ליה ומסבר הוו, אלא תחילה רצה לבטל מכירתו מפני שראה בו שטות, והשוטה אע"פ שהגיע לשנים מרובות אין מכירתו מכירה כדאמרינ' [כתובות כ' ע"א] בההוא בר שטיא דזבין ניכסיה כול', ולבסוף כשראה שמה שעשה לא עשה בשיטות, וראה דמסברו ליה וסבר, אמ' הרי הוא כסתם בני אדם, וכיון שהגיע לי"ח שנים אע"פ שהוא פחו' מבן עשרים, בדעת מיושבת מחזקינן ליה ומכירתו מכיר', אבל היודע בטיב משא ומתן מי"ג שנים הויא מכירתו [מכירה] כדאמרינן.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות, אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא. פי' באותו שהביא סימנין ולא הגיע לי"ח שנים למר או לכ' שנים למר קא מיירי, א"ל רב אשי למר זוטרא מאי שנא למטלטלי דזביניה זביני, אלא מעתה הפעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הכי נמי דעדותו עדות, אמ' ליה התם בעינא ועמדו שני האנשים וליכא, ולקמ' פסיק תלמ' הילכת' כמר זוטרא דלקרקע אין עדותו עדות עד שיהא בן עשרים.
אמר אמימר ומתנתו מתנה. פי' פחות מבן כ' אע"פ שאין מכירתו מכירה, מתנתו מתנה היא. אמ' ליה רב אשי לאמימר מאי שנא זביני דילמ' מוזיל ומזבן, מתנה נמי כל שכן דלא מטי ליה מידי, ולטעמיך זבין שוה חמשא בשיתא הכי נמי דזביני' זביני, אלא קים להו לרבנן דינוקא מיקרבא דעתיה גבי זוזי, ואי אמרת זביני' זביני אזיל ומזבין להו לכולהו ניכסיה, אבל לגבי מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה, אמור רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלישתמעון מיליה. וכל זה כגון שהביא שתי שערות אלא שלא הגיע לעשרים שנה, אבל אם לא הביא ב' שערות אע"פ שהגיע לכלל שנים הרי הוא כפעוטות, דשנים בלא סימנין כקטן הוי לכל מילי, ולקמ' פסיק תלמ' הילכת' כאמימר. עיין בערך ל' בספר המכריע.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין, ולגיטין, ולחליצה, ולמיאונין, ולמכור בניכסי אביו עד שיהא בן עשרים, פי' כבר איפסיקא הילכת' ביוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] אמר רב דימי מנהרדעא הילכת' חוששין שמא נשרו, והני מילי היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאוריתא, אבל אי לא בעל לאחר זמן לא, פי' אם קידש אדם יתומה קטנה, ולאחר שהגיעה לי"ב שנים ויום אחד בא עליה, ובדקנו אותה לאחר מיכן ולא מצאנו לה סימנין, אינה יכולה למאן ולצאת בלא גט, דכיון דבעל לאחר זמן, שאילו היא גדולה הויא הבעילה קידושין דאוריתא, אזלינן לחומ' ואמרי' כיון שהגיע' לכלל שנים חזקה שהביאה סימנין, וזה שלא נמצאו בה חיישינ' שמא נשרו, אבל אם לא בעל לאחר זמן, שאין בה אלא קידושין הראשונים שהן מדרבנן, סמכינן אבדיקה וממאנת, ולא חיישינ' שמא נשרו, והכא פסיק תלמ' הילכתא כרב נחמן אמר שמואל, אם כן יש לנו לפרש דהאי דאמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין, לאו לקולא קאמ' שאם קידש ראובן לאה והגיעו לכלל שנים ובדקנו ולא מצאנו סימנין בראובן או בלאה להפקיע קידושיהן בלא גט, דכיון דהוא איסור תורה חוששין שמא נשרו, ולא אמ' שמואל אלא כגון שפשטה ידה לאה וקיבלה עוד קידושין משמע', או שחזר ראובן וקידש את אחותה, אז ודאי בודקין את ראובן ואם לא מצאנו בו סימנין אנו מצריכין אותה גט גם משיני ולא סמכינן אשנים כיון דליכא סימנין, אבל אם נמצאו בו סימנין הוי בחזקת גדול ואין קידושי השיני קידושין, ולא אמרי' שמא אלה הסימנין עכשיו הביאם אבל בעת קידושי' הראשונין קטן היה, דכיון דבא לכלל שנים ועכשיו נמצאו בו סימנין, כאשר אנו רואין אותו עכשיו כך אנו מחזיקין אותו מתחילה. ולמיאונין בודקין גם להקל, שאע"פ שהגיעה לכלל שנים בודקין אותה ואם לא מצאנו בה סימנין יכולה למאן, ולא חיישינ' שמא נשרו כיון דלא בעל לאחר זמן ולא הוו אלא קידושין דרבנן, ואם הביאה סימנין אינה יכולה למאן, ולאפוקי מר' יהודה דאמ' עד שירבה השחור על הלבן היא יכולה למאן.
ואמרינן וכיון דבדקיניה לקידושין, לגיטין למה לי, ומהדר לא נצרכה אלא ביבם, דתנן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל. בפ' יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א] מקשה עלה ולכי גדיל בגט סגי ליה, והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו, וחליצה לזיקתו, אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו, פי' אע"ג דביאת בן תשע חשובה (היא) [ביאה] כדתנן התם ואם בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתות על ידיו והוא פטור, מכל מקום כיון דקטן הוא ולאו בר מיקנא הוא אינה מפקעת ביאתו זיקת היבמין, והילכך לא מצי מפיק לה בגט בלחוד עד שיבעול אחר שיגדיל, ואז בדקינן ליה אם הביא סימנין ולא סמכינן אשנים. והאי דתני קנאה לא אהני אלא לפוסלה על האחין שאינה מותרת אלא לו.
ולמכור בניכסי אביו עד שיהא בן עשרים, לאפוקי ממאן דאמ' בן שמנה עשרה שנה. פי' לכל הני דאמרן מהניא בדיקה ומחזקינן להו בגדולין מכי איתו סימנין והיגיעו לכלל שנים, אבל למכור בניכסי אביו לא יועילו לו סימנין עד שיהא בן עשרים שנה, אבל קודם לכן אע"פ שהביא סימנין אין מכרו מכר עד שיהו לו עשרים ויביא סימנין, או שנולדו בו סימני סריס, ודוקא בן עשרים, ולא כמאן דאמ' בן שמנה עשרה שנה, ואתיא הא דרב נחמן אמר שמואל כרב הונא בר חיננא דאמ' משמיה דרב נחמן מבן עשרים שנה, ודלא כרבא דאמ' משמיה דרב נחמן בן שמנה עשרה שנה. ורבא נמי משמיה דרב נחמן אמ' בן שמנה עשרה שנה, אבל משמיה דנפשיה קאמ' מבן עשרים, דהכי אמרי' בפ' האומ' התקבל גט [גיטין ס"ה ע"א], אמר רבא שלש מדות בקטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' כול', עד ולמכור בניכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ופסיק תלמ' והילכת' תוך זמן כלפני זמן, והילכת' כגידול בר מנשיא, והילכ' כמר זוטרא, והילכת' כאמימר, והילכת' כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. נמצאת מסקנא דהילכת' דסתם בני אדם שאינן בקיין בטיב משא ומתן אין מכירתן קיימת אלא עד עשרים שנה, והוא שהביא שתי שערות, אבל אם לא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן עד רוב שנותיו או עד שיולדו בו סימני סריס, והוא שאינו שוטה, אבל אם הוא שוטה לא יועילו לו לא שנים ולא סימנין, ואם היה פקח ובקי בטיב משא ומתן מכירתו קיימת מבן י"ג שנים ויום אחד, והוא שהביא סימנין, ואין לחלק בין ניכסי אביו לניכסי עצמו, וכך ראיתי שסובר רבי' האיי גאון זצוק"ל וכך הולכת שיטת רבי' חננאל זצוק"ל. אבל רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מחלק בין ניכסי אביו לניכסי עצמו, ואינו מחלק בין יודע בטיב משא ומתן ובין סתם בני אדם שאינן יודעין בטיב משא ומתן, והרבה בזה דברים אשר לא נראו לי.
מתני'. המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר כול'. תניא א"ר אליעזר לחכמ' מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו אין לו תקנה עד שתקנם על גבי קרקע, לקח בית סלע סמוך לירושלם ואמ' צפונה לפל', ועמה מאה צאן ומאה חביות, דרומה לפל', ועמו מאה צאן ומאה חביות, אמרו לו משם ראיה, בריא היה, ולית הילכת' כר' אליעזר.
<h2>דף קנו:</h2>
אמ' להן בני רוכל תקברם אימן, מאי טעמ' לייט להו, אמר רב יהודה אמר שמואל מקיימי קוצים בכרם היו, ור' אליעזר לטעמיה דתנן [כלאים פ"ה מ"ח] המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומ' קידש, וחכמ' אומ' לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין, א"ר חנינה מאי טעמ' דר' אליעזר שכן בערבייא מקיימין שדות שדות קוצים לגמליהם.
א"ר לוי קונין משכיב מרע ואפי' בשבת, ולא לחוש לדברי ר' אליעזר, אלא שמא תיטרף דעתו עליו. פי' שכיב מרע שרצה להקנות נכסיו בקנין קונין ממנו, ולא מיבעיא בחול אלא אפי' בשבת שרי ולא מיחזי כעובדין דחול, דהא דבריו ככתו' וכמסורין דמו, והאי דאמינא קונין לא לחוש לדברי ר' אליעזר דאמ' דינו כבריא, אלא בדיבור בעלמ' סגי ליה, והאי דאמינא קונין כדי למלאות רצונו שלא תיטרף דעתו עליו, הילכך קונין ממנו ואפי' בשבת.
<h2>דף קנז.</h2>
מתני'. נפל הבית עליו ועל אביו כול'. פי' בעלי חוב אומ' דאב מת קודם וזכה הבן בנכסיו שעה אחת, והילכך נשתעבדו לבעלי חוביו, ויורשיו אומ' הבן מת ראשון ולעולם לא אתו נכסים לידיה ולא נשתעבדו מעולם לבעלי חובים, בית שמי סברי ממון המוטל בספק חולקין, ובית הלל סברי המוציא מחברו עליו הראיה, וסומכוס דאמ' ממון המוטל בספק חולקין, לאו דסבירא ליה כבית שמי, דעד כאן לא אמ' סומכוס אלא היכ' דאיכא שור שחוט לפניך, כגון בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, אבל הכא דאין שור שחוט לפניך, כבית הלל סבירא ליה.
תנן התם המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין, על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. בעי שמואל דאיקני מהו, אליבא דר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך, כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאי, פי' מי אמרי' כי היכי דאין אדם מקנה הם הכי נמי אין אדם משעבד, או דילמ' שיעבודא שאני, משום דאע"ג דלא אמ' ליה דאיקני וקנה מצי בעל חוב לגבות מהם, כדאמרי' לקמ' מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה, וכיון דשייכי מקצת בשיעבוד דהא מצי למיגבי מיניהו, כי פירש ליה דאיקני מהני ליה נמי דלא מצי לזבונינהו וחייל עליהו שיעבודא לגמרי. ומדקא מיבעיא ליה היכא דאמ' ליה דאיקני, מכלל דאי לא אמ' ליה דאיקני פשיטא לן דניכסי דזבן בתר הכי לא חייל שיעבודא עליהו, אלא על ניכסין דאית ליה בשעת הלואה, דאדעתא דהכי מוזיף ליה, אבל ניכסי דזבן בתר הכי לאו אדעתא דהכי אוזפיה, והכי נמי אמרי' בפ' חזקת הבתים [מ"ד ע"ב] ודילמ' דאיקני אמ' ליה וכול', דשמעת מינה טעמ' דאמ' ליה דאיקני, הא לאו הכי לא מישתעבדי, וכך מצאתי תשובה לרב' נחשון גאון זצוק"ל, שאמ' הכין דינא, כיון דבשעתא דשקל עיסקא מן ראובן לא הוה ליה ההיא דרתא, ולבתר הכי קנייה, לא מישתעבדא ליה לראוב' ההי' דרתא, ולא יכיל לערעורי עלה בשום מידעם, דכי אמור רבנן מלוה טריף ממשעבדי הני מילי היכא דהוה קני ליה ללוה בשעתא דכתב עליה שטרא, מאי טעמ' דהנך ניכסי אינון ערבאין ליה, וכי אוזפיה אדעתא דהנך ניכסי אוזפיה, דאי לא יהיב ליה שקול להו מיניה, דאמור רבנן ניכסוהי דאיניש אינון ערבאין ליה.
אמר רב חגא ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו, כול', ואי ס"ד דאיקני קנה והוריש קנה ומכר לא מישתעבד, נהי נמי דאב מת ברישא דאיקני הוא, ומהדר הא מני ר' מאיר היא דאמ' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומסיק אם תימצי לומ' משתעבד, לוה ולוה וחזר וקנה מהו, לקמ' משתעבד או דילמ' אף לבתרא מישתעבד, אמר רב נחמן הא מילתא מיבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה, רב הונא אמ' יחלוקו, וכן תני רבה בר אבוה יחלוקו, אמר רבינא מהדורא קמא דרב אשי אמ' לן ראשון קנה, ומהדורא בתרא אמ' לן יחלוקו, ומסיק תלמ' והילכת' יחלוקו.
<h2>דף קנז:</h2>
מיתיבי לשבח קרקעות כיצד, הרי שמכר שדה לחברו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח מנכסים בני חורין, ואם איתה חצי שבח מיבעי ליה, מאי גובה דקתני חצי שבח. ומיבעיא לי יחלוקו ממש למחצה או לפי ממון, והדעת מכרעת דלפי ממון חולקין שכיון דלכולהו משתעבד כפי שהוא הממון כך משתעבד.
<h2>דף קנח.</h2>
מתני'. נפל הבית עליו ועל אשתו כול'. פי' יורשי הבעל אומ' האשה מתה ראשונה והבעל ירשה, ואנו יורשין מכח הבעל הכתובה שהיא מנה מאתים, והתוספת, וניכסי צאן ברזל, שהן ניכסי נדונייתה הכתובין בשטר כתובת', וגם ניכסי מלוג שלה, ויורשי האשה אומ' הבעל מת ראשון וזכת האשה בכל מה שכת' בשטר כתובתה ואפי' במנה מאתים ותוספת, בית שמי אומ' יחלוקו הכל, בין מנה מאתים ותוספת, ובין ניכסי נדונייתה, ובין ניכסי מלוג שלה, ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי, ואין הבעל מוחזק במנה מאתים ותוספת יותר ממנה, הילכך חולקין הכל. ואע"ג דבפ' החולץ [יבמות ל"ח ע"א] תנן גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, בית שמי אומ' יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ואמרי' התם דעד כאן לא פליגי בית שמי אלא בניכסי מלוג שיחלקו אותם יורשי הבעל עם יורשי האב, אבל בכתובתה מודו בית שמי לבית הלל דהיא בחזקת יורשי הבעל, וגם ניכסי צאן ברזל הכתובין שם הם בחזקת יורשי הבעל, התם משום דאיכא יבם שהוא מוחזק בכתובתה, שהרי ירש הוא כל ניכסי אחיו, ואין כח באשה לגבות כת' בחיי יבמה, כמו שאינה יכולה לגבות בחיי בעלה, הילכך היבם הוי ודאי ויורשי האשה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל הכא דליכא יבם, כיון דקסברי בית שמי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, אין יורשי הבעל מוחזקין בנכסים יותר מיורשי האשה והילכך יחלוקו. והשתא בנפל הבית עליו ועל אביו אמרי בית שמי דחולקת האשה עם יורשי האב, ואע"פ שלא נשתעבדו ניכסי האב בעודו בחיים לאשה באה עליהן מספק וחולקת בהן, ניכסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו לא כל שכן שיורשי האשה חולקין בהן. ובית הלל אומ' הנכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל כול', פי', הכי משמ' פשט מתני', הכתובה דהינו מנה מאתים ותוספת הן בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה שהן ניכסי מלוג בחזקת יורשי האב, אם כן מאי דתני הנכסין בחזקתן אילו הן ניכסי צאן ברזל, ומשום הכי בעי בגמ' בחזקת מי, ופליגי בה תלתא אמוראי, ר' אלעז' אומ' בחזקת יורשי האשה, ור' יוחנן אומ' בחזקת יורשי הבעל, וריש לקיש משום בר קפרא אמ' יחלוקו, פי' ר' יוחנ' סבר כיון שהבעל הוא מוחזק בניכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו, כמנה מאתים ותוספת דמו ובחזקתן הן עומדין, ומפרש המשנה כך ובי' הלל אומ' נכסים בחזקתן היאך, כתובה בחזקת יורשי הבעל ולא גריס וכתובה אלא כתובה בלא וי"ו, וכתובה משמ' כל מה שכת' בה בין מנה מאתים ותוספת ובין ניכסי צאן ברזל שהביאה לבית בעלה, ואין חילוק בין משנה זו ובין ההיא דפ' החולץ שבשתיהן הויא סיפא פירושא דרישא, נכסין בחזקתן כיצד, כתובה דהינו כל מה שכת' בה בחזקת יורשי הבעל, וניכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ור' אלעזר סבר ניכסי צאן ברזל כיון שהביאתן מבית אביה והן בעין, אע"פ שאם פיחתו והותירו פיחתו והותירו לו, כל היכא דקיימי ברשות אשה ובחזקתה קיימי, שהרי פסקינ' הילכת' בפ' אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"א] המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כליי אני נוטלת והוא אומ' דמים אני נותן שהדין עמה, וגם אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בכתובתה והאחר נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה, ואם רוצה הבעל למכור כלי נדונייתה אינו יכול, מכל הלין טעמי סבירא ליה לר' אלעזר שניכסי צאן ברזל בחזקת האשה הם כניכסי מלוג, ובר קפרא סבר כיון שהכלים עומדים ברשות האשה, שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהם, וגם הפחת והיתרון הוא של בעל, נמצא שברשות שניהן עומדין, ואין דומין לניכסי מלוג שהפחת והייתרון הוא לאשה, הילכך יחלוקו, ובר קפרא מפרש מתני' הכי, הנכסים דהינו ניכסי צאן ברזל הן בחזקתן, כלומ' בחזקת שניהן ושניהן חולקין בהן, וכתוב' דהינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל, וניכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ור' אלעזר קורא גם ניכסי צאן ברזל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה, כיון שאינן יכולין לעכבם בידם על ידי דמים, ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן, כיצד, כתובה דהינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהינו ניכסי מלוג וגם ניכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה, ועד כאן לא פליגי ר' אלעזר ובר קפרא אלא הכא דליכא יבם, אבל התם דאיכא יבם כול' עלמ' לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם, שהרי אפי' בניכסי מלוג אמרי' התם שאם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל, יד יבם הויא בהן כיד האשה, כל שכן בניכסי צאן ברזל שעמדו ברשות הבעל כל ימיו ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו שהם ברשות היבם, הילכך התם ליכא מאן דפליג דהכי מיפרשא מתני' נכסים בחזקתן כיצד, כתובה דהינו כל הכת' בה דהינו מנה מאתים ותוספת וניכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהינו ניכסי מלוג בלחוד בחזקת יורשי האשה. ופסקי רבואתא דהלכה כבר קפרא דאמ' יחלוקו, דהוא רביה דר' יוחנן, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
<h2>דף קנח:</h2>
מתני'. נפל הבית עליו ועל אמו כול'. פי' יורשי הבן אומ' דהינו אחיו מצד האב, האם מתה ראשונה ואחר כך מת הבן ואחי הבן מצד אביו יורשין ניכסי אמו מכחו, ויורשי האשה דהינו אחיה אומ' הבן מת ראשון ואחר כך מתה האם, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, ואנו יורשין אותה, גם בית הלל מודים בזה שיחלוקו, שאין לאלה חזקה בנכסים ולא לאלה, דבנפל הבית עליו ועל אביו אמרי בית הלל נכסים בחזקת יורשי האב ולא אתו בעלי חובות דעלמ' ופלגי בהדיהו, וכן נמי בנפל הבית עליו ועל אשתו, אמרי הנכסים בחזקתן ולא פלגי יורשי האשה בניכסי הבעל, ולא יורשי הבעל בניכסי האשה, אבל הכא לא אחי הבן מוחזקין, ולא אחי האשה, דנכסין בחזקת האשה הוו קיימי, ואין ידוע מי ראוי לירש אותה, הילכך מודים בית הלל שיחלוקו.
א"ר עקיבה מודה אני כול', פי' לא תימ' מדקאמ' מודה אני בזה מכלל דבהני דלעיל סבירא ליה כבית שמי, אלא הכי קאמ' אני אומ' בזה שמודים כאן בית שמי שהנכסין הן בחזקתן, דעד כאן לא פליגי אלא בנפל הבית עליו ועל אביו, משום דבעל חוב במקום בן קאי, ובנפל הבית עליו ועל אשתו נמי משום דיורשי הבעל במקום בעל קיימי, ובעל היה מוחזק בניכסי מלוג כל ימי חייו, ויורשי האשה נמי במקום אשה קיימי לגבות כתובתה מניכסי בעלה ושטר העומד ליגבות כגבוי דמי, ואין לזה חזקה יותר מזה הילכך יחלוקו, אבל הכא מודים בית שמי שהנכסים בחזק' יורשי האשה משום שהוחזקה הנחלה בחזקת אותו השבט, ולא אתו אחי הבן מספיקא ומפקי נחלה משבט לשבט, ולמאן דאמ' בחזקת יורשי הבן משום דבעוד שהאשה קיימת למי היתה הירושה ראויה ליפול כי אם לבן, ואין לאחיה במקום הבן כלום, הילכך כל ניכסי האם מסתמא בחזקת הבן קיימי, ואחי הבן זוכים בנכסים ולא אחי האשה, כפי מה שהיה דעת האשה בחייה שלא היתה מורשת נכסיה כי אם לבנה, כך אנו דנין אותה אחרי מותה.
אמ' לו בן עזאי על הראשונים שחלקו בית הלל ואמרו נכסים בחזקתן ואין שם דין חלוקה אנו מצטערי', שהיינו רוצים לומ' דממון המוטל בספק חולקין, ובאתה לחלוק עלינו את השוין, בהא דגם בית הלל מודו דיחלוקו ואת אמרת דאין כאן דין חלוקה אלא הנכסים בחזקתן.
ואמרי' בחזקת מי, ר' אילעא אמ' בחזקת יורשי האם, ר' זירא אמ' בחזקת יורשי הבן, כי סליק ר' זירא קם בשיטת ר' אילעא, וקם רבא בשיטת ר' זירא, א"ר זירא ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים, פי' שכיון שעליתי לארץ ישראל החכמתי לומר העיקר, שכך הדעת מכרעת שיורשי האם הם מוחזקין יותר מיורשי הבן, וטעמ' מאי, אמ' אביי הואיל והוחזקה הנחלה באותו השבט, ולא אתו יורשי הבן ומפקי לנחלה משבט לשבט. ומדקאמ' ר' זירא אוירא דארץ ישראל מחכים וקילס זו הסברא, ש"מ דהכי הילכתא דנכסים בחזקת יורשי האם, ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר' עקיב' ואמרי יחלוקו הלכה כר' עקיבה.
אמ' לו בן עזאי כול', א"ר שמלאי הדה אמרה בן עזאי תלמיד חבר דר' עקיב' הוה. פי' שאין דרך ארץ לומ' אדם לרבו, אלא שבאתה לחלוק עלינו את השוין אלא ודאי חברו היה נחשב.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בניכסי אביו בחיי אביו ומת, בנו מוציא מיד הלקוחות. ואי קשיא טעמ' דמית אותו הבן שמכר בחיי אביו ואחר כך מת אביו, דבנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות, הא מית האב בחיי הבן שמכר, הויא מכירתו מכירה, ואמאי מה שאירש מאבה מכור לך הוא, ותניא [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבה מכור לך לא אמ' כלום, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו עדין. תשובה, האי דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות, הוא בלא דמים, ובודאי דאפי' אם לא מת המוכר שאין מכרו מכר ויכול לחזור בו, דמה שאירש מאבה הוא, אבל מיהו היה חייב להחזיר לו דמים, ואם לא היו לו הדמים היה תופש אותו השדה בחובו, ואם מת היה תופשו מבנו, דאע"ג דאותו השדה לא היה למוכר בשעת מתן מעות ולא נשתעבד, הא קימ' לן דאיקני קנה ומכר קנה והוריש משתעבד, אבל עכשיו שמת הבן המוכר בחיי אביו ואחר כך מת האב, ונפלו הנכסים לפני בנו של מוכר, בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, שכיון שלא בא זה השדה ליד המוכר מעולם, לא נשתעבד לו ללוקח, ואע"פ שבנו של מוכר עומד במקום אביו ומכח אביו ירש את השדה, אפי' הכי לא נשתעבד לו, אלא מפסיד מעותיו, וכל זה כשאין נכסים אחרים למוכר שישתעבדו לו ללוקח במעותיו, אבל אם היו לו נכסים אחרים למוכר שישתעבדו לו, הרי אותם הנכסים נשתעבדו לו ללוקח במעותיו וגובה מהם מבנו.
שלחו מתם בן שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת, בנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ונוטל חלק בכורה מכח אביו, וחובו אינו פורע כיון שלא זכה אביו בחלק הבכורה בחייו. שלחו מתם, היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים על כתב ידו, והילכת' ככולהו.
<h2>דף קנט:</h2>
בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, אמ' להו תניתוה אב שנשבה ובן בתו מת במדינה, פי' וכשמת האב לא ידענו מי מת קודם מפני שלא היו בעיר אחת, ולא היו בנים אחרים לאב כי אם זה בן בתו, והיו אומ' אחי האב הבן מת קודם ואחר כך מת האב ואנו יורשין אותו, ואחי הבן מצד האב אומ' האב מת קודם ונפלה הירושה לבן בתו ואנו אחיו נירש אותו, וכן בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה, פי' ואין ידוע מתי מת הבן או קודם אבי אמו או אחר אבי אמו, יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו, ואם איתה נהי דבן מית ברישא לירתיה לאבוה דאימיה בקיברא ולירתינהו לאחוה מאבוה, אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, פי' והאי דאמ' יחלוקו סתמ' דלאו כר' עקי' אלא כת"ק. וראיתי מי שפסק במתני' כר' עקיב' דאמ' הנכסין בחזקתן בחזקת אותו השבט והכא פסק יחלוקו, וזה לא יתכן, דחדא מילתא נינהו, ואם הלכה כר' עקיבה הכא נמי הנחלה בחזקת יורשי האב שהם מאותו השבט.
אמ' ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן תנינה, נפל הבית עליו ועל אמו אילו ואילו מודים שיחלוקו, ואם איתה נהי נמי דבן מיית ברישא, לירתה לאימיה בקיברא, ולורתינהו לאחוה מאבוה, אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, ש"מ. וטעמ' מאי, אמ' אביי נאמרה סיבה בבעל, ונאמרה סיבה בבן, מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף סיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. פי' האי דילפינן בן מבעל, משום דבבעל פשיטא לן דלא ירית את אשתו כשהוא בקבר, דירושתו אינה משום קורבא, אלא התורה זיכתו לירש את אשתו, ועכשיו שמת אינו דין שיירשנה, אבל הבן שהוא יורש את אמו משום קורבא, הוה אמינא יירשנה בקבר מידי דהוה אכל קרובים, קמ"ל דיליף מבעל דלא ירית.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט כול'. פי' כל שטר יקרא גט כדתנן [גיטין י' ע"א] כל גט שיש עליו עד כותי כשר חוץ מגיטי נשים, וספר בלשו' עברי תרגו' גט. וגט מקושר הוא שהיו כותבין שורה אחת ומניח שורה שנייה חלקה, וכופל הכתובה על החלקה ותופרה, ועוד כותב שיטה שלישית ומניח הרביעית חלקה, וכופל השלישית על הרביעית ותופר, עוד כותב שיטה חמישית ומניח שיטה שישית חלקה, וכופל החמישית על השישית ותופר, הרי שלשה קשרים, ושאר השטר היה כותב פשוט וזה יקרא הפשוט שבמקושר. ומנין יש להוכיח שהיה מניח חלק כשיעור שיטה, מדאמרי' בגמ' קס"ד בין קשר לקשר מגואי, אי אמרת בשלמא דמניח חלק הינו דמצי למיחתם באותו חלק, אלא אי אמרת דאינו מניח חלק כלל היכי מצי למיחתם בין קשר לקשר מגואי, אטו ביני חטי בעו למיחתם. ואי קשיא כיון דמניח חלק בין קשר לקשר כמלא שיטה, היכי א"ר חנניה בן גמל' מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, והא כי עביד ליה פשוט משתכח דג' שיטות הראשונות יש להן חלל ואויר גדול ויכול לזייף ולכתוב שם מה שהוא רוצה, אלא ודאי ש"מ דאין שם אויר יותר משאר שיטין שבשטר. תשוב' לעול' יש להן אויר יותר ולא חיישינ' לזיופי, שחיבור הדברים נראה הוא, ואם יוסיף שם דברים בין שיטה לשיטה לא יתחברו לא עם שיטה שלפניה ולא עם שיטה שלאחרי', ודברי תחילת השטר שהיו כותבין שם באותן שלש שיטין ידועין הן ואין להוסיף עליהן שלא ייראה הזיוף.
<h2>דף קס:</h2>
וטעמ' מאי תקינו רבנן מקושר, אתרא דכהני הוה והוו קפדי ומגרשי נשותיהן, תקינו רבנן מקושר דאדהכי מייתבא דעתיה. התינח גיטי נשים שאר שטרות מאי איכא למימ', שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. היכן העדים חותמין, רב הונא אמ' בין קשר לקשר, ורב ירמיה אמ' אחרי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. אמ' ליה רמי בר חמא לרב חסדא, לרב הונא דאמ' בין קשר לקשר, קס"ד בין קשר לקשר ומגואי, פי' ומפני שאין נראין קרי להו תנא מאחריו, והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דר' ואמ' ר' אין זמן בזה, ואמ' לו ר' שמעון בר' שמא בין קשריו הוא מובלע, פלייה וחזייה, ואם איתה אין זמן ואין עדים מיבעי ליה, אמ' ליה מי סברת בין קשר לקשר מגואי, לא בין קשר לקשר מבראי. ומקשה וליחוש דילמ' כת' מאי דבעי וחתימי שהדי, פי' כיון שהעדים חתומים מאחריו בין הקשרים, הוא יוסיף על הכתב שבפנים, והעדים החתומים מאחריו נראה כי הן מעידין על כל מה שכת' בתוכו. ומהדר דכת' ביה שריר וקיים. וקשיא אמאי לא אמ' דגייז ליה לשאר ניירא ולא מנח ביה מידי שיוכל לזייף ולכתוב עליו, ואי אמרת משום דאמר ליה בעל השטר אני רוצה להניח חלק שיעשו לי שם הדיינין אשרתא, נימ' ליה האשרתא יעשו אחריו תחת חתימת העדים שכך היא ראויה להיעשות במקושר תחת חתימת העדים. וליחוש דילמ' כת' מאי דבעי והדר כת' שריר וקיים אחרינא, חד שריר וקיים כתבינן תרי לא כתבינן. וליחוש דילמ' מחיק שריר וקיים וכת' ביה מאי דבעי והדר כת' שריר וקיים, הא אמ' ר' יוחנן תלויה מקויימת כשרה, מחק פסול אע"פ [ש]מקויים, ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים.
<h2>דף קסא.</h2>
ומקשה ולרב ירמיה בר אבה דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, ליחוש דילמ' כת' בגואי מאי דבעי ומחתים שהדי מאבראי ואמ' אנא לרבות בעדים הוא דעבדי, פי' רב ירמיה היה אומ' שחותמין שלשת העדים בשיטה אחת ארוכה מראש השטר ועד סופו, ותשלים חתימתן כנגד שיטה האחרונה שבשטר מאחריה, ושוב לא יוכל להוסיף עליו, שאם יוסיף נמצא שהכתב יוצא חוץ לעדים ואין למדין ממנו, ועכשיו מקשה לו אכתי יכול להוסיף עליו מה שרוצה, ויחתים עד אחר רביעי אחר הכתב שהוסיף ויאמר לדיינים רציתי להרבות בעדים, ויקיים השטר בשלשה עדים הראשונים שהם כשרים, ולר' ירמיה לא כתבינן שריר וקיים, שהרי אין לו סימן אחר שלא יוכל לזייף אלא זה שחותם ג' עדים בשיטה ארוכה מראש השטר ועד סופו מאחריו, ואין צורך לשריר וקיים, שאם היה מצריך שריר וקיים מה לו לכוון כנגד הכתב מבחוץ, וליכא למימ' יחתמו במקושר מאחריו מכנגד הכתב ולמטה בחלק, כמו שעושין בפשוט כך יעשו כנגדו במקושר דתו ליכא למיחש למידי, הא לאו מילתא היא, שאם כן אנה עונה חתימתן, דתינח בפשוט עונה על כל מה שכת' למעלה, אבל המקושר שהיא מאחריו אנה היא עונה, הילכך לא יועיל לעשותה כנגד החלק אלא כנגד הכתב. ומהדר מי סברת עדים כסידרן חתימי, ממטה למעלה חתימי, פי' והילכך ליכא למיחש דילמ' מזייף וכת' מאי דבעי ומחתים כנגדו מאחריו, שנמצא הזייוף עומד בראש העדים, וכשיבואו לקיים החתימה יקיימו אותה בשלשה עדים הראשונים שהם עיקר והד' הוא יתר, וכיון שלא יוכל לקיים חתימת העד הראשון נמצא שהוא בטל, הילכך ליכא למיחש למידי. ודמי האי למאי דאמרי' בפירקי' [קס"ג ע"ב] כל כי האי גונא אין מקיימין אותו מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה. ומקשה וליחוש דילמ' מיתרמיא ליה ריעותא בשיטה אחרונה וגייז לה לשיטה אחרונה, וגייז ליה לראובן בהדה ומיתכשר בבן יעקב עד, דתנן בן איש פל' עד כשר, ואסיק מר זוטרא, כל מקושר שאין עדיו כלים בשיטה אחת פסול, פי' יש לפרש שכולן יחתמו כנגד אורך שיטה אחרונה מאחריה, שאם יחתכנה יחתוך כל החתימה, אי נמי יש לפרש כל עד ועד בשיטתו שיתחילו לחתום מלמטה למעלה, העד הראשון יחתום ראובן בן יעקב בשיטה אחת, והשני בשיטה שנייה, והשלישי בשיטה שלישית, שאם יחתוך השיטה יחתוך כל העד עמה.
<h2>דף קסא:</h2>
א"ר ירמיה בר אבה א"ר יוחנן כל המחקין צריך שיכתוב קיומיהן, וצריך להחזיר מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, מאי טעמ' אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה. והאי דמקיימי ליה למחקא או לדביני חטי בתר וקנינא מיקמי שריר וקיים, לאו שפיר עבדי, דהא אין למידין משיטה אחרונה כלל, ויש לומר הוא מחק, וקיים זה באותה שיטה ומחצה שהיה חלל, וכתב אחרי כן שריר וקיים שאין צריך שריר וקיים אלא במקושר, אבל בפשוט אינו צריך כלל ובין עשאו בין לא עשאו כשר, שאין למידין משיטה אחרונה כלל, הילכך צריך לקיים המחקין ודביני חטי קודם וקנינא, שהוא חזרת עניינו של שטר.
<h2>דף קסב.</h2>
אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מנא לך הא, אמ' ליה דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול, שטה אחת כשר, מאי שנא שני שיטין דלמ' מזייף וכת' מאי דבעי, שיטה [אחת] נמי מזייף וכת', אלא לאו ש"מ אין למדין משיטה אחרונה, ש"מ. פי' אע"ג דנהיגי עלמא למיכתב בשטרי שריר וקיים אפי' [בפשוט], אם הרחיק שני שיטין פסול, שיכול הוא למחוק שריר וקיים ולכתוב שם מה שרוצה, שמה שאמ' ר' יוחנן מחק פסול במקום שריר וקיים אע"פ שקיימו, הני מילי במקושר דצריך, אבל בפשוט דלא צריך לא, ותו מצי למיגז ליה לשטריה ולמיכתב בהנך שתי שיטין מאי דבעי. ואם הרחיק שני שיטין פסול לגמרי, דאפי' מבני חרי לא גאבי, דאפי' אם תימצי לומ' שטרי חוב המוקדמין פסולין לטרוף ממשעבדי אבל מבני חרי גבי, הכא פסול אפי' מבני חרי, דהתם לא מטי (זיופא) [פסידא] אלא ללקוחות, אבל על הלוה לא, אבל הכא דמטי פסידא ללוה, הכי נמי דפסול אף על הלוה, ולא גאבי ביה כלל דכחספא בעלמ' דמי.
<h2>דף קסב:</h2>
איבעיא להו שיטה ומחצה מאי, פי' הרחיקו העדים שיטה אחת מן השטר ולא התחילו מתחילת שיטה שנייה אלא מאמצע השיטה, דהוה ליה השתא שיטה ומחצה אויר. ת"ש דתניא הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול, פחות מכן כשר. היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמ' מילאהו בקרובין כשר, ואל תתמה, שהרי אויר פוסל בשלשה וסכך פסול בארבעה. פי' לא חילק התנא בין אם היה הפסול חתום למעלה בין למטה בין באמצע אנו אומ' תתקיים העדות בשאר, והיכא אמרי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, דוקא בעדות בפה אבל בעדות בשטר לא, וטעמ' דמילתא משום דלא הקפידה תורה אלא כשבאין יחד לבית דין להעיד, דהא אילו העידו זה שלא בפני זה אע"פ שראו ביחד לא ביטל הפסול את הכשר ואילו העידו נמי ביחד חוץ לבית דין ואחרי כן באו לבית דין זה שלא בפני זה והעידו לא ביטל הפסול את הכשר, שאותה העדות שהעידו חוץ לבית דין אינה חשובה כלום, ואין עדותן בטלה בפסול אחד עד שיעידו ביחד בבית דין, והילכך בשטר אין לומ' כן, דאע"ג דהשתא נפיק שטרא קמי בי דינא וחתימי ביה כולהו כחדא, לאו השתא משהדי אלא מההיא שעתא דחתמו ביה אסהידו, כדאמרי' [כתובות י"ח ע"ב] העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, הילכך על השתא דנפיק שטרא לבי דינא וחתימי ביה סהדי כולהו כחדא ליכא למיפסליה, דאינו אלא גלויי מילתא לדייני דהכי הוה שטרא ושהדותיהו משעה דחתימי הות, ויש לומ' דזה שלא בפני זה חתמו. ואפי' אם תימצי לומ' דזה בפני זה חתמו ליכא למיפסליה על ההיא שעתא, דאע"ג דאמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, מכל מקום לא בפני בית דין העידו, וכבר אמרנו דאין עדותן בטילה אלא כשיעידו בפני בית דין, ואילו הואיל ולא באו בפני בית דין להעיד כלל אין עדותן בטילה, ולא יימצא שתהיה עדותן בטילה אלא כשבאין על פה להעיד יחד בפני בית דין, וחזקיה דאמ' מילאהו בקרובין כשר לא אתא למימר דוקא אם היו הקרובים למעלה, אבל למטה או באמצע פסול, אלא זה בא להשמיענו דאע"ג דהאויר פוסל את השטר אם מילאהו בדבר פסול כשר, ואל תתמה היאך פסול מכשיר את הפסול דהא גבי סוכה נמי אמרינן הכי, ומשום דסבר חזקיה דלא אמרי' בשטרא דעד פסול מבטל את הכשר איצטריך לסיועיה ממתניתא. ואי קשי' ממאי דאמרי' בפ' הזורק [גיטין פ"ב ע"א] גבי גט קרח, א"ר יוחנן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד, אבל תרי לא דילמ' אתי לקיומ' בשני קרובים וחד כשר, ואם כן בפשוט היכי מכשרינן שום קרוב ניחוש שמא יתקיים השטר על פי עד אחד קרוב ואחד כשר, נראה לי לומ' דלכתחלה אסור להחתים עד קרוב בגט פשוט דומיא דשנים במקושר, אבל אי איקרי וחתם לא פסלינ' ליה אלא תתקיים העדות בשאר, ובריתא שחתמו בו תניא דיעבד, וחזקיה נמי מילאהו קאמ' דיעבד, אבל הכא הכל משלימין תנן לכתחילה ומשום הכי (ל)א"ר יוחנן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב, והוא הדין דאי איקרו וחתמו בו תרי לא פסלינן ליה, והכי אמרן נמי בפ' המביא גט תניין [שם י"ח ע"ב] מיחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול משו' דאתי לאיחלופי בקייום שטרות דעלמ', כל זה הוא לכתחיל' אבל אי איקרי וחתם כשר, ומיחתם לכתחלה משמע.
<h2>דף קסג.</h2>
איבעיא להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן, פי' אוירן הוא אויר שלמעלה מהן בינן לבין כתב השטר ושלמטה מהן דהינו בינן לבין העדים, אבל בין שיטה לשיטה פשיטא ודאי דבענן אויר, שלא ייתכן לכתוב שתי שיטין בלא אויר ביניהן. אמר רב נחמן בר יצחק מיסתברא הן ואוירן, דאי ס"ד הן ולא אוירן שיטה אחת למאי חזיא, פי' אם אין אויר בינה ובין השטר למעלה ובינה ובין העדים למטה, מה יכול לכתוב בה, אלא ודאי היא ואוירה למעלה ולמטה, והוא הדין נמי שני שיטין הן ואוירן למעלה ולמטה, ש"מ, וכך הלכה. ר' שבתי אמ' חזקיה שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים לא בכתב ידי סופר, מאי טעמ' כל דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל, רב יצחק בן אלעזר אמ' משמיה דחזקיה כגון לך לך תרי זימני זה על גבי זה, אלמ' קסבר שני שיטין וארבעה אוירין, פי' זה על גבי זה, שיהא עוקצו של ך' של שיטה ראשונה על גבי גגו של ל' של שיטה שנייה, שיבואו עכשיו שני אוירין בין שיטה לשיטה, אחד להורדת עוקץ הך' של שיטה ראשונה, ואחד להעלאת גג הל' של שיטה שנייה, ואויר אחד למעלה משיטה ראשונה להעלות בה הגג של ל' של שטה ראשונה, ואויר אחד למטה תחת שיטה שנייה להוריד שם עוקץ הך' של שיטה שנייה, הרי שני שיטין וארבעה אוירין, וזה שמצריך אויר רביעי יתר משום דסבירא ליה בכתב ידי עדים, ואתא לאשמועינן שזהו השיעור שיש בין כתב ידי עדים לכתב ידי סופר אויר אחד. רב חייה בר אמי משמיה דעולא אמ' כגון ל' וך' בשני שיטין, אלמ' קסבר שני שיטין ושלשה אוירין, פי' אויר אחד למעלה להעלות בו גגו של ל', ואחד בין שיטה לשיטה, ואויר אחד למטה לירד בו עוקצו של ך', ופליג אחזקיה דאמ' בכתב ידי עדים ולא בעי אלא בכתב ידי סופר, הילכך סגי ליה בשני שיטין ושלשה אוירין. ר' אבהו אמ' כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת, אלמ' קסבר שיטה אחת ושני אוירין, פי' האי סבירא לי' שני שיטין שאמרו הן בלא אוירן דהינו מלמעלה ומלמטה, אלא שני שיטין ואויר אחד ביניהן, והילכך די לנו בשיטה אחת ושני אוירין שיבוא כמו שני שיטין ואויר אחד, וסבירא ליה דבהכי יכול להידחק ולזייף. והילכת' כחזקיה דאמ' בכתב ידי עדים, והילכך בעינן שני שיטין וארבעה אוירין.
אמ' רב לא שנו אלא בין עדים לשטר, אבל בין עדים לאשרתא אפי' טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לשטר דילמ' מזייף וכת' מאי דבעי, בין עדים לאשרתא נמי מזייף וכת' מאי דבעי, דמטייט ליה וממלא כל האויר מדיו, בין עדים לשטר נמי מטייט ליה, אמרי שהדי אטיוטא הוא דחתימי ומבטל העדות, בין עדים לאשרתא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי, בי דינא אטיוטא (הוא דחתמי) [לא חתמי], ולפיכך אין הטיוטא מבטלת האשרתא כמו שמבטלת העדות.
<h2>דף קסג:</h2>
ור' יוחנן אמ' לא שנו אלא בין עדים לשטר, אבל בין עדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול. מאי שנא בין עדים לאשרתא דילמ' כת' הוא ועדיו בשיטה אחת, וקסבר ר' יוחנ' שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר, פי' ואם כן לר' יוחנ' אם הניח חצי שיטה העליונה חלקה, וכתבו שני עדים בחציה הנשארת פסול, שיכול לכתוב באותה חצי שיטה העליונה מאי דבעי ומשוי ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת, וכך פסול זה כמו הרחיק שני שיטין, ואינו כשר עד שיחתמו העדים מראש השיטה, אי הכי בין עדים לשטרא נמי דילמ' כת' מאי דבעי בההיא שיטה והא חתימי שהדי מלמטה, קסבר שטר הבא בשיטה אחת ועדיו בשטה אחת פסול. פי' שאין למידין משיטה הסמוכה לעדים כלל. וליחוש דילמ' כת' הוא ועדיו בשיטה אחת ואמ' אנא לרבות בעדים הוא דעבדי, פי' יכתוב באותה השיטה בחציה השטר איך ראובן הילוה לשמעון מנה בפנינו, ויזייף ויחתום בחציה שני עדים בכתב ידו, ויסמוך על העדים הכשרים שלמטה דקיים השטר בהם, דאמ' זה שהחתמתי בו ארבעה עדים לרבות בעדים הוא דעבדי. קסבר כל כי האי גונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, פי' ודאי בשטר ארוך שיש עליו הרבה עדים תחתיו מקיימין אותו מכל שני עדים שבהם, אבל כשיראו שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת חיישי' לזיופא, ואין מקיימין אותו אלא מעדים שלמעלה.
<h2>דף קסד.</h2>
גופה אמר רב(א) שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ואם תאמר מוחק וחוזר וכותב, אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים. וליחוש דילמ' שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה [ומחתים] שהדי התם, דכי הדר ומחיק ליה להאי הוה ליה אידי ואידי בנמחק שני פעמים, פי' והעדים לא ירגישו שנמחק מקום חתימתן פעמיים, דדוקא כשכת' הכל אז ניכר בין הכת' על נמחק פעמים ובין הכתוב על נמחק פעם אחת, אבל כשזה כתוב וזה מחוק אינו ניכר, אי נמי דוקא בי דינא דייקי, אבל עדים לא דייקי וחתמי ולאו אדעתיהו, אמ' אביי קסבר רב אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נמחק בפניהן.
מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר, ואם איתה ניחוש דילמ' מחיק ליה וכת' מאי דבעי והוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת, ומהדר דכתבי הכי אנחנא שהדי חתימנן על מחקא ושטרא אניירא. דכתבי היכא אי תתאי גייז ליה, אי עילאי מחיק ליה בהדי שאר שטרא, דכתבי בין שהדא לשהדא. פי' שאין לחוש דילמ' מחיק ליה, דאי מחיק ליה יקלקל כתיבת העדים, שאי איפשר אדם למחוק מאי דכת' ביני חטי שלא ימחוק גם כתיבת החטי, והוא ירא שלא יקלקל חתימת העדים ויפסיד שטרו.
ר' חנניה בן גמל' אומ' מקושר שכתב וכול', תניא השיב ר' לדברי ר' חנניה, והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה, פשוט מלך שנה מונין לו שנה, שתים מונין לו שתים, מקושר מלך שנה מונין לו שתים, שתים מונין לו שלש, וזימנין דיזיף מיניה זוזי במקושר ומיתרמו ליה ופרע ליה, ואמ' ליה הב לי שטרא, ואמ' ליה אירכס לי, וכת' ליה תברא, וכי מטי זימני' משוי ליה פשוט, ואמ' ליה הני השתא הוא דיזפת מינאי. קסבר אין כותבין שובר. פי' ומשום הכי הוה מכשר ר' חנניה, אבל פשוט שכתבו עדיו מאחריו פסול, שאי איפשר לעשותו מקושר, חדא שאין חלק בין שיטה לשיטה שיוכל לכפול השיטה עליה כמו שעושה למקושר, ועוד כיון דמלך שתים מונין לו בפשוט שתים, אם יעשנו מקושר השתים משמע אחת והוה ליה מוקדם וטריף לקוחות שלא כדין.
<h2>דף קסה.</h2>
רשב"ג אומ' כול', ותנא קמ' לית ליה מנהג המדינה. אמר רב אשי באתרא דנהיגי בפשוט ואמ' ליה עיביד לי פשוט ואזל ועבד ליה מקושר קפידא, נהיגי במקושר ואמ' ליה עיביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט קפידא, כי פליגי באתרא דנהיגי בפשו' ובמקושר ואמ' ליה עיביד לי פשוט ואזל ועבד ליה מקושר, מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו. פי' ת"ק סבר אע"פ שעשה לו יותר שטר חזק, אפי' הכי מצי אמ' ליה אנא פשוט בעינא שיהא ניכר לכל אדם, ומשום הכי אמרית לך פשוט, וחייב הסופר או הלוה שיעשה לו אחר פשוט, ורשב"ג סבר מראה מקום הוא לו, שאילו היה אומ' לו מקושר שיש לו יותר טורח ועשה לו פשוט, התם ודאי קפידא הוי וחייב לעשות לו מקושר אחר כפי מה שהתנה עמו, אבל אם אמ' לו פשוט אינה קפידה אלא מראה מקום הוא לו, שאפילו אם תעשה לי פשוט ניחא לי וכל שכן אם יעשה לו מקושר, הילכך אינו חייב לעשות לו אחר פשוט, ודוקא באתרא דנהיגי הכי והכי, אבל באתרא דנהיגי בפשוט ואמ' ליה עיביד לי פשוט קפידא הוי שאינו רוצה שישנה לו ממנהג המקום, ואם עשה לו מקושר חייב לעשות לו פשוט, ואין בו אלא קפידא שיחזור ויעשה לו שטר אחר, אבל אם לא עשה לו אחר ורוצה שיהיה לו זה כשר הוא, ואין בו שום פסול, ויש שפירשו דהוי קפידא ופסול, ואינו נר' לי.
אמ' אביי רשב"ג, ור' שמע', ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. רשב"ג הא דאמרן, ר' שמע' דתנן [קידושין מ"ח ע"ב] ר' שמע' אומ' אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת, ר' אלעזר דתנן [גיטין ס"ה ע"א] האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פל' וקיבלו לה במקום אחר פסול, ור' אלעזר מכשיר, מר סבר קפידא הוי ומר סבר מראה מקום הוא לו. והני כולהו הוו שיטה ואין הלכה כאחד מהן.
מתני'. גט פשוט עדיו שנים כול'. בשלמ' מקושר שכתבו בו שני עדים פסול איצטריך, סד"א הואיל ובעלמ' כשר הכא נמי כשר, קמ"ל דפסול, אלא פשוט שכת' בו עד אחד פסול פשיטא, אמ' אביי לא נצרכה דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד בפה. פי' שאם הביא שטר וכת' בו עד אחד, והאחר לא הספיק לחתום, שמת או שהלך למדינת הים, והביא עד אחר בפה שהודה לו בפניו, ובשטר אינו יכול לחתום שהשטר מעיד על ההלואה שראו בעיניהם והוא לא ראה, אלא הודה בפניו שחייב לו, ואתא לאשמועינן דאותו עד שבכתב פסול לגמרי ואינו מועיל להצטרף עם זה שבפה למיגבי אפי' מבני חרי, וטעמ' דאינו מצטרף משום דעד אחד בכתב כמאן דליתיה דמי, דרחמ' אמ' מפיהם ולא מפי כתבם, ורבנן הוא דתקון חתימה בשטר בדיני ממונות ואמ' העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכי תקון רבנן בתרי אבל בחד לא תקון, וכמאן דליתיה דמי, אבל אי הוה קמן והוה מסהיד על פה, בודאי דהוה מצטרף והוה גבי מבני חרי, דעד אחד בהלואה ועד אחד בהודאה מיצטרפי.
<h2>דף קסה:</h2>
אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד בפה, אמ' ליה רב אשי לאמימר דאביי מאי, אמ' ליה לא שמיעא לי כלומ' לא סבירא לי, ואלא קשיא מתני', הא קמ"ל דשנים דמקושר כאחד דפשוט, מה אחד דפשוט פסולא דאוריתא, אף שנים דמקושר פסולא דאוריתא. פי' דאע"ג דתפש מפקינן מיניה, ודוקא ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, דלא גרע ממלוה על פה, אבל שטרא לא חשיב. תדע דשלחו חבריא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בפה מהו שיצטרפו, ושלח להו אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. אמר ליה אנן הכי מתנינן לה, שנים שהעידו אחד בבית דין זה, ואחד בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין אצל בית דין ויצטרפו, אליב' דת"ק דאמ' אין עדותן מצטרפת עד שיגידו שניהן כאחת לא תיבעי לך, דאפי' בחד בי דינא לא מיצטרפי, אלא כי תיבעי לך אליבא דר' נתן דאמ' שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חברו למחר נשמע דבריו, בחד [בי] דינא מיצטרפי, אבל בתרי בי דינא לא מיצטרפי, או דילמ' לא שנא. ושלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. מר בר רב חייה אמ' הכי שלחו ליה, שנים שהעידו בבית דין זה, וחזרו והעידו בבית דין אחר, וחזרו עוד והעידו בבית דין אחר, מהו שיבואו אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו, אליב' דר' יהושע בן קרחה לא תיבעי לך דאמ' עדים מיצטרפי דייני מיבעיא, אלא כי תיבעי לך אליבא דת"ק דאמ' עדים לא מיצטרפי עד שיהו שניהן כאחת, דייני מיצטרפי או דילמ' לא שנא, ושלח להו אני איני כדיי, אבל כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. רבינא אמ' הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן, צריכין לכתוב במותב תלתא כחדא הוי' וחד ליתוהי אי לא, שלח להו אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה צריכין לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, פי' דאי לא כתבי וחד ליתוהי, אע"ג דכתבי במותב תלתא כחדא הוינא, יש לומ' האי דלא חתם השלישי מפני שהשנים העידו בפניהם וחתמו, ולפני השלישי לא העידו ומפני זה לא חתם, ועל דא עיילוה לר' ירמיה בבי מידרשא. והילכתא בכל הני כדשלח ר' ירמיה וליתה לדאביי.
מתני'. כתוב בו זוזין מאה כול'. פי' כשכת' זוזין מאה דאינון סלעים עשרים, יש לומ' זוזי (מאתא) [מאכא] הוו שלא היו שוין אלא חמשה בסלע, וכשכת' זוזין מאה דאינון סלעין תלתין, יש לומ' בסלעים פחותים שיער דיד בעל השטר על התחתו', ודוקא בזוזים וסלעים אמרי' הכי, אבל אם למעלה היה פורט והולך ולבסוף כת' סכום הכל כך וכך, וראינו שפיחת או הוסיף בזה ודאי אנו אומרים כי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכין, כגון אנו שכותבין בכתובותינו עלה מנין כל מה שהביאה כך וכך.
מתני'. כתוב בו מלמעלה מנה כול'. פי' הכל הולך אחר התחתון דאמרי' טעה בקמא והדר וכתב האי בתרא, ושהדי נמי תחת בתרא חתימי ולא תחת קמא, משום הכי התחתון עיקר, וכיון שאינו עיקר אלא התחתון למה נהגו לכתוב הלשון העליון, שהיו כופלין הדבר פעמים בשטר, שאם יארע ותימחק אות אחת מן התחתון שנלמדה מן העליון, אבל אם יש שינוי ביניהן בתר תחתון אזלינן.
ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף, כסף דינרין, או דינרי' כסף אין פחות משני דינרין כסף, כסף בדינרי אין פחות משני דינרי זהב כסף, פי' שהיו רגילין לקרוא לדינרי זהב דינרי ולדינרי כסף דינרין.
אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף, ואימ' נסכא, פי' חתיכת כסף קטנה כל שהיא, א"ר אלעזר דכת' ביה מטבע. ואימ' פריטי, אמ' רב פפא באתרא די לא סגו פריטי דכספא, פי' לא על פרוטות שהן ח' באיסר האיטלקי מקשה. שהדבר ידוע שהפרוטות של נחושת הן, אלא על המעות מקשה דשש מעה כסף דינר, וכדתנן [שבועות ל"ח ע"ב] הטענה שתי כסף שהן שתי מעות של כסף, ותירץ באתרא דלא סאגו פריטי דכספא, דהינו מעות, וכל שכן שלא ימצאו שם פונדיונין ואיסרין, ומטבע קטן שלהן הוא הדינר. אבל במקום שימצאו מעות של כסף וגם פונדיונין ואיסרין, הלך אחר הפחות שבשניהן, ודרך התלמ' לקרוא למעה פרוטה ולפרוטה מעה כדאמרינן [ב"מ ק"ב ע"ב] אסתירא מאה מעי, שאותן המעות אינן אלא פרוטות, וכדתנן [מע"ש פ"ב מ"ח] הפורט סלע ממעות מעשר שיני שהן של נחשת, וכך קורא הנה למעה פרוטה.
ת"ר זהב אין פחות מדינר זהב, זהב דינרין או דינרין זהב אין פחות משני דינרין זהב, זהב בדינרין אין פחות משני דינרי כסף זהב, ולא אמרי' דהבא פריכא בשני דינרין זהב שיד בעל השטר על התחתונה. אמר מר זהב אין פחות מדינר זהב, ואימ' נסכא, אמ' ר' אלעזר דכת' ביה מטבע, ואימ' פריטי, פריטי דדהבא לא עבדי.
<h2>דף קסו:</h2>
ת"ר ילמד תחתון מן העליון באות אחת אבל לא בשתי', כגון חנן מחנני ענן מענני. מאי שנא שתי אותיות דלא דילמ' מיתרמי שם בן ארבע אותיות והוה ליה פלגא דשמא, אי הכי אות אחת נמי לא דילמ' מיתרמי ליה שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא, אלא שתי אותיות הינו טעמ' דלא דילמ' מיתרמי ליה שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא, ואין ראוי שנלמוד רוב השם מן העליון שהוא טפל.
אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון, שאין הזבוב יכול לעשות מן הס' ק', ושינוי לשון הוא והתחתון עיקר, בעי רב פפא קפל מלמעל' וספל מלמטה מאי, מי תלינן בזבוב אי לא, תיקו. פי' יש לומר שהזבוב שתה הדיו של עוקץ הק' ונשאר ס', וספל הוא סאה ופלגא, קפל קב ופלגא ויש מפרשים שהוא סכום חשבון כמו אלף קפל בירניות.
<h2>דף קסז.</h2>
ההוא דהוה כת' ביה שית מאה וזוזא, שלחה רב שרביה לקמיה דאביי שית מאה אסתירי וזוזא, או דילמ' שית מאה פריטי וזוזא, אמ' ליה דל פריטי מהכא דלא כתבי פריטי בשטרא דאסוקי מסקי להו בזוזי, מאי אמרת דילמ' שית מאה אסתירי וזוזא, יד בעל השטר על התחתונה. פי' ואינו אלא שית מאה זוזי וזוזא, ואסתירי הם סלעי מדינה, ואלה הזוזים הם זוזי מדינה, שכל סלע מדינה יש לה ארבעה זוזי מדינה, כמו שסלע צרי יש לה ארבעה זוזי צרי, ומאי דאמרי' דאסתירא הוא פלגו דזוזא הוא בזוז צרי, שסלע צרי שוה שמנה סלעי מדינה, שיבוא סלע מדינה חצי זוז צרי.
ההוא בזבנא דאתא לקמיה דאביי אמ' ליה ליחזי לי מר חתמות ידיה, דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו בלא אגרא, אחזי ליה בריש מגילתא, הוה קא נגיד ביה, אמ' ליה כבר קידמוך רבנן. ומיכן מוכיח שהמוציא כתב ידו על חברו אינו נאמן לומ' פרעתי, משום דאמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, ולא כרבי' יצחק מפאס זצוק"ל שכתב כיון דכמלוה על פה דמיא אי טעין ואמ' פרעתי נאמן, שאם הוא נאמן לומ' פרעתי יהא נאמן לומר שלא כתבתי זה על זו ההלואה אלא הכי והכי הוה עובדא וניהמניה במיגו דאי בעי אמ' פרעתי, אלא לאו ש"מ כל זמן דנפיק שטרא מתותי ידיה אינו נאמן לומ' פרעתי, וכשטר בעדים דמי לכל מילי, אלא שאינו גובה ממשעבדי משו' דלית ליה קלא.
אמ' אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב בסוף שיטה, דילמ' מזייף וכת' מתלת תלתין, ומעשר עשרין, ואי איתרמי ליהדר ליה לדיבוריה תרי תלתא זימני איפשר דמיתרמי ליה באמצע שיטה, פי' אבל פחות משלש כותבין שבשנים אינו יכול להוסיף, וגם לא בסלע לעשות סלעים, שסלע אחת הוא כותב ולא סלע סתם.
ההוא דהוה כת' ביה תולתא בפרדיסא, אזל ומחקיה לגגיה ולכרעיה דב' ושוייה ופרדיסא, והוה משמע תולתא ופרדיסא, תולתא בחקלא ופרדיסא דאית ביה, אתא לקמיה דאביי אמ' מאי טעמ' רויח עלמא להאי וי"ו כול' האי, כפתיה ואודי. ההוא דהוה כת' ביה מנת ראוב' ושמע' אחי, אזל כתב ביה וי"ו ושוייה ואחי, והוה משמע שראובן ושמע' מכרו לו חלק נחלתם, וכן כל האחין מכרו לו עמהן, אתא לקמיה דאביי, אמ' ליה מאי טעמ' דחיק ליה עלמ' להאי וי"ו כול' האי, כפתיה ואודי. אמ' אביי האי מאן דמחזי חתמות ידיה בבי דינא, לא ליחזי בסוף מגילתא אלא ברישא דמגילתא, דילמ' משכח ליה איניש דלא מעלי וכת' עלה דמסיק ביה, ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין.
ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא אמ' ליה אין חתמות ידא דידי היא מיהו מיקמי רב אחא בר אדה לא חתימי לי מעולם, כפתיה ואודי, אמ' ליה בשלמ' דידי זייפת, אלא דרב אחא דרייתא ידיה היכי עבדת, אמ' ליה אנחי ידאי אמיצרא ואמרי לה אזרנוקא וכתבי.
<h2>דף קסז:</h2>
מתני'. כותבין גט לאיש כול'. מאי ובלבד שיהא מכירן, אמ' רב יהודה אמר רב ובלבד שיכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר. יתיב רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב אביי גביהו, ויתבי וקא מיבעיא להו, שם האיש בגט אין שם האשה לא, שם האשה בשובר אין שם האיש לא, וליחוש דילמא כתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך, פי' בשלמ' גבי מלוה ולוה ומוכר ולוקח, אם מכיר שם הלוה בלבד או שם המוכר, אע"פ שאינו מכיר שם המלוה ושם הלוקח כותבין, וליכא למיחש למידי, דכיון דמכיר שם הלוה מה אנו חוששין שמא יגיענו ליד מי שירצה או ליד המלוה שהוא מזכיר לעדים ומכירין אותו ויגבה מאדם אחר ששמו יוסף בן שמע' כמותו ומעירו, להא ליכא למיחש דהא תנן לקמן [קע"ב ע"א] שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמע' ושם אחר יוסף בן שמע' אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אבל הכא גבי גט אע"פ ששני הבעלים שוין שמותיהן, אם שמות נשותיהן אינן שוין יכול להערים ולהוליכו לאשת חברו, משום הכי מקש' בגט ולא מקשה גבי לוה ומוכר, אבל מיהו צריך להכיר שם הלוה שאם אינו מכירו יכול להעלות שמו כשם חברו ולמסור השטר ביד מי שרוצה או שיהיה בידו ויגבה ממנו. אמ' להו רב ספרא הכי אמ' רב שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה, פי' לא תימ' דוקא כשאין אשתו עמו בענן כול' האי אלא אע"פ שאשתו עמו נמי בענן שיכירו שמו ושם אשתו, דאם לא יכירו האיש, שמא תלך אשת ראובן עם שמע' בפני עדים ויאמר שמע' ראובן שמי וכתבו גט ותנו לאשתי זאת, ואם לא יכירו נמי שם האשה שמא ילך ראובן בעל רחל עם לאה אשת ראובן ששמו כשמו, ויאמר לעדים כתבו גט לאשתי זאת, ונמצאת לאה מתגרשת מראובן שאינו בעלה, להכי בענן שיכירו שם האשה ושם האיש. ואי קשיא גיטין הבאין ממדינת הים היאך יכולין להכיר שם האשה, תשובה התם כותבין אע"פ שאין מכירין שם האשה, דכיון דצריך לכתוב בגט, שנכתב במדינת הים, כדתנן היה במזרח וכתב במערב כול', לא חיישינן לשני יוסף בן שמע' שהלכו למדינת הים וכיון שזה לא הלך לא חיישי' שמא יתננו לאשתו, שיאמר לה והרי אני לא הלכתי במדינת הים, אבל שם האיש צריכין להכיר, שאם לאו יכנה שמו בשם חברו שהלך גם הוא למדינת הים וישלחנו לאשתו. וההכרה אם צריך בשני עדים או אפי' עד אחד היא חלוקה בפ' החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] דרב אחא ורבינא גבי יבם, ופסקי' הילכת' דאפי' קרוב אפי' אשה, והוא הדין נמי הכא.
וניחוש לשני יוסף בן שמע' הדרין בעיר אחת דילמ' כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאיך, אמ' להו רב אחא בר הונא הכי אמ' רב שני יוסף בן שמע' הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. פי' אין נזקקין לגירושיהן אלא עד שיעמדו שניהן שם, ואין כותבין לאחד בלא השיני, וכיון שהשיני יעמוד שם, הוא יהיה נזהר שלא יגיענו ליד אשתו, שיעמיד עדים בדבר כי אני איני רוצה לגרש את אשתי כי אם זה רוצה לגרשה. וליחוש דילמ' אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמע' וכת' גיטא וממטי לאיתתיה דהאיך, אמ' להו רב חנינה הכי אמ' רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. פי' שהוא ירא לכזב שמא יעלו שם מבני מקומו או ממקום אחר שיכירוהו, ויודיעו להם שאין זה שמו, ויוחזק שקרן. לא איתחזק מאי, אמר אביי כגון דקרו ליה ועני. רב זביד אמ' רמאה ברמיותיה זהיר.
ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר רב חנן, אתאי לקמיה, אמרה ליה לאו אנא הואי, אמ' לה אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא, ואמרו לי מיקש הוא דקשא ובגר ליה לקלא. פי' הודה ואמ' אמת כי לא חתמתי בשובריך ואותה האשה אשה אחרת היתה, ומאז אמרתי כי אין זו אשת פל', והם אמרו לי כי מפני שהזקינה נשתנה קולה וזו היא אשת אותו פל', ועל דבריהם סמכתי וחתמתי, ועכשיו אני רואה כי שקר אמרו לי ונתרמיתי כי על שובר שלך לא חתמתי. אמ' אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, פי' אע"פ שהעד החתום אינו יכול לחזור בו דכיון שחתם בשטר כמי שנחקרה עדותו בבית דין דמי, כיון דצורב' מרבנן לאו אורחיה למידק אנשים, נאמן הוא לומ' טעיתי וסברתי כי היא זו ועכשיו אני רואה שאינה היא.
<h2>דף קסח.</h2>
ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבה, אמר' ליה לאו אנא הואי, אמ' לה איברא את הוית, אמ' אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, כיון דדק דק. פי' ואם רוצה עכשיו לחזור ולומ' אינה זו וטעיתי בה אינו נאמן, דכיון דאמ' לה איברא דאת הוית, קים ליה דהיא הוות, ושוב אינו יכול לחזור בו. אמ' אביי האי צורבא מרבנ' דאזיל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה דילמ' מחלפי לה מיניה.
והבעל נותן שכר. מאי טעמ' אמ' קרא וכתב ונתן, אלמ' עליו מוטלת הכתיבה. והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוה רבנן אאיתתא כי היכי דלא לישהייה. וקשיא לי דהאי דתני והבעל נותן שכר אתרויהו קאי אגט ואשובר, ובשלמ' גט משום דכת' וכתב ונתן, אלא שובר אמאי, האשה שהיא רוצה לגבות כתובתה חייבת לקרוע שטר כתובתה, אם איבדתו והיא צריכה לשובר (והיא צריכה לשובר ו)היא תתן השכר, ויש לומ' דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסיקי', דסמכי אתנאי בית דין, ובלא כתו' גביא, הילכך השובר שהוא חיזוק לבעל, הבעל נותן שכר.
מתני'. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כול'. פי' הא מתני' איתוקמא בשנים אוחזין [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי אקנייתא, אבל בשטרי דלאו אקנייתא לא, דחיישינ' שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, והאי דקתני והלוה נותן שכר, לאו ארישא קאי, דכיון דלא קאי מלוה בהדיה פשיטא, דהא לדידיה בעי דליתבוה, אלא דינא באנפי נפשיה הוא, דאע"ג דקיימי התם מלוה ולוה ואמ' להו לוה דלימטיוה למלוה, אפי' הכי הלוה נותן שכר, והוא הדין סיפא דקתני והלוקח נותן שכר לאו ארישא קאי, דכיון דמוכר קא בעי דליתבוה ניהליה אמאי יתן לוקח שכר, אלא האי דינא קאי כי אתו תרויהו ואמ' להו מוכר אמטיוה ללוקח.
ואמרי' והלוקח נותן שכר פשיטא, לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. והלוה נותן שכר פשיטא, לא צריכא בעיסקא, פי' שקיבל ממנו מעות להתעסק בהן למחצית שכר, שאע"פ שגם המלוה נהנה אפי' הכי הלוה נותן שכר, אי נמי בעיסק' שלא הילוה לו מעות, אלא מכר לו שום סחורה באשראי שיפרענו עד זמן פל', אע"פ שזה משתכר שמוכר לו סחורתו, אפי' הכי הלוה נותן שכר.
כותבין שטר למוכר כול'. פי' הא מתני' נמי אית לן לאוקומ' בשטרי אקנייתא כדאוקימנא לקמיתא, דאי בשטרי דלאו אקנייתא אלא שרוצה שיתקיים המכר בהגעת השטר לידו של לוקח, זימנין דכת' ליה בניסן ולא ממטי ליה עד תשרי וביני ביני מזבין ארעיה לאחריני, וכי ממטי ליה להאי בתשרי אזיל וטריף לקוחות שלא כדין, אבל בשטרי אקנייתא כי טריף כדין טריף, דמשעה דאקני ליה בעדים הויא לה דלוקח.
אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין כול', פי' אע"פ שבא אבי הכלה לפני עדים ואומ' כך וכך אני מתנה ליתן לחתני, אין כותבין עד שיבוא חתנו לפניהן, ואע"פ שאין כאן עדות שקר, דדוקא גבי לוה ומוכר התירו לעשות כן מפני שהן דחוקין למעות, אבל כאן למה יכתבו בלא דעת החתן, ועוד שמא עושה זה כדי להתפאר ולהוציא עליו שם כי פל' נושא את בתו ואינו אמת, הילכך אין כותבין אלא מדעת שניהן, וכן נמי אם החתן רוצה לכתוב תנאים לאשתו אין כותבין אלא מדעת שניהן. והחתן נותן שכר פשיטא, לא צריכא דאפי' צורב' מרבנן דניחא להו לקרוביה.
אין כותבין שטרי אריסות כול', פי' גם הנה הטעם כמו שאמרנו שלא התירו לכתוב זה בלא זה אלא גבי לוה ומוכר שדחוקים למעות. והמקבל נותן שכר, פשיטא, לא צריכא בבורה, פי' שהיתה עומדת בורה ביד הבעלים שהיו תאיבים למצוא מי יקבלוה, אפי' הכי המקבל נותן שכר.
אין כותבין שטרי בירורין כול', מאי שטרי בירורין, הכא תרגימו שטרי טענתא, פי' שמבררין טענותיהן לפני בית דין, ואם אינן יכולין עכשיו לפסוק הדין, שיש להן לילך בשום מקום, כותבין להן טענותיהן שלא יוכל אחד מהן לחזור ממה שטען, וכותבין אותן בשטר אחד ומפקידין אותו ביד שליש מדעת שניהן, ואין כותבין אלא מדעת שניהן ומרצונם, ור' ירמיה בר אבה אמ' זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, פי' ומזה נמי עושין כתב ביניהן שלא יוכל אחד מהן לומר כשרואה שמתחייב בדין אי איפשי להידיין בפני זה, בפני גדול ממנו אני רוצה.
רשב"ג אומ' לשניהן כותבין שנים. אמרי' לימ' בכופין על מידת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין, פי' ת"ק סבר כופין על מידת סדום שהוא אומ' לו למה נעשה שני שטרות ונפרע שכר שני שטרות, נעשה אחד ונפקידהו ביחד אצל שליש, וכופין את המסרב שיעשו אחד ויתן חלקו לסופר, רשב"ג סבר אין כופין, אלא יכול הוא לומ' אני רוצה שטר בפני עצמי ואפרע הסופר, וגם אתה תעשה לעצמך ותפרענו, ומהדר, לא דכול' עלמ' כופין, והכא הינו טעמיה דרשב"ג, דאמ' ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי, דדמיית עלי כאריא ארבא, פי' ודוקא בהא פליג רשב"ג מפני שהן בעלי ריבין, אבל בשטרי אירוסין ונישואין, ואריסות וקבלנות, שמתחברין בחיבה לא חלק, אלא כותבין הכל בשטר אחד ונותנין אותו ביד מי שניאותין שניהן, והחתן והמקבל נותנין השכר, ואילו היו צריכין שני שטרות היה נותן זה לעצמו וזה לעצמו.
מתני'. מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כול'. במאי קמיפלגי, ר' יוסי סבר אסמכתא קניא, ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא. בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] תנן הלוהו על שדהו ואמ' לו אם אין אתה מביא מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו, ואמרי' התם דמתני' ר' יוסי היא דאמ' אסמכתא קניא, ואמרי' התם [שם ס"ו ע"ב] הכי אמרי' משמיה דרבא כל דאי לא קני, פי' האי דאמרי' כל דאי לא קני לא הוי אלא כדתלי ההוא תנאה על המקנה, כגון הלוהו על שדהו ואמ' לו [אם לא] אפרעך עד זמן פל' יהא השדה קנוי לך, וכן נמי אי לא פרענא לך ביום פל' גבי מהאי חמרא, וכן נמי מאי דתנן בפ' המקבל [שם ק"ד ע"א] אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא, וכן נמי הכא דאמ' אם לא אפרענו עד זמן פל' תן לו שטרו, כל אלה ודאי מיקרו אסמכתא ועליהו היא דאמרי' כל דאי לא קני, שכיון שהתנאי תלוי עליו לעשותו אם ירצה, הוא סומך בדעתו שיעשה אותו ויתבטל הקניין שמקנה לו, ואע"פ שהגיע הזמן ולא עשה, לא נתקיים אותו הקנין, שכיון שבעת שהקנהו לו לא הקנה לו בכל לב אלא סמך בדעתו שיעשה אותו הדבר ויתבטל הקנין, לא קני, וזהו פירוש אסמכתא שסומך בדעתו שיעשה אותו הדבר שמתנה עליו ויתבטל קניינו של חברו כיון שבידו הדבר לעשותו, אבל אם המקנה מתלה התנאי על הקונה, שאומ' לו שדי קנויה לך אם תעשה לי כך וכך, זהו תנאי גמור ולאו אסמכתא, וזה התנאי ילפינן מבני גד ובני ראובן, שמשה שהיה המקנה התלה התנאי על בני גד ובני ראובן (שהם) [שהיו] הקונים, ואין לומ' כאן אסמכתא לא קניא, שהרי אין התנאי תלוי על המקנה אלא על הקונה והיאך יכול לומ' לו המקנה כי לא הקניתי לו בכל לב מפני שסמכתי בדעתי שלא יקיים הקונה תנאו, אדרבה כיון שהתנאי מסור ביד הקונה לקיימו והוא חפץ לקנות בודאי כי יקיים תנאו ויתקיים קיניינו, הילכך אין לומ' שם אסמכתא אלא קניינו קיים אם יקיים תנאו, ואין לומ' כל דאי לא קני אלא כשתלוי התנאי על המקנה כדפרישית. תו אמרי' התם אי בעיתימ' מתני' דאמ' ליה מעכשיו, פי' כשאמ' אם לא אביא לך עד שלש שנים הרי היא שלך, זו היא אסמכ' דלא קניא, מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות, שאם לא יביא לו מעות הוי מכר, ואם יביא לא הוי מכר, וכיון שהמכר תלוי באם והאי אם הוי אסמכתא לא הוי מכר, אבל כשאמ' לו שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים, ואם אביא יהא בטל, אי נמי שאמ' לו אם לא אביא לך עד שלש שנים יהא שלך מעכשיו, המכר חל מיד, ואם יביא המעות רוצה שיתבטל, נמצא שאין המכר תלוי באם, אלא ביטול המכר תלוי באם, והילכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר קיים הוא, שהתנאי היה בא לבטל המכר, והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר, אבל כשתלה המכר על תנאי, אע"פ שנתקיים התנאי, כיון שאותו התנאי הוא אסמכתא, אין המכר מתקיים בקיום אותו התנאי, שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר. וכיוצא בזה חילקתי בפ' המגרש בתנאין דגט, בין כשהתנה אדם לאשתו לעשות, ובין כשהתנה שלא לעשות [שכשהתנה שלא לעשות], כגון שלא תשתי יין כל ימי חיי פל', שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייו, שהגט הוא גט מיד, והתנאי יבוא לבטל הגט, שרינן לה להינשא מיד, ולא אמרי' תמתין כל ימי חיי אותו פל' או אביה, שמא תשתה יין או שמא תלך לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין, אלא מתירין אותה להינשא מיד, ולא חיישי' שמא תעבור על תנאה ויתבטל הגט, אבל כשהתנה עליה לעשות, כגון על מנת שתשמשי את אבה שתי שנים, ושתניקי את בני שתי שנים וכיוצא בהן, כיון שקיום הגט תלוי בקיום התנאי ואינו גט עד (שלא יתקיים) [שיתקיים] התנאי, אסורה להינשא עד שלא יתקיים התנאי, שאין הגט קיים בלא קייום התנאי.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי, כי אתו לקמיה דר' אמי אמ' להו וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אנו מה נעשה, ולא היא אין הלכה כר' יוסי. בפ' ארבעה נדרים [נדרים כ"ז ע"א] אמרי' ההוא דאתפיש זכוותיה בבי דינא, ואמ' אי לא אתינא מיכן ועד שלשים יום ליבטלן זכוותיה, איתניס ולא אתא, אמ' רב הונא בטילן זכוותיה, אמ' ליה רבה והא אונסא כת' בתורה דכתי' [דברים כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר וגו', וכי תימ' קטלא שני, והתנן נדרי אונסין, הדירו חברו שיאכל אצלו, חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין, ולרבה הא דתנן מעכשיו אם לא באתי מיכן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש הרי זה גט, ואמאי והא מינס אניס, אמרי שאני הכא דאי הוה ידע דמיית לאלתר גמיר ויהיב גיטא, פי' שכל כוונתו היא שלא תיזקק אשתו לייבום וחפץ הוא לפוטרה בגט אם ימות, ואיזה יקרא אונס כשאומ' אילו הייתי יודע שיארע בי אונס זה לא הייתי עושה. אלא מהא, דההוא גברא דיהב לה גיטא לאינתתיה ואמ' אי לא אתינא מיכן ועד שנים עשר חודש ליהוי גיטא, אתא ופסקיה מעברא, אמ' להו חזו דאתאי חזו דאתאי, ואמ' שמואל לאו שמיה מיתיא, פי' וגיטו גט, והא מינס אניס, דילמ' שאני מעברא דמיגליה אונסיה, פי' זה האונס רגיל לבוא ואיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, אבל החולי ועיכוב הנהר שנתרבו מימיו לא עבידי דאתו, משום הכי הוו אונסין, ומקשה ולרב הונא מיכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, פי' כדאמרי' [ב"מ ס"ו ע"א] גבי הלוהו על שדהו וכול' דלא קנה משום דהיא אסמכתא, והכא היכי אמ' רב הונא בטילן זכוותיה, ומהדר שאני הכא דמיתפשן זכוותיה, פי' הנה התפיש זכיותיו לבית דין וכאילו תפשם מי שכנגדו דמי וזכה בהם, אבל הכא גבי שדה לא התפיש בידו השדה, דארעא כל היכא דקימא ברשותא דמרה קיימא ואין ההתפשה מועלת כי אם במטלטלין ולא בקרקע, משום הכי אמרי' התם דאע"פ שהגיע הזמן ולא פרעו לא קנה, והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמ' לו כול', ואמ' רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כר' יוסי דאמ' אסמכתא קניא דאסמכתא לא קניא, פי' והרי כאן התפיש שטרו ואפי' הכי אמ' דאסמכתא לא קניא, שאני הכא דאמ' ליבטלן זכוותיה, פי' הכא התפיש שטרי זכיותיו לבית דין ואמ' ליבטלן זכוותיה, משום הכי דבריו קיימין, אבל התם הלוה ששם האסמכתא עליו והקנס שאם לא יפרענו עד זמן פל' שיחזיר לו השטר ויגבה כולו ממנו מה התפיש משלו, המלוה הוא שהתפיש שטרו מפני שהיה הלוה ירא ממנו שלא יגבה כולו ממנו, אבל הלוה לא התפיש משלו כלום, הילכך התנאי ששם עליו באסמכתא בטל הוא, והילכת' אסמכתא קניא, פי' היכא דאתפיס זכוותיה כדאמרן, והוא דלא אניס, פי' ולאפוקי מרב הונא דאמ' דאע"ג דאניס בטילן זכוותיה, אלא הילכתא כרבה, והוא דקנו מיניה, פי' אע"ג דאתפיש זכוותיה ולא אניס, דוקא דקנו מיניה אבל במילי בעלמ' לא, ואע"ג דקנו מיניה והוא דהוי בית דין חשוב דאלימי לאפקועי ממונא, אבל אם לא היו מומחין לרבים לא, דכקניין בטעות דמי כיון דהוי על ידי אסמכתא. וקשיא לי דהכא אמרי' ולרב הונא מיכדי אסמכתא היא ואסמכת' לא קניא, והתם בהילוהו על שדהו אמרי' דרב הונא סבירא ליה דאסמכתא קניא, דאמרי' התם אמ' רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל, לאחר מתן דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו, ורב נחמן אמ' אפי' לאחר מתן מעות נמי קנה הכל, ויש לומ' דכי היכי דרב נחמן נמי הוה סבר דאסמכתא קניא כרב הונא, ולבסוף הדר ביה, דאמרי' התם הדר אמ' רב נחמ' אפי' בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום כול', הם הכי נמי רב הונא הדר ביה, וקים ליה לתלמ' דהדר ביה, ומשום הכי מקשה הכא הכי. תו קשיא לי דהתם [נדרים כ"ז ע"ב] אמרי' ואמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אמ' רב אין הלכה כר' יוסי דאמ' אסמכתא קנייא אלא אסמכתא לא קנייא, והכא אמרי' אמ' רב נחמ' אמ' רבה בר אבוה אמ' רב הלכה כר' יוסי, ויש לומר כי הדר אמרי' הכא ולא היא אין הלכה כר' יוסי, הכין פרוש' ולא היא דלא אמרו הלכה כר' יוסי אלא אין הלכה כר' יוסי אמרו, ותו דהא רב נחמן גופיה הדר ביה בפ' איזהו נשך [ב"מ שם].
מתני'. מי שנמחק שטר חובו כול'. פי' מי שנמחק שטרו ועדין רישומו ניכר, וירא שמא ימחק יותר שלא יהא רישומו ניכר, מעמיד עליו עדים המכירים חתמות ידי העדים, ובא לבית דין והן עושין לו קייום, כדמפרש לקמ' בבריתא, שכותבין במותב תלתא כחדא הוינא, והוא הנקרא קיום, כלומ' מעשה בית דין, וכותבין לו כך. איש פל' נמחק שטרו שהיה כתוב בזמן פל' וכך וכך היה כת' בו, וכותבין לו כל נוסח שטר המחוק, ופל' ופל' עדיו שהיו חתומין בו. וצריכין לקיים אותה החתימה כדמפרש לקמ' בבריתא, אם כת' בו הוזקקנו לעדותן של עדים כול', אלא דתנא דמתני' קיצר את לשונו ולא רצה להאריך, והכי אמרי' בגמ' תנו רבנן איזהו קיומו אנו פל' ופל' [ופל'] הדיינין הוציא פל' בן איש פל' שטר מחוק לפנינו, ופל' ופל' עדיו, אם כת' בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת גובה, ואינו צריך להביא ראיה, ואם לאו צריך להביא ראיה, פי' נמצאת עדותן מכוונת שזו היא חתימתן, אז גובה בו המלוה ואינו צריך עוד לשום ראיה, אבל אם לא כתבו לו כן, אלא כתבו לו ופל' ופל' עדיו והחתימה לא הכירו שיקיימוה, צריך המלוה להביא ראיה, שיבואו עדים ויעידו כי אותה החתימה שראו בית דין בשטר המחוק מיד העדים היתה, והוא הדין נמי אם אין לו בית דין מצוי שיראה להם השטר המחוק, והוא ירא שמא יימחק לגמרי, מראה אותו לשני עדים ומתבררים אלה העדים (בחתימתו) [בחתימתן] שהיא כשירה, ואחרי כן מעידין לפני בית דין כי ראינו שטר מחוק ביד ראובן על שמעון ממנה, וזמנו היה ביום פל', ופל' ופל' עדיו, ואנו הכרנו חתימתן, ובית דין עושין לו לראובן שטר אחר על פי עדותן של אילו, וכותבין לו כך, אנו פל' ופל' ופל' הדיינין באו לפנינו פל' ופל' והעידו לפנינו שראו ביד ראובן שהיה לו שטר על שמעון ממנה בזמן פל', ופל' ופל' היו עדיו, ואלה העדים העידו על חתימתן שהיא כשירה, וכותבין לו כל נוסח השטר כפי מה שמעידין העדים בפניהן ונותנין לו, ולא אמרי' דהוו להו עד מפי עד, דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותן לבית דין זה יקרא עד מפי עד, שאע"פ שהגידו עדותן בפני עדים יכולין לחזור בהן בבית דין, ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בבית דין, הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה ראובן מנה לשמע' פסולין להעיד, מפני שיכולין עדים הראשונים לחזור בהן, אבל אחר שהגידו עדותן לבית דין שאין יכולין לחזור בהן, ולא הספיקו בית דין לגמור הדין, כגון שנטרדו או שמתו, אותם העדים ששמעו עדותן בבית דין יכולין להעיד ולומ' בפני בית דין אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותן בבית דין פל', ובית דין זה דנין על פיהם, שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והעידו בבית דין, והם הכי נמי כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותן ואינן יכולין לחזור בהן, כדאמרי' העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, והילכך יכולין אילו שראו השטר להעיד בפני בית דין שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמע' מנה והכרנו חתימתן, ובית דין מקבלין עדותן. וראיה לדבר זה מדאמרי' בפ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ח ע"א ע"ב] אמ' רבה השורף שטרותיו של חברו פטור, דאמ' ליה ניירא בעלמ' קלאי מינך, מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא שהדי דידעי מאי הוה כת' בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא, אלמא עדים שראו את השטר יכולין להעיד עליו בפני בית דין ולומ' כך וכך ראינו שטר חתום ביד פל', ופל' ופל' עדיו, והכרנו חתימתן, ובית דין מקבלין עדותן, אבל מיהו דוקא שיעידו לבית דין ובית דין עושין לו על פיהן שטר אחר, ולא שיעידו הם כי ראינו שטר חתום ביד פל', ופל' ופל' עדיו והכרנו חתימתן ויעתיקו כל דברי שטר הראשון לשטר אחר ויחתמוהו ויתנוהו לבעליו, דכיון שמעתיקין שטר הראשון לשטר אחר צריכין הן לקיים החתימה ולומ' אנו הכרנו חתימתן, שאם לא יכתבו כך הוה ליה חספא בעלמ', וכיון שהן מקיימין חתימת העדי' צריכין שיהיו שלשה ויעשו מעשה בית דין, והראיה היא האשרתא שהיא פסולה בפחות משלשה, ואמרי' שאם מת אחד מן הדיינים אע"פ שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא צריכין לכתוב וחד ליתוהי, ואי לא כתבי וחד ליתוהי אותה האשרתא היא בטלה, דאמרי' השנים שהעידו לפניהם חתמו והאחד מפני שלא העידו בפניו לא חתם, אלמ' אין האשרת' כשרה אלא בפני שלשה, ואין שני הדיינין נאמנין לומר כי קיבלנו עדים על חתימתן או הכרנו אותם עד שיהיו שלשה, והילכך אין העדים רשאין לעשות שטר אחר ולהעיד בו כי אנו הכרנו חתימת הראשונים דהויא לה אשרתא בשני עדים. ואי קשיא למה לא יוכלו שני עדים לעשות דבר זה, הלא כשיבוא שטר חתום לבית דין ומביא עדים המכירין חתימתן (אין) בית דין גובין בו, ועכשיו שני עדים אלה מעידי' על חתימת הראשונים או שני דיינים וכתיבתן ניכרת, שאם אינה ניכרת האשרתא יכול לומ' לו הלוה אתה זייפת והחתמתה אלה הדיינים, אלא ודאי ניכרת היא חתימתן, וכיון שהיא ניכרת למה אינה כשרה בשני דיינים, ומאי שנא משני עדים הבאין לבית דין ומעידין שזו היא חתימתן של פל' ופל' ואנו גובין בו על פיהן. נראה לי לומ' שזהו טעם הדבר, משום דכת' מפיהם ולא מפי כתבם, ובכל עדות שבעולם הכתיבה היא בטילה עד שיעידו העדים בפה, רק בהודאות והלואות או בשטרי מקח וממכר שהיא תקנת חכמ' משום דלא סגי דלאו הכי, ותיקנו החתימה בשטר ואמרו העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, אבל בדבר אחר אין כתב ידן של עדים כשר, הילכך העדים שרוצים להעיד על חתימת השטר, אם יעידו העדות לבית דין בפה מקבלין בית דין עדותן ועושין לו בית דין שטר אחר על פיהן, אבל אם לא יעידו בפיהן אלא יחתמו חתימתן בשטר, אע"פ שניכרת חתימתן לבית דין, אין בית דין מקבלין אותה, דרחמ' אמ' מפיהם ולא מפי כתבם. ומשום הכי האשרתא שהיא כתובה בשני דיינין היא פסולה, שהשנים אינם נקראין בית דין אלא עדים הם, ואם יבואו ודאי לבית דין ויעידו בפה כי הכרנו חתימת שטר זה, או העידו עדים בפנינו כי היא חתימת פל' ופל', מקבלין בית דין עדותן וגובין בו על פיהן, אבל על כתב ידן אין סומכין ואע"פ שחתימתן ניכרת, הילכך צריך שיחתמו באשרתא שלשה שהיא מעשה בית דין, ומעשה בית דין אע"פ שלא יבואו לבית דין ויעידו, כיון שמכירין חתימתן גובין לו על פי אותה האשרתא, דדוקא בעדים נאמר על פי שנים עדים ולא מפי כתבם ולא בדיינין, הילכך בין בשטר זה שנמחק, בין בשטר שנפרע מקצתו, דבענן למימ' לקמן שמקרעין שטר ראשון ועושין שטר שיני מזמן ראשון, מעשה בית דין צריך ולא עדות עדים.
<h2>דף קסח:</h2>
נקרע פסול נתקרע כשר. פי' אם נתקרע באונס כשר, ובית דין רואין אותו ועושין לו שטר אחר, אבל אם נקרע בכוונה פסול, שאין עושין לו אחר, דאמרי' דילמ' פרעיה וקרעיה. נמחק או ניטשטש, אם רישומו ניכר כשר. היכי דמי נקרע היכי דמי נתקרע, אמר רב יהודה נקרע קרע של בית דין, נתקרע קרע שאינו של בית דין. היכי דמי קרע של בית דין, אמ' רב יהודה מקום העדים, ומקום הזמן, ומקום התורף דהינו שם הלוה ושם המלוה וסכום המעות, אביי אמ' שתי וערב.
<h2>דף קסט.</h2>
ת"ר מי שבא ואמ' אבד שטר חובי, אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין לו את השטר, במ' דב' אמ' בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כותבין, חוץ מן האחריות שבו, רשב"ג [אומר] אף שטרי מקח וממכר אין כותבין, וכן היה רשב"ג אומ' הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו, וחכמ' אומ' מתנתו קיימת. פי' שטרי חובות דלגוביאנא קיימי אין כותבין לו, דילמ' מערים או דילמ' אשכח ליה לקמא ויהיו שניהן בידו, וגבי והדר גבי, אבל שטרי מקח וממכר דלא קיימי אלא לראיה שהמוכר מכר לו שדהו ולא יוכל היום ולמחר לומ' לו שדה זו שלי היא ולא מכרתיה לך, כותבין לו, שאפי' אם הם שני שטרות בידו מה בכך, שניהן מעידין כי מכר לו השדה, ומה לי שטר אחד מה לי שנים, כיון דלאו לגוביאנא קיימי כתבינן ליה, חוץ מן האחריות שבו, שאין חוזרין וכותבין, דאחריות לגוביאנא קאי, ודילמ' טריף והדר טריף, כדבענן למימ' לקמן, הילכך כותבין לו שטר שיני בלא אחריות, כיון שהעדים מעידים על הראשון, ורשב"ג פליג ואמ' דאפי' בלא אחריות אין כותבין ונותנין לו, דחיישינ' דילמ' לא נפל מיניה, אלא ניאותו עם המוכר ונתן לו מעות והחזי' לו שטר המכר שעשה לו, ובחזרת השטר חזרה מכירתו ואינו צריך שיעשה לו שטר מכר אחר שיחזור וימכור הלוקח למוכר, והילכך לא כתבינן ליה ללוקח שטרא אחרינא, ורבנן סברי לא יועיל להחזיר המכירה בחזרת השטר עד שיעשה לו שטר מכר, הילכך ליכא למיחש למידי, כדבענן למימ' לקמן.
אמר מר חוץ מן האחריות שבו, מאי טעמ' אמ' רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת, דילמ' אזיל בעל חוב וטריף להאי, ואזיל האי וטריף לקוחות, והדר אזיל ואמ' ליה לבעל חוב שוף לי בהאי ארעא דאיקום בה והדר תא וטרפה מינאי, והדר אזיל וטריף בה לקוחות, פי' אם כותבין לו שני שטרות של אחריות גבי והדר גבי, כיצד, דילמ' אזיל בעל חוב דמוכר וטריף ליה להאי שדה דזבין ליה ללוקח, מפני שלא מצא ביד המוכר שהוא חייב לו שום קרקע, וכיון דטריף בעל חוב לשדה דלוקח, אזיל לוקח וטריף לקוחות דזבנו ממוכר, וכגון דלא הוו בידיה דמוכר מעיקרא אלא זבנינהו בתר דטריף בעל חוב ללוקח, דאי הוה ליה מעיקרא, הוה אמ' ליה האי לוקח לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות ממנו, אלא כגון דזבן יתהון האי מוכר לבתר דטריף בעל חוב להאי לוקח, ואזל וזבין יתהון לאחריני, והדר האי לוקח עליהו, משום דכתב ליה דאיקני ואישתעבדי ליה, וטריף הנהו לקוחות, וקרעי בית דין לשטר זביני דהוה בידיה באחריות כיון דטרף לקוחות, ואזיל האי לוקח גבי בעל חוב ועביד קינוניא בהדיה, ואמ' ליה תחזיר לי לההוא שדה דטרפת מינאי והניחני לעמוד בה זמן מועט, וזהו שוף לי, כלומ' הניחני שם בשופי זמן מועט, ותו הדר וטירפה מינאי, ואיזיל ואיטרוף עוד לקוחות דזבנו מיניה דמוכר ניכסי דזבן בתר הכי וזבין להו ללקוחות, ואזיל בהאי שטרא אחרינא דזביני דאית ליה וטריף, משום הכי אין כותבין שני שטרי אחריות על שדה אחת.
ומקשה וכיון דקרעניה לשטרא במאי הדר וטריף ליה, פי' כשבא המלוה בפעם ראשונה וטרף, היאך הניחו בידו שטר המלוה ולא קרעוהו, וכיון דקרעוהו היאך יכול לחזור ולטרוף פעם שנייה (ולטרוף), וכי תימ' דלא קרענוה, והאמ' רב נחמן כל טירפא דלא כת' בה קרענוהי לשטרא דמלוה לאו טירפא היא, וכל אדרכתא דלא כת' בה קרענוהא לטירפא דפלניא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כת' בה קרענוהא לאדרכת' לאו שומא היא, פי' כך הוא הדין שילך תחילה המלוה אצל הלוה שיפרענו, ואם אינו מוצא לו נכסים הולך עם שטרו לבית דין, ובית דין עושין לו שטר טירפא, שילך ויטרוף מן הלקוחות בכל מקום שימצא מי שקנה שום קרקע מן הלוה, וכשכותבין לו שטר הטירפא מקרעין שטר המלוה, ומפרשין בשטר הטירפא המלוה שבכך וכך מעות שהיה חייב לו הרשינוהו לטרוף, והן צריכין לכתוב בשטר הטירפא כי קרענו שטר המלוה, שלא יהיו בידיו שנים דילמ' טריף והדר טריף, ואחרי שהלך ומצא נכסים ביד הלוקח כותבין לו בית דין שטר אדרכתא, שירד וידרוך ויחזיק בניכסי הלוקח בכך וכך מעות שהיו כתובין בשטר הטירפא, שלא יהיו בידיו שנים, ואין שמין לו מיד שמא יתפשר עם הלוה שלו שיניח ניכסי הלקוחות, ונותנין לו זמן כשלשים יום, אם לא נתפשר עמו חוזר לבית דין ושמין לו מניכסי הלוקח כשיעור חובו, והן קורעין שטר האדרכתא שעשו לו, שלא יחזור עוד ויטרוף בה, וכותבין לו שטר שומא, וכותבין בשטר השומא קרענוהא לאדרכתא, אלמ' אין מניחין אותו לטרוף עד שלא יקרע שטר חובו, והיאך יכול לבוא עליו ולטרוף פעם שנייה. ומהדר לא צריכא דקא אתי מכח אבהתיה, פי' זה שיבוא לטרוף מן הלוקח לא מחמת חוב שיש לו על המוכר הוא טורף, אלא שאומ' לו זה השדה שמכר לך המוכר גזלה ממני והנה עדים (שהוא) [שהיא] של אבותיי, וטורפה ממנו, ואזיל האי לוקח על לקוחות בתראי דזבן ממוכר וגבי מיניהו, והדר אמ' לההוא ניגזל שוף לי בהאי ארעא חדא זימנא ותו הדר וטירפה מינאי, והדר אזיל על לקוחות בתראי וטריף מיניהו בשטר זביני אחרינא דאית ליה באחריות. ומקשה וליכתוב ליה להאי שטרא מעליא עם האחריות שבו, וליכתוב ליה למוכר כל שטרי דייפקון על ארעא דא דזבין ליה פסולין לבר מן דנפיק בזימנא דא, פי' בזימנא דא דכתבי ליה בי דינא דאתא לקמיהו ואמ' להו דאבד שטרו הראשון והעמיד עליהם עדים היאך היה כתוב וכתבו לו זה השיני, דהשתא לא מצי למיטרף בשטרא קמא משום תברא דאיכא בידא דמוכר, אמרוה רבנן קמיה דרב פפא זאת אומרת אין כותבין שובר, אמ' להו בעלמ' כותבין שובר, והכא הינו טעמ' דילמ' אזיל וטריף לקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא. סוף סוף לקוחות לאו אמארי ארעא דהוא המוכר הדרי, אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי, אי נמי ללוקח שלא באחריות. ומקשה אי הכי שטרי הלואה נמי, פי' לא ניכתוב שובר, דילמ' אזיל מלוה בתר לקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא, ומהדר התם דזוזי מסיק אימור פייסיה בעל חוב בזוזי, הכא ארעא מסיק מידע ידע דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מיפייס, פי' גבי שטרי הלואה כתבינן שובר גבי לוה ולקוחו' אי איפשר דלא ידע ליה דכי אזיל למיטרף מיניהו אמרי דילמ' פייסיה לוה בזוזי וכתב ליה תברא ואזלי ובדקי, אבל גבי לוקח שאיבד שדהו, כשחוזר על המוכר אינו מתפייס בזוזים, אלא הולך וטורף מקרקע שקנו הלקוחות ממנו, ולא מסקי לקוחות נפשיהו דילמ' פייסיה בזוזי, דלוקח בזוזי לא מיפייס עד דמשכח שדה כיוצא בשלו לטרוף, והילכך טריף מיניהו ולא מסקי אדעתיהו למיבדק גבי מוכר דילמ' איפייס עמיה בזוזי. ומהכא שמעינן דשמע' דזבן ארעא מראוב' ואתא לוי וטרפה מיניה משום דנמצאת שהיתה שלו או בחובו, כי הדר שמע' על ראוב' לא מצי לסלוקיה בזוזי, אלא אי אית ליה ארעא מצי למימר ליה או תקיים זביניי או הב לי ארעא אחריתי, ואי לא משכח ליה טריף לקוחות דידיה ולא מסתלק בזוזי.
<h2>דף קסט:</h2>
אמר מר חוץ מן האחריות שבו, היכי כתבינן, אמר רב [נחמן] דכתבי הכי, שטרא דנא דכתבנוהי לא למיגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי, אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה, אמ' רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר היא, טעמ' דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי גבי. רב אשי אמ' אחריות לאו טעות סופר היא, ומאי חוץ מאחריות שבו, דלא כת' ביה אחריות.
ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן (ליה) [לה] ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות, אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, זיל זיבנה מיניה שלא באחריות כד זבנית והדר את זיבניה ניהלה באחריות.
אמר מר רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמ' אומ' מתנתו קיימת, ואסיק רבה דבאותיו' נקנות במסירה קמיפלגי דרבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה, ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה. פי' האי דאמ' רשב"ג חזרה מתנתו, בכי האי גונא קאמ' כגון שאמ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, ואילו היה כותב לו שטר על זה דאיכא מסירה וכתיבה גם רבנן היו מודים דחזרה מתנתו, דמאי שנא משטר שכת' בו מנה ורוצה להקנות אותו המנה לחברו, אם מוסר לו שטר חובו ואומ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה מי לא קני ליה האיך אם כותב עליו שטר, דאיכא מסירה וכתיבה, הם הכי נמי הכא מי שקנה שדה או שניתן לו במתנה ורוצה להקנותו לחברו, ומוסר לו שטר המתנה או שטר המכר, ואומ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, וכתב עליה שטרא, הכי נמי דקנה ההוא להאי שדה, ואע"ג דלא כתב ליה עליה דשדה שטר זביני או שטר מתנה, וכי היכי דלאחרינא מצי לאקנויי ליה בהאי עניינא, הם הכי נמי למרה קמא, דמאי שנא מרה קמא מאיניש אחרינא, ולא צריך למיכתב על ההוא לא שטר מכר ולא שטר מתנה, ורשב"ג דלא בעי מסירה וכתיבה אלא במסירה בלחוד קני, סבירא ליה דמכי החזיר לו השטר ואמ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה קני ליה לגופו של שדה, שזה שיעבודו וכחו של שטר, הילכך היה אומ' רשב"ג אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין, דחיישינ' שמא זה הלוקח נתרצה עם המוכר והחזיר לו שטר המכר, ואמ' לו קני לך האי שטרא וכל שיעבודא וחזקה דאית ביה, כדין כל המוסר שטר לחברו, והמוכר כבר קנייה במסירה בלחוד ואינו צריך להביא עדים בדבר זה דהכי אמ' ליה, אלא כיון דנפיק מתותי ידיה מהימן למימ' דמסרו לי עם כל כח וזכות שהיה לו בו וקניתיה באותה המסירה, ואי כתבינן השתא שטרא אחרינא ללוקח, למחר וליומחרא כי מפיק מוכר לההוא שטר זביני דעבד ללוקח ואמ' דחזר ומסרו לי, יאמר לו הלוקח לא היו דברים מעולם שהרי השטר עומד בידי, וזה השטר שיש בידך הכי הוה עובדא, שהלכת לעדים וכתבו לך כדי ליתן לי ולא נתתה, כההיא דתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, ואחרי כן הלכתה ואמרת להם כתבו לי אחר כי אותו נאבד ולא הספקתי ליתנו לו, וכתבו לך עוד אחר, דאע"ג דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת הני מילי ללוקח אבל למוכר כותבין, ואתה הערמתה ונתתה לי האחד והאחד עיכבתה לעצמך, כדי שתחזור ותטעון עלי כי חזרתי ומכרתיו לך, וכיון שבית דין יעמידו המקח ביד הלוקח משום הכי אין כותבין לו, ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה לבד אלא במסירה ובכתיבה, ואם יוציא המוכר שטר המכר ויש עדים ללוקח שכבר הגיע לידו מקיימין המקח ללוקח, ואינו נאמן המוכר לומ' כי חזר ומכר לו עם כל כח וזכות שהיה לו בו, דאפי' אם אמת היה, לא קנאו עד שיכתוב לו שטר על זה, הילכך חוזרין עוד וכותבין שטר ללוקח משום דליכא למיחש למידי, דמאי אמרת דילמ' מסריה לשטר זביני למוכר, אם עשה לו שטר עליו יוציא המוכר את השטר שכת' בו אני פל' הלוקח מסרתי שטר מכר פל' למוכר עם כל כח וזכות שהיה לי בו, וכיון שאותו שטר יוציא המוכר לא יועיל אותו שטר מכר שיעשו עכשיו ללוקח כלום, שהרי שטר ביד המוכר שמוכיח כי חזר ומסרו לו, ועול וזייוף עשה הלוקח שהלך והכתיב לעצמו שטר אחר, ולא יועילנו כלום, ואם אין שטר למוכר היאך מסרו לו, אע"פ שמוציא שטר מכר מידו, אינו מועילו כלום, הילכך כותבין ונותנין ללוקח וליכא למיחש למידי.
ויש מי שאומ' דהאי דאמ' רשב"ג חזרה מתנתו במסירה בלבד, ורבנן במסירה ובכתיבה, נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמ', אלא בשטר שאין בו קנין, כגון שכתב לו שדי נתונה לך, ובשטר מקח נמי כגון שכתב לו אני פל' קיבלתי ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהן, וקיבלתי על עצמי האחריות, וחתמו העדים עליו ונתנו לו בפני עדים, דהויא לה קנייתו לאותה המתנה או לאותה מכירה בגוף השטר, ולפיכך אמ' רשב"ג שאם החזיר לו השטר חזרה מתנתו והוא הדין למכירה, הואיל ובגוף השטר היא קנויה, אבל שטר שיש בו קנין כיון שבאותו קנין הוא שקנה אותה המתנה או המקח מעיקרא ושטרא לראיה בעלמ', ליכא למימ', דבכי הא לא אמ' רשב"ג במסירה ולא רבנן במסירה ובכתיבה. ואינו נר' לי, דהא שטר חוב אותו המנה שחייב שמע' לראוב' לא בגוף השטר נתחייב לו, אלא בנתינת מעות שנתן ראוב' לשמע', ואפי' הכי כשמוסר ראוב' ללוי זה השטר וכתב לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבו' דאית ביה, קנה לוי להאי מנה במסירת שטר זה, הם הכי נמי הכא אע"ג דלאו בגוף השטר קנה לוקח להאי ארעא אלא בקנין, כי כתיב ליה קנה לך האי שטרא עם כל זכותא דאית לי בגויה, קני לה לההיא ארעא, ואין חילוק בזה בין שטר מכר לשטר חוב.
ואי קשיא, והא בשטר חוב גופיה אמרי' המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, אלמ' אינו יכול להקנות לו גוף המנה על ידי מסירת השטר, ולא אהני ליה מסירת השטר אלא דלא לימצי למימ' ליה לאו בעל דברים דידי את, והם הכי נמי בשטר מכר ושטר מתנה שיש בהן קניין לא יוכל להקנות לו גוף השדה במסירת השטר, ואע"פ שעשה לו כתיבה עליו וכתב ליה קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, לאו מילתא היא, דהתם גבי שטר חוב כשמכרו לחברו כל כך הוי קנין גמור שאם רוצה המוכר לחזור בו אינו יכול, ואם מחלו אע"פ שהוא מחול, אמרי' למאן דדאין דינא דגרמי, גבי לוקח מיניה כי כשורא לצילמי, והאי דיכול לחזור ולמחול אותו, טעם הדבר הוא מפני שהמנה אינו בעין ומלוה להוצאה ניתנה ואינו בר קנין כיון שאינו בעין, אבל אם היה מנה של פקדון שהפקיד אצל חברו בשטר, ואחרי כן הקנה השטר לחברו ואמ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה, אע"פ שלא הקנה לו המנה בפירוש אלא השטר, כיון דאמ' ליה קנה לך האי שטרא וכל שיעב' דאית ביה קנייה לההוא מנה, ואינו יכול למוחלו אצל הנפקד כמו שעושה במנה של חוב, דכיון דהאי מנה דפקדון הוי בעין קנייה קנין גמור, וכל שכן בקרקע שהוא בעין דקנייה קנין גמור בהקנאת השטר, ולעולם אפי' במכר ומתנה שהן על ידי קנין ושטרא הוי לראיה בעלמ', כשאמ' לו קנה לך האי שטרא וכל שיעבודא דאית ביה קנייה קנין גמור, בין לאיניש אחרינא בין למוכר דזבניה ניהליה, לרשב"ג במסירה בלחוד, ולרבנן במסירה ובכתיבה.
<h2>דף קע.</h2>
ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי ר', רשב"ג אומ' בחזק', ומסיק בלברר קמיפלגי. פי' ראוב' שהיה תובע את שמע' ואומ' לו מאי בעית בהאי ארעא שיש לי עדים שהיתה של אבותיי, ואמ' ליה מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה וגם יש לי שטר שמכרתה לי, ועידי החזקה מביא לבית דין והשטר אינו מביא, אלא הוא אומ' אירכס לי, בזה פליגי, דר' סבר נידון בשטר, אע"פ שהביא עידי חזקה אנו מצריכים אותו שיביא גם השטר, כיון שמתחלה טען ואמ' שיש לי שטר צריך לברר כל דבריו לבית דין, ואע"פ ש[אם] היה טוען מתחילה שאכלתיה שני חזקה ושטרא הוה לי ואירכס, היה די לו בעידי חזקה, עכשיו שטען שיש לי שטר, צריך לברר כל טענתו, ולא די לו בעידי חזקה עד שיוציא גם את השטר, ואם לא יוציאנו אמרי' שקר הם דבריו. ורשב"ג סבר נידון בחזקה, שאע"פ שטען כי יש לו שטר וחזקה, אינו נתפש בדבריו בזה, אלא כיון שמביא עידי חזקה מעמידין השד' בידו, ואין מצריכין אותו להביא השטר ולברר דבריו.
כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבה אתא לגביה דר' יצחק נפחא, אמ' ליה הב לי זוזיי, אמ' ליה פרעתיך בפני פל' ופל', אמ' ליה יבואו פל' ופל' ויעידו, אמ' ליה ואי לא אתו לא מהימנינא, והא קימ' לן [שבועות מ"א ע"ב] המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, אמ' ליה אנא בהא כשמעתיה דמר סביר' לי, דא"ר אבה אמ' רב אדה בר אהבה א"ר האומ' לפל' פרעתיך בפני פל' ופל', יבואו פל' ופל' ויעידו, אמ' ליה והאמ' רב גידל אמ' רב הלכה כדברי ר', ואף ר' לא אמ' אלא לברר, אמ' ליה אנא לברר קאמינא, פי' גם אני איני אומ' דוקא שאם לא תביא העדים שוב לא תהא נאמן (אני), אלא אני מצריכך לכתחילה לברר דבריך לבי' דין ולאמתם כיון שטענתה שבפני עדים פרעתה אותו. וכך הלכה, שחייב אדם לברר לבית דין כל מה שטען, אבל מיהו אם לא בירר לא הפסיד, אלא בכל טענה שהוא יכול לנצח דינו מנצח, ואע"פ שלא בירר כל טענותיו, ובפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ג ע"ב] פליגי בהא מילתא נמי ר' מאיר ורבנן, ואלא רב יצחק ור' אבה יש לומ' שכחה היתה ביניהן, שחס ושלום לא נחשדו חברים לכפור ממון.
<h2>דף קע:</h2>
מתני'. מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומ' יחליף כול', אמ' רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא בית דין מקרעין שטרו וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. פי' אין הלכה כר' יהודה דאמ' יחליף ויעשה שטר אחר מזמן שיני, כדמוכח מתני' דקתני ואל ירע כחו של זה, ולא כר' יוסי דאמ' כותבין שובר, אלא בית דין רואין שכת' בו מנה מזמן ראשון, ועכשיו כשפורעו חמשים, מקרעין ועושין לו מחמשים מזמן ראשון, שכותבין לו כך. אנו ראינו שטר בידו ממנה, ופל' ופל' עדיו, והכרנו חתימתן, ומפני שפרעו מן החמשים קרענו אותו וכתבנו לו זה של חמשים, וגובה מזמן ראשון, ודבר זה צריך מעשה בית דין ומקיימין החתימה, אבל עדים שיראו זה השטר ויעשו לו אחר כמו שעושין בית דין לא יועיל כדפרישית, דקייום החתימה צריך מעשה בית דין, ואם כתבו לו עדות שכך ראינו שטר כת' וחתום בידו מזמן ראשון, והכרנו חתמות העדים, זו היא עדות, ולא מיקבלא עדותן בכתיבה, עד דאתו ומסהדי על פה.
אמ' ליה רב נחמן לרב הונא ואמרי לה רב ירמיה בר אבה לרב הונא, אי הוה שמיע ליה לרב הא דתניא עדים מקרעין לו שטרו וכותבין לו אחר מזמן ראשון, הוה הדר ביה. פי' קסבר רב נחמן דמשום הכי אמ' רב אין הלכה כר' יהודה, משום דסבר רב דהא דאמ' ר' יהודה יחליף מזמן שיני קאמ', מדקא מהדר ליה ר' יוסי ואל ירע כחו של זה, ומפרש מילתיה דר' יהודה דאמ' יחליף ויעשה מזמן שיני, כגון שאין שם עדיו הראשונים, ובית דין אינו מצוי להם, דאי שכיחי עדיו ראשונים או בית דין, אמאי הוה אמ' מזמן שיני כיון דמצו למיעבד מזמן ראשון, ואתא רב למימ' דאין הלכה כר' יהודה, שאע"פ שאין עדיו הראשונים שם ואין בית דין מצוי לו, לא יפרענו עד שימצאו בית דין שיעשו לו מזמן ראשון, ולא היא, דר' יהודה לא אמ' אלא מזמן ראשון, ור' יוסי דקא מהדר ליה הכי במתני' משום דטעה בדבריו וסבר דמזמן שיני קאמ', אבל ר' יהודה לא קאמ' אלא מזמן ראשון כדמפרש בברית', ואפי' על פי עדיו הראשונים, ואי הוה שמיעא ליה הך בריתא הוה הדר ביה למימ' דהלכה כר' יהודה, והא דאמ' רב בית דין, לאו למעוטי עדיו הראשונים, אלא הכי קאמ', אע"פ שאין שם עדיו הראשונים יש תקנה לעשות זמן ראשון על פי בית דין. אמ' ליה שמיעא ליה ולא הדר ביה, בשלמ' בי דינא אלימי לאפקועי ממונא, אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן, פי' אע"ג דאמ' ר' יהודה מזמן ראשון, אמ' רב דלית הילכת' כותיה, דדוקא בית דין אלימי לקיים החתימה ולהחזיר השטר לזמן ראשון כאשר היה, אבל עדיו הראשונים לא, שכיון שעשו שליחות הלוה שאמ' להם כתבו וחתמו על(יו) שטר זה, שוב אינן רשאין לעשות עד שירשה אותם הלוה פעם שנייה, ואי אמרת ירשה אותם עכשיו, זה הוא זמן שיני, ואין רשאין לעשות זמן ראשון, הילכך מעשה בית דין צריך, ורב יליף להא מילתא ממתני' דלעיל [קס"ח ע"א] דתנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קייום כול', לבית דין אין אבל עדיו הראשונים לא, אלמ' עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן, ולא תימ' דוקא בשטר שאין בו קנין שצריך לומ' להם כתובו אמ' רב, אבל בשטר שיש בו קנין שאין צריך לומ' להם כתובו כותבין אפי' כמה פעמים, אלא [אפילו] בשטר שיש בו קנין אמ' הכי, דקניין לא אלים אלא דסתמיה לכתיבה קאי וכאילו אמ' להם כתובו דמי, אבל מיהו מכח שליחותו הן כותבין, והילכך אין חוזרין ועושין שליחותן.
<h2>דף קעא.</h2>
ומקשה ולא, והאמ' רב יהודה אמ' רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת, רב יוסף אמ' בשטר מתנה, ורבא אמ' בשטר שאין בו אחריות. פי' דוקא דבר שהן צריכין לשליחותו ובלא שליחותו אינן רשאין לכתוב, התם אמרי' שאם עשו שליחותן אין חוזרין ועושין, כגון שטר מלוה, ושטר מכר באחריות, וגט אשה, אבל דבר שאין צריכין לשליחותו, כגון שטר מתנה או שטר מכר בלא קנין, שכיון שנעשה הדבר בפניהן אע"פ שהמוכר או הנותן צווח ואומ' להן אל תכתבו לו אין שומעין לו, אלא כותבין לו, כדי שלא יוכל היום ומחר לכפור לא נתתי לך כלום ושלי הוא, וכיון שאינן צריכין לשליחותו כותבין אפי' עשרה פעמים, דלא מפסיד מידי בכתיבתם. ואע"ג דבטלו דברי רב דאמ' אין הלכה כר' יוסי, דמסקינ' לקמ' הילכת' דכותבין שובר, בזה לא בטלו דבריו בעדים שעשו שליחותן שאין חוזרין ועושין שליחותן, דהכי מקשינ' בפ' האומ' התקבל גט [גיטין ס"ג ע"ב], והרי עשו עדים שליחותן, דאלמ' הכי הילכתא.
מאי בריתא, דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ופרע לו חמש מאות, עדים מקרעין שטרו וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' שטר זה יהא מונח במקומו ויכתוב לו שובר, ומפני שני דברים אמרו כותבין שובר, אחד לכוף את הלוה לפורעו, ואחד כדי שיגבה מזמן ראשון, והא ר' יהודה מזמן ראשון קאמ', הכי קאמ' ליה ר' יוסי לר' יהודה אי מזמן ראשון קאמרת פליגנא עלך בחדא, אי מזמן שיני קאמרת פליגנא עלך בתרתי. פי' ולכתוב השובר בין (הזמן) השטר לעדים אי איפשר, דאיכא למיחש דילמ' מחיק ליה, ועוד שאם יעשו כן ייבטל כל השטר, דמשמע השתא שהעדים לא יעידו אלא על השובר ולא על הלואת השטר, כדאמרי' לקמן [קע"ו ע"א] עדים החתומים על שאלת שלום בגט פסול, חיישי' שמא על שאלת שלום חתמו, והתם אמרי' דערב היוצא קודם חיתום שטרות שמפסיק בין החתימה לשטר דמשוי ליה כשטר שאין בו עדים, והכי נמי אמרי בשלהי שנים אוחזין [ב"מ כ"א ע"א], סימפון היוצא אחר חיתום שטרות כשר, דוקא אחר חיתום שטרות, אבל קודם חיתום שטרות לא, וטעמ' משום דמפסיק ומבטל החתימה מן השטר, ולעיל בפירק' [קס"ג ע"א] אמרי' דאי שדי דיותא בין השטר לעדים באותן שני שיטין, אמרי, עדים אדיותא הוא דחתימי ולאו אשטרא, ומה שנהגו העולם לעשותו שלא כדין נהגו.
<h2>דף קעא:</h2>
אמר רב הונא בר רב יהושע אפי' למאן דאמ' כותבין שובר, הני מילי אפלגא אבל אכולא לא, ולא היא אפילו אכוליה נמי כתבינן, כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבה, אתא לקמיה דר' חנינה פפי אמ' ליה הב לי זוזיי, אמ' ליה הב לי שטרא ושקול זוזך, אמ' ליה שטר' אירכס לי איכתוב לך תברא, אמ' ליה הא רב ושמואל דא' תרויהו אין כותבין שובר, אמ' ליה ר' חנינה פפי מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ומלינן בעינין, הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר, וכן כי אתא רבין א"ר אילעא כותבין שובר, ומיסתברא דכותבין שובר, דאי ס"ד אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי. מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי, אמ' ליה רבא אין, עבד לוה לאיש מלוה. וכך הלכה כותבין שובר בין אפלגא בין אכוליה.
תנן התם, שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים, אמ' רב הונא לא שנו אלא שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין פסולין, מאי טעמ' זימנין דמזבנין ליה ארעא בניסן, וכתיב ליה לשטרא בתשרי, ומיתרמו ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה, וכד מטי תשרי מפיק לשטרא דכת' בתשרי ואמ' ליה הדר זבנתה מינך השתא. פי' ומוכר לא אסיק אדעתיה כד הדר זבנה מלוקח למימ' ליה אהדר לי שטר זביני, דמדחי ליה ואמ' ליה אירכס לי שטרא, וכיון דלאו לגוביאנא קאי לא חייש ביה. אי הכי שטרי הלואה נמי, זימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב לשטרא בתשרי, ומיתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, ואמ' ליה הב לי שטרי ואמ' ליה אירכס לי וכתיב ליה תברא, וכי מטי זימניה מפיק ליה ואמ' הני השתא הוא דיזפת מינאי, קסבר רב המנונא אין כותבין שובר.
אמ' ליה רב יימר לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינ' הכי, פי' דכותבין שובר וכותבין שטרות מאוחרין, אמ' ליה בתר דאמ' (ליה) [להו] ר' אבה לספרי כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי. שטרא דנן לאו בזימניה כתבנוהי אלא איחרנוהי וכתבנוהי. אמ' ליה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינן הכי, אמ' ליה בתר דאמ' להו ר' אבה לספריה כי כתביתו תברי, אי ידעיתו זימנא דשטרא כתובו, ואי לא, כתובו סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה. אמ' ליה רבינא לרב אשי והא האידנא דלא עבדינן הכי, אמ' ליה רבנן תקוני תקון, מאן דעביד עביד, ודלא עביד איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
<h2>דף קעב.</h2>
אמ' להו רבה בר רב שילה להנהו דכתבי שטרי אקנייתא, כי כתביתו שטרי אקנייתא, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו, ואי לא, כתו' יומא דקיימיתו ביה, דאי לא, מיחזי כשיקרא. והאי דנקט שטרי אקנייתא, משום דסתם קניין לכתיבה עומד, לאפוקי אם הודה לו בפני בית דין, שאין כותבין זמן ראשון אלא זמן שיני אם איחר ולא שאל להם שיכתבו לו זכותו, כדכתבית לעיל.
אמ' להו רב לספריה כי קיימיתו בשילו כתובו בשילו ואע"ג דמסירי לכו מילי בהינו, וכי יתביתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמסירי לכו מילי בשילו, פי' למה צריך לכתוב בשטרות המקום שנכתב בו, שעיקר ההזמה היא תלויה במקום ובזמן, שאומ' להן והרי עמנו הייתם במקום פל' ביום פל', ואם לא יכתבו המקום הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכמו שצריך לכתוב הזמן כך צריך לכתוב המקום.
וקשיא לי, היכי דמיא מילתיה דרב, אי דקנו מיניה בשילו או שהלוה לו בשילו ואמ' להם הלוה שיכתבו לו שטר, ונטרדו העדים ולא כתבו לו השטר עד חודש או יותר, והלכו בהינו וכתבוהו שם, הלא הם צריכין לכתוב זמן ההלואה, ולא זה הזמן שעומדין היום כשכותבין אותו, שלמה יאחרוהו ויפסידו המלוה שלא יוכל לטרוף מה שמכר ביני ביני, וכיון שהן צריכי' לכתוב זמן ראשון היאך יכולין לכתוב כי אם שילו, אם יכתבו הינו יהיה פסול, שהרי באותו היום שהיתה ההלואה בשילו היו עומדין ולא בהינו, ואיני יכול ליישבו אלא כגון ששכחו זמן ההלואה ורוצים לכתוב זמן הכתיב', כדאמרי' לקמ' בסמוך אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו, ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה, ומשום הכי אמ' להן אע"פ שההלואה ראיתם בשילו, כיון שאינכם כותבין אלא זה הזמן דקיימיתו ביה, כתובו בהינו, דאי כתביתו שילו הויא לה עדות מוכחשת, שהרי היום שמוכיח בשטר לא הייתם בשילו אלא בהינו, ולעולם בענן שיהא המקום והזמן שוין. גם יש לפרש דברי רב בשטר שכותבין בית דין לזכאי להיות בידו ראיה, שאין כותבין אותו אלא אם כן יבקש מהן, ומודיעין אותו ללוה שמא יפרענו ולא ידע שבית דין עשו לו שטר, ואם פסקו הדין בניסן בשילו, ולא ביקש מהם שיכתבו עד אייר, ובאייר היו עומדין בהינו, כותבין בהינו אע"פ שהדין נפסק בשילו, שהרי אין לו מזמן ראשון אלא מזמן שיני, משום פסידא דלקוחות שלא ידעו הדבר עד שיעשה שטר. גם בגט אשה שמסר להם לכותבו בשילו, ואיחרו לכותבו עד שהלכו בהינו, שכותבין זמן שיני דלא ליהוי נכתב ביום ונחתם בלילה, וכותבין בהינו.
אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי, ואמ' שויוה ניהלי תרי בני חמשין, לא משוינן ליה, עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפורעו, וניחא ליה ללוה כדי שיפגום שטרו. אי קשיא, תיפוק לי משום דרב אשי לקמ' דחיישי' דילמ' מיפרע פרעיה כול'. תשובה, לההיא חששא יש תקנה, דכתבי הכי, שטרא בר מאה הוה ליה וכתבנא ליה תרי בני חמשין, דכיון דמוכח בגויהו דהני מכח ההוא שטרא דהוה בר מאה קאתי, אי מפיק לוה תברא על ההוא דבר מאה, לא מצי למיגבי ביה מלוה בהאי דבר חמשין, ואפי' הכי אתא רבא למימ' דלא עבדינן ליה הכי, דניחא ליה ללוה דליהוי בר מאה דאי פרע ליה חמשין באפי שהדי הוי שטרו פגום, ולמחר וליומחרא כי פרע ליה לשארא ומהימן ליה דליקרע ליה לשטריה ובתר הכי בעי למיכפר ליה על שארא דלית ליה שהדי, אית ליה לאישתבועי, כדין הפוגם שטרו, דהכי אמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ז ע"ב] שגם הפוגם שטרו בעדים לא ייפרע אלא בשבועה, ורב אשי דאמ' לקמ' האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמ' שויוה ניהלי בר חמשין לא משגחינ' ביה, כגון דלא מוכח בגויה דמכח ההוא בר מאה איתעביד, אבל אי מוכח בגויה דשטרא בר מאה הוה ליה, ומשום דאודי קמן דפרע ליה חמשין כתבנא ליה האי בר חמשין וקרעניה לאידך, הכי נמי דכתבינן ליה.
ואמ' רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין, ואמ' שוונהו ניהלי חד בר מאה, לא משוינן ליה, עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ליפגום שטריה, וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו. אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה, ואמ' שויוה ניהלאי חד בר חמשין, לא משוינן ליה, מאי טעמ' דאמרי' האי מיפרע פרעיה ואמ' ליה הב לי שטרא ואמ' ליה אירכס לי, וכתב ליה תברא, והשת' מפיק ליה להאי ואמ' ליה האי אחרינא הוא.
מתני'. שני אחין אחד עני ואחד עשיר כול'. אי קשיא מה טיבה של משנה זו בכאן ומה ענין זה אצל זה, פי' יש לומ' מפני שזה הדין דומה למתני' דלעיל, דכי היכי דא"ר יוסי התם וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה, שנמצא שאנו מפסידים את הלוה כדי שלא יפסיד המלוה, הכי נמי אמרי' הכא גבי עני ועשיר, וכן יפה לו לעני שיפסיד ולא ישכיר חלקו, ואל יגרע כבודו של עשיר. עיין פתרונה לעיל בפירק' קמא [י"ג ע"א].
מתני'. שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמע' כול'. פי' דוקא בעיר אחת, אבל בשתי עיירות מוציאין, ומיכן יש להוכיח שצריך לכתוב בשטר איך פלו' מעיר פל' הלוה לפל' שמעיר פל', שאם לא יכתבו כן, אם יש יוסף בן שמע' בעיר אחרת, יאמר לו זה שלוה ממנו, לא אני לויתי ממך אלא אותו שמעיר אחרת לוה ממך, לפיכך צריך לכתוב שם העיר של מלוה ושל לוה, ואין חילוק בזה בין שטרות לגיטין, והשתא בגט דאיכא נמי שם האשה צריך לכתוב שם עירו ושם עירה, דחיישי' שמא יש בעיר אחרת ששמותיהן שוין כשמו ושם אשתו, גבי שטרות דליכא למיחש אלא או למלוה או ללוה בלבד לא כל שכן דאיכא למיחש, ושלא כדין נהגנו שלא לכותבו.
<h2>דף קעב:</h2>
ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא דהוה כת' ביה אנא פל' בן פל' לויתי ממך מנה, אמ' רב הונא ממך אפי' משבור מלכא, ממך אפי' מריש גלותא. אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה, דלאורתא בעי (לך) [לה] רב הונא מינך, נפק דק ואשכח, דתניא גט (שאין) שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבה שאול אומ' אם כת' בו אני היום גירשתיך כשר, אלמ' היום ההוא יומא דנפיק ביה משמ', הכא נמי ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע.
אמ' ליה אביי וליחוש לנפילה, אמ' ליה לנפילה לא חיישינן. ומנה תימרה דתנן שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמע' ושם אחד יוסף בן שמע', אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, הא על אחרים מוציאין, ואמאי ליחוש לנפילה, אלא ש"מ לנפילה לא חיישינ'.
<h2>דף קעג.</h2>
ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים, במאי קמיפלגי, באותיות נקנות במסירה קמיפלגי, מר סבר אותיות נקנות במסירה, ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה. פי' כיון דאמרת דלנפילה לא חיישינ', מאי טעמ' דתנא ברא דאמ' אין מוציאין שטר על אחרים, ואהדר ליה משום דקסבר אין אותיות נקנות במסירה, דאע"ג דלא חיישינ' לנפילה דהויא שלא מדעת, אכתי איכא למיחש דילמ' חבריה מסריה ניהליה מדעת ואפקדיה גביה, ותנא דידן סבר דלהאי נמי ליכא למיחש, דאותיות נקנות במסירה בלי כתיבה, ומיגו דאי בעי אמ' חבריה מסריה ניהלי ואקנייה לי והוה מהימן כיון שהשטר הוא תחת ידו, כי אמ' נמי דידי הוא נאמן, ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה, ולא מצי למימ' דחבריה אקנייה ניהלי עד דמחזי שטר היאך מסרו, וכשאומ' דידי הוא אינו נאמן, דחיישינן דילמא חבריה אפקדיה ניהליה. ואיבעיתימ' דכול' עלמ' אותיות נקנות במסירה, והכא בצריך להביא ראיה קמיפלגי, דאיתמ' אותיות נקנות במסירה אביי אמ' צריך להביא ראיה, ורבא אמ' אינו צריך להביא ראיה, פי' אביי סבר דוקא אם יביא ראיה בעדים שהקנהו לו במסירה אז קנאו, ואע"פ שלא כתב לו עליו שטר, אבל אם אינו מביא ראיה אינו נאמן, דאמרינן דילמ' חבריה אפקדיה גביה, ורבא אמ' אינו צריך להביא ראיה, שהחזקה שהוא מחזיק בו ויוצא מתחת ידו היא הראיה. הנה אביי ורבא סבירא להו לתרויהו דאותיות נקנות במסירה, וכך הלכה כדכתבית לעיל בפ' המוכר את הספינה [ע"ז ע"א]. וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא, בר מיע"ל קג"ם, ואפי' ראיה אינו צריך להביא.
אמר רבא מנא אמינא לה, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה, אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחר לא, פי' השטר חוב היה של אביהן, וטען זה כי אביו הקנהו לו במתנה בחייו, צריך להבי' ראיה מפני שדרך האחין להחזיק בדבר שהוא מתפושת הבית ואין האחין מקפידין עליו, ומשום הכי אין חזקתו חזקה עד שיביא ראיה, אבל איניש דעלמ' חזקתו היא ראייתו.
תניא כשם שמוציאין שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה, במאי קמיפלגי בכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו קמיפלגי, תנא דידן סבר כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, והאי תנא סבר אין כותבין, פי' אע"ג דבעלמ' כותבין, להני דשמותיהן שוין אין כותבין, דמצי לאיערומי ולמימ' ליה אנא אוזיפית לך, ותנא דמתני' סבר כותבין, דאמ' להו אותו יוסף בן שמע' אינו רוצה להלות לי עד שלא אוליך לו השטר, וטועים ועושים לו, והילכך אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה.
נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמע' כול', טעמ' דנמצא הא לא נמצא מפיק, והתנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, א"ר ירמיה במשולשין, וניחזי תברא בשמא דמאן כתיב, א"ר אושעיא במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר. ובשלהי פר' שנים אוחזין [ב"מ כ' ע"ב] אוקימנ' כגון שנמצא בין שטרות קרועין, דשובר היוצא מתחת יד המלוה הוא בטל, אך אם נמצא השטר בין שטרות קרועין וגם נמצא סימפון עליו, והכא בעית למימ' שנמצאו שניהן בין שטרו' פרועין, ואע"פ שלא נמצא עליהן אלא סימפון אחד, זה האחד מבטל את שניהן. כיצד יעשו ישלשו כול', תנא אם היו שניהן כהנים יכתבו דורות.
מתני'. האומ' לבנו שטר בין שטרותי פרוע כול'. אמר רבא שטר לך בידי פרוע, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע, חוב לך בידי פרוע, שטרות כולן פרועין, אמ' ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך, שדהו גדולה מכורה לו, שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו, התם יד בעל השטר על התחתונה.
<h2>דף קעג:</h2>
מתני'. המלוה את חברו על ידי ערב כול', מאי טעמ' לא ייפרע מן הערב, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו גברא אשלימת לי גברא אשלימית לך, מתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, דלא יהבי טעמ' למילתיהו, אלא אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב, לא יתבע את הערב תחלה. תניא נמי הכי, המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחילה, ואם אמ' על מנת שאפרע ממי שארצה, יתבע את הערב תחילה.
אמר רב יהודה ערב דמישתעבד מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי, לר' יוסי דאמ' אסמכת' קניא ערב מישתעבד, לר' יהוד' דאמ' אסמכתא לא קניא ערב לא מישתעבד. אמ' ליה רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב מישתעבד. אלא אמ' רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה.
ואם אמ' לו על מנת שאפרע ממי שארצה כול', אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה, אבל יש נכסי' ללוה לא יפרע מן הערב. והא מדקתני סיפא רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, מכלל דת"ק לא שני ליה. חסורי מיחסרא והכי קתני, המלוה את חברו על ידי הערב לא יפרע מן הערב, ואם אמ' על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, במ' דב' אמ' בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן, רשב"ג אומ' אם יש נכסים ללוה, אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן. פי' לא שנו דאם אמ' על מנת שאפרע מן הערב תחילה, אלא שאין נכסים ללוה, ואפי' הכי אם [לא] אמ' לו על מנת, לא יתבע את הערב עד שיתבע את הלוה בדין, שמא יש לו מעות שאינן ידועות ויפרענו, אבל אם יש לו נכסים, אע"פ שאמ' לו על מנת, לא יתבע את הערב תחילה עד שיתבענו בדין, שכיון שיכול להיפרע ממנו למה ילך על הערב, ואע"פ שהתנה עמו בכך, זה הוא כופין על מדת סדום, אבל הקבלן אע"פ שיש ללוה נכסים, ואע"פ שלא אמ' לו על מנת, יכול לתובעו תחילה, דקבלן במקום לוה קאי.
<h2>דף קעד.</h2>
אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. בפ' המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] אמרי' אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן, דאיכא מאן דאמ' שלא פסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום, אלא במקום שנראו לו דבריו.
אמר רב הונא הלוהו ואני פורע, הלוהו ואני חייב, הלוהו ואני נותן לך, כולן לשון ערבות הן, תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, תן לו ואני נותן, כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן, תן לו ואני ערב מהו, א"ר יצחק לשון ערבות ערבות, לשון קבלנות קבלנות. רב חסדא אמ' כולן לשון קבלנות הן לבר מהלוהו ואני ערב, ורבא אמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני נותן לך, פי' כולן כל הני לישני דרב הונא ותרין בעיי. והילכת' כרבא דהוא בתרא. אמר מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבה תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, ולא היא, לא מיפטר לוה מיניה עד שישא ויתן ביד.
ההוא דיינא דאחתיה דיינא על ניכסי דלוה מיקמי דליתבעיה ללוה, סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא, אמ' רבא מאן חכים למיעבד כי הא אלא רב חנן בריה דרב ייבא, קסבר ניכסוהי דבר אנש אינון ערבין ליה ותנן המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחילה, פי' ונפקא מינה דמהדר לכל פירי דאכל.
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מיקמי דלודעינהו ליתמי, אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אימור צררי אתפשיה, מאי ביניהו איכא ביניהו בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע. כל הפרשנים ראיתי שהסכימו בדעת אחת דלא אמ' רב פפא אלא במלוה על פה, אבל במלוה בשטר חייבים היתומים לפרוע, וכיון שפרע הערב את המלוה פקע ליה לשיעבודי' דשטרא וחזרה להיות מלוה על פה, וקשיא לי לפירושיהו טובא, דבערכין בפ' שום היתומים [כ"ב ע"ב] אמרי' אין נזקקין לניכסי יתומים אלא או לשטר שיש בו ריבית, או לכתובת אשה, אבל לשטר מלוה לא, ואמרי' מאי טעמ' אמ' רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, פי' פריעת בעל חוב מצוה וכפינן ליה ללוה דליעביד מצוה, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] אמ' ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי לא ניחא ליה דליעביד מצוה מאי, אמ' ליה במ' דב' אמ' במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומ' לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, אבל יתמי לאו בני מיעבד [מצוה] נינהו, ורב הונא אמ' אימור צררי אתפשיה, מאי ביניהו כול', אלמא אפילו במלוה בשטר אמ' רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, וטעמ' דמילתא משום דסבר לה כמאן דאמ' לקמ' שיעבודא לאו דאוריתא, ולא נשתעבדו נכסיו לחוב זה שיוכל לומ' ליתומי' מה לכם לירש שיעבודי, ולא נשאר עליהן אלא מצוה, הילכך יתמי כל זמן שהן קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו עד דגדלי, ורב פפא דאמ' [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מיירי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו, נמצא עכשיו כל זמן שהן קטנים אפי' מלוה בשטר אין נפרעין מהן לרב פפא, וכשהן גדולים נפרעין מהן אפי' מלוה על פה, ורב הונא פליג על רב פפא ואמ' לא משום טעם זה הן משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא משום דאיכא למיחש לצררי, דאע"ג דנקיט שטרא חיישינ' דילמ' פרעיה והימניה, ומפני שהן קטנים אינן יודעין להביא ראיה, אבל אחר שיגדילו אם אינן יכולין להביא ראיה יישבע בעל השטר ופורעין, ואמרי' דאיכא ביניהו היכא דחייב מודה בשעת מיתה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, דכיון דליכא למיחש לפירעון, אליבא דרב הונא כפינן להו למיפרע, ואליב' דרב פפא לא כפינן להו, משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, וכמו שחלקו בערב כך היו חולקין אם היה בא המלוה עליהן עם השטר, אלא מעשה שהיה בערב היה, ולאשמועינן דרב הונא מחייב היכא דחייב מודה אפי' לפרוע לערב. והילכת' כרב הונא כדשלחו מתם, ולא משגחינן לדרב פפא דאמ' יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא כל היכא דקים לן דלא פרע אבוהון, נפרעין מן היתומים אע"פ שהן קטנים.
<h2>דף קעד:</h2>
תניא ערב שהיה שטר יוצא מתחת ידו אינו גובה, ואם כתב לו התקבלתי גובה. פי' אם מוציא הערב השטר חוב על הלוה ואומ' לו כי אני פרעתי המלוה ונתנו לי לגבות ממך, אומ' לו הלוה אני פרעתיו וממני נפל שלא נזהרתי בו אחרי שפרעתיו ואתה מצאתו, אבל אם כתב לו המלוה לערב כי אני התקבלתי חובי ממך, אז ודאי גובה הערב מן הלוה.
ההוא ערבא דפרעיה לגוי מיקמי דליתבעונהו ליתמי, אמ' ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמ' אביי מהגרוניא משמיה דרבא, אפי' למאן דאמ' חיישינן לצררי, הני מילי ליש', אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל, לא חיישינ', אמ' ליה אפי' למאן דאמ' לא חיישינ' לצררי, הני מילי ליש', אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל, אי לאו דאתפשיה צררי מעיקרא לא הוה מקבל ליה, והילכת' כרב אשי דחיישינן לצררי ופטורין כל זמן שהן קטנים.
וכן היה רשב"ג אומ' כול', משה בר עצרו ערבא דכתובתא דכלתיה הוה, ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיק ליה עלמא, אמ' אביי ליכא איניש דניסביה עיצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו ותיגבי כתובתה מאבוה וליהדרה, אמ' ליה רבא והא ידירנה הנאה תנן, אמ' אביי אטו כל דמגרש בי דינא מגרש, איגלאי מילת' דכהן הוה, אמ' אביי בתר עניא אזלא עניותא. ומי אמ' אביי הכי, והאמ' אביי איזהו רשע ערום, זה המשיא עיצה למכור בנכסים כרשב"ג, צורבא מרבנן שאני. והא ערב הוא וערב דכתובה לא מישתעבד, קבלן הוה. הניחא למאן דאמ' קבלן אע"ג דלית ליה ניכסי ללוה מישתעבד, אלא למאן דאמ' אי אית ליה ניכסי מישתעבד, ואי לא לא מישתעבד, מאי איכא למימ', פי' ואי אית ליה ניכסי תיגבי מיניה ולא מן הערב, איבעיתימ' דהוו ליה ניכסי ואישתדוף, ואיבעיתימ' כל לגבי בריה [שעבודי משעבד] נפשיה. דאיתמר ערב דכתובה דברי הכל לא מישתעבד, קבלן דבעל חוב דברי הכל מישתעבד, קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי, איכא מאן דאמ' אי אית נכסי ללוה בשעת הלואה מישתעבד, ואי לא לא מישתעבד, ור' יוחנן דאוקי מתני' בשאין נכסים ללוה לא פליגא עילויה, דר' יוחנן אמ' דלית ליה השתא בשעת פירעון אבל לעולם בשעת הלואה הוו ליה, ואיכא מאן דאמ' בין אית ליה ניכסי ללוה ובין לית ליה מישתעבד, ופסיק תלמ' בין אית ליה ובין לית ליה מישתעבד, בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא מישתעבד, מאי טעמ' מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה. ונר' לי דוקא במנה מאתים ותוספת דלאו מידי חסריה, אבל בנדוניא שהביאה מבית אביה כמלוה דמיא, וכמו כן הערב לחתן בנדוניית אשתו לא מישתעבד, דלאו מידי חסריה אלא מצוה קא עביד, וכל זה הוא בלא קניין, אבל אם קנו ממנו מישתעבד אע"ג דלית ליה ניכסי, שאין לאחר קנין כלום.
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה לפל' בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש, מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קינוניא על בניו, דרב ושמואל דאמרי תרויהו שכיב מרע שאמ' מנה לפל' בידי, אמ' תנו נותנין, לא אמ' תנו אין נותנין, אלמ' אדם עשוי שלא להשביע את בניו, הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. פי' כשאמ' מנה לפל' בידי אמרי רב ושמואל דאין נותנין לו היורשין אחרי מותו כלום, דאמרי' לא היה חייב לו כלום, אלא זה שאמ' בפני בני אדם כן שלא להשביע את בניו, אך אם ציוה לבניו תנו לו המנה שאני חייב לו, אז ודאי נותנין, שבעיקר הוא אומ' כיון שאומ' להם תנו, והכא נמי גבי הקדש נימ' דהאי דאמ' מנה לפל' בידי שלא להשביע את עצמו קאמ', ואע"פ שהקדיש כל נכסיו, שלא יאמרו בני אדם ממון טמון יש לו הרבה ולא הקדיש אלא הגלוי לעולם, ומהדר כי קאמ' רב הונא דנקיט שטרא. וקשיא לי, כיון דמוקמינן מילתיה דרב הונא בדנקיט שטרא ומיקיים, היכי תלי טעמ' חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש, אפי' אם לא אמ' הוא מנה לפל' בידי גובה אותו פל' מנה מנכסיו, שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו, אע"פ שהוא כופר לו כיון דנקיט שטרא גאבי, ואי אמרת הא דאמ' נאמן שלא להשביעו קאמ', דגבי בלא שבועה, בלא דיבורו נמי לא מישתבע, דהא אין נשבעין על ההקדשות, ויש לפרש דנקיט שטרא כגון דאיהו עבדיה ליה בתר דאקדשינהו לניכסיה, ואע"ג דלא אמ' תנו יהבינן ליה, שלא היה עושה שטר כדי שלא להשביע את עצמו, ולקינוניא לא חיישינ', שאין אדם עושה קינוניא על ההקדש, וזהו דנקיט שטרא, שאותו פל' הוא תופש שטר בידו שעשה לו, דודאי לאו שלא להשביע את עצמו אמר אלא בעיקר אמר.
<h2>דף קעה.</h2>
אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפל' בידי ואמרו יתומין פרענו, נאמנין, תנו מנה לפל' ואמרו יתומין פרענו, אין נאמנין, פי' וכגון דאית לאותו פל' שהדי דהלוה לו מנה, דליכא למימ' שלא להשביע את בניו נתכוון, ובדנקיט מלוה שטרא ליכא לפרושה, דאם כן לא הוו מהימני יתומים לומ' פרענו היכא דאיכא שטרא, אלא ודאי מלוה על פה היא, וקסבר רבא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואע"ג דאמרי' לקמ' [ע"ב] דשיעבודא לאו דאורית', גובה בתקנתא דשלא תנעול דלת, ואין לומ' דבפקדון מיירי, חדא דמנה לפל' בידי חוב משמע ולא פקדון, דאי פקדון הוה ליה למימ' מנה המונח במקום פל' של פל' הוא, ותו אמרו יתומים פרענו, החזרנו מיבעי ליה, אלא ודאי במלוה עסיקינן, וקסבר מלוה על פה גובה מן היורשין. ומקשה כלפי ליא, אדרבה כי אמ' תנו פסקה למילתיה, פי' יותר יהיו נאמנין לומ' פרענו כשאמ' להם [תנו] דפסקה למילתיה ויש לומ' שחרדו לעשות צוואתו, אלא ודאי גבי טענת יתמי היכא דטעני פרענו ליכא לפלוגי, דכיון דלא נקיט מלוה שטרא נאמנין לומ' פרענו, בין אמ' אביהן תנו בין לא אמ' תנו, אי איכא לפלוגי הכי איכא לפלוגי, היכא דטעני חזר ואמ' לנו אבינו פרעתי, דאי לא אמ' תנו אע"ג דאודי בשעת מיתה נאמנין לומ' חזר ואמ' לנו אבה פרעתי, ואי איתמר דרבא הכי איתמר, שכיב מרע שאמ' מנה לפל' בידי ואמרו יתומים חזר ואמ' לנו אבה פרעתי, נאמנין, תנו מנה לפל' ואמרו יתומים חזר ואמ' לנו אבה פרעתי, אין נאמנין, דאם איתה דפרעיה לא הוה אמ' תנו.
בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו, צריך לומ' אתם עידיי או אינו צריך, צריך לומ' כתובו או אינו צריך, אדם משטה בשעת מיתה אי לא. פי' הבריא שהודה בפני עדים ולא אמ' להם אתם עידיי, יכול לומ' לו משטה אני בך, עד שיאמר אתם עידיי, ובעי בשכיב מרע שהודה ולא אמ' אתם עידיי, דיינינן ליה במשטה אי לא, ואם תימצי לומ' דהודאה הויא, דאין אדם משטה בשעת מיתה, צריך שיאמר להם כתובו ואי לא אמ' להו לא כתבי, דומיא דבריא שאין כותבין עד שיאמ' להם כתובו, דמצי אמ' להו מלוה על פה קבילי עילואי, אבל מלוה בשטר לא קבילי עילואי, או דילמ' בשכיב מרע אע"ג דלא אמ' כתובו כותבין, ואמרי' בתר דבעיה הדר פשטה, אין אדם משטה בשעת מיתה ואע"ג דלא אמ' להו אתם עידיי הודאה היא, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואע"ג דלא אמ' כתובו כותבין.
<h2>דף קעה:</h2>
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו כול', כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל מאי טעמ' דכמלוה בעדים דמיא, הילכך אי מודה ליה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין, וכי קא טעין דפרע מישתבע שבועת היסת ומיפטר. ואינו נר' לי, דמצי למימ' ליה שטרך בידי מאי בעי, דכתב ידו כמאה עדים דמיא אצל בני חרי, וכי היכי דבשטרא לא מצי למימר פרעתיך, הם הכי נמי בכתב ידו, והאי דלא גבי ממשע' משום דלית ליה קלא, והכי אוכחית לעיל בפירקין [קס"ז ע"א], ובפר' קמ' דגיטין [י"א ע"א] אמרי' האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באנפי שהדי יש', מגבינ' ביה מבני חרי, ומוקמינן ליה התם בדידעי הני עידי מסירה מה כת' ביה, וכיון דידעי הני עידי מסירה מה כת' ביה ואודי קמיהו, לא גרע ממלוה בעדים, ואם כן האי שטרא פרסאה מאי מהני ליה כיון דלא גאבי אלא מבני חרי, אלא ודאי להכי מהני ליה דלא מצי למימ' ליה פרעתיך כל זמן שהשטר בידו, שאם לא היה השטר אע"פ שהודה לו בפני עדים הוה מצי למימ' ליה פרעתיך, אבל השתא שהשטר בידו אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, אלמ' אע"ג דלא גבי אלא מבני חרי לא מהימן למימ' פרעתיך, והוא הדין לכתב ידו, אע"ג דלא גבי אלא מבני חרי, לא מהימן לומר פרעתיך, משום דאמ' ליה שטרך בידי מאי בעי.
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות כול', פי' כגון שהיא כתיבת הערב, וכתב בו כך, ואני פל' הערב, אבל אם היתה כתיבה אחרת אינה גובה מן הערב כלל, כיון שהיא אחר החתימה, מפני שיכול לומ' לו אתה זייפתה וכתבתה, ומפני זה לא חיבר ר' משנה זו אצל משנת המלוה את חברו על ידי ערב, וחיברה אחר הוציא עליו כתב ידו, לומ' לך דבכתב ידו מיירי, וכי היכי דאמרי' בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסין בני חורין, הם הכי נמי אמרינן בערב היוצא אחר חיתום שטרות בכתב ידו גובה מנכסי' בני חורין, ולאפוקי מבן ננס.
מתני'. המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין כול'. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדין, שיעבודא דאוריתא, אלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין, משום פסידא דלקוחות, אי הכי מלוה בשטר נמי, התם אינהו הוא דאפסידו אנפשיהו. פי' קסבר עולא דדין תורה שכל מלוה תהיה גובה ממשעבדי, שדין הוא שיהיו נכסיו משועבדין להלואתו, דניכסוהי דבר איניש אינון מערבין ליה, ובין אם פירש לו שיעבוד נכסים בין אם לא פירש לו הוא דין שיגבה, דמסתמא מאן דיזיף אשיעבוד נכסים יזיף, והאי דלא גביא מלוה על פה ממשעבדי, משום פסידא דלקוחות, משום דלית לה קלא ולא ידעי דליזדהרו, ופלוגתא דר' מאיר וחכמ' בשנים אוחזין [ב"מ י"ד ע"א] הכי פליגי, דר' מאיר סבר אם אין בהן אחריות נכסים אינו גובה ממשעבדי, דמוכחא מילתא כיון דבכל שטרי כתבי והכא לא איכתיב, ש"מ תנאה הוה ביניהו שלא באחריות, ורבנן סברי האי דלא איכתיב לאו משום דתנאה הוה הכי, אלא טעות סופר הוא.
ורבה אמ' דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין, שיעבודא לאו דאוריתא, ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אי הכי מלוה על פה נמי, לית לה קלא. פי' רבה סבר דדין תורה הוא שאפי' מלוה בשטר אינה גובה ממשעבדי ואע"פ שפירש לו השיעבוד, דאין הנכסין ניקנין אלא קנין גמור, אבל לשיעבודא בעלמ' דהוי שאם לא יפרענו יגבה מהם, כמילי בעלמ' דמי, ואפי' אם קנה ממנו, קנין דברים בעלמ' הוא, ואינו יכול לטרוף מזה שקנה קנין גמור, שלזה שיעבדם אם לא יפרענו, וכיון שקודם שבא לגבות מהן מכרם לאחר, קנאם קנין גמור, ולא אתי האי בתנאה בעלמ' ומפיק מיניה. ואתיא דרבה כרב פפא דאמ' בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לניכסי יתומים אלא או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה, אבל לשטר מלוה לא, ואע"פ שיש בה אחריות נכסים, שהרי לא הוציא אלא שטר שיש בו ריבית, ומפרש טעמ' דרב פפא משום דקסבר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלמ' קסבר שיעבודא לאו דאוריתא, ואע"פ שכת' בו אחריות, דאי שיעבודא דאוריתא, מה יש לו עם היתומים, יאמר להם שיעבודי אני נוטל ואין לכם כח לירש שיעבודי, ומה לו עם היתומים שנאמר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא ש"מ סבירא ליה לרב פפא דשיעבודא לאו דאוריתא ואע"פ שפירש לו אחריות.
רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, שיעבודא לאו דאוריתא, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, שיעבודא דאוריתא. אמר רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, פי' וכגון שיורשין מכירין בה או שהודה החייב, או שמתוה ומית בשמתיה, או שקבע לו זמן ולא הגיע הזמן, דליכא למיחש לפירעון, אבל כל היכא דהוה מצי לוה למימר פרעתיך, היורשין פטורין, דבית דין טוענין בעבורם דילמ' פרעיה, והכי אמרי' בירוש' [גיטין פ"ו ה"ה] האי מלוה על פה דגובה מן היורשין בדליכא חשש דילמ' פרעיה (והכי אמרי' בירושלמי) כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת, כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכתא.
<h2>דף קעו.</h2>
בעא מיניה ר' אבה בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו, אמ' ליה אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
זימנין אמ' רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדין, אחר חיתום שטרות גובה מנכסין בני חורין, וזימנין אמ' אחד זה ואחד זה גובה מנכסין בני חורין, פי' כי היכי דלאחר חיתום שטרו' לא מיפרשא אלא בכתב ידי הערב, הם הכי נמי קודם חיתום לא מיפרשא אלא בכתב ידי הערב, דהא מפלגינ' בין פל' ובין ופל' ערב, דלא מיחבר ומיכלל בגויה דשטרא אלא בתר דסיים כל מילי דשטרא איכתיב בין השטר לעדים, ואי לא כת' בידא דערבא היכי גבי אפי' מבני חרי, והא אין למידין משיטה אחרונה של שטר, שיש לומ' הוא זייף וכתב, אלא ודאי בכתב ידי (עדים) [ערב] הוא, והא דאמרינן פל' ערב לאו דוקא, אלא אני פל' ערב, דפל' ערב משמע דאחרינא כתב הכי, אי נמי הוא בעצמו כתב פל' ערב, דומיא דכתיב ראובן בן יעקב עד ולא כתיב אני. קשיא דרב אדרב, לא קשיא, הא דכתב ביה פל' ערב והא דכת' ביה ופל' ערב, פי' היכא דכת' ופל' ערב הוי וי"ו מוסף על עניין ראשון ולא הויא הפסקה בין השטר ובין החתימה, ואתרויהו משהדי שהדי, וגובה ממשעבדי בין מלוה בין [מ]ערב, אבל אי כתב פל' ערב הויא הפסקה בין שטר לעדים, ומשמ' דלא מסהדי סהדי אלא אפל' ערב, כדאמרינן גבי שאילו בשלמיה דפסול הגט, דלא חתמו העדים אלא בשאלת שלום, והם הכי נמי הכא בטל השטר, וחזר להיות כמלוה על פה, שהעדים יודעים את המלוה ומעידין עליה על פה, וגובה מן הלוה מבני חרי, וכי היכי (דבמלוה) [דמלוה] לא גבי אלא מבני חרי, הם הכי נמי מערב לא גבי אלא מבני חרי, שלא נכנס לו ערב אלא בפה, ואע"פ שיש עדים חתומים תחתיו דהוי גבי דערב שטרא מעליא, כיון (דבמלוה על פה) [דמלוה גופיה] לא גבי אלא מבני חרי, הם הכי נמי מערב, דהכי משמע ואני ערב שנכנס ונתחייב בכל חייובו של לוה, ולא נוכל לחייב את הערב יותר מן הלוה. ור' יוחנן אמ' אחד זה ואחד זה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין. ומקשה ואע"ג דכת' ביה ופל' ערב, מותיב רבא עדים החתומים על שאלת שלום בגט חיישי' שמא על שאלת שלום חתמו, ואיתמר עלה אמ' ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנ', שאילו פסול, ושאילו כשר, פי' אלמ' לא הויא הפסקה אלא שאילו, אבל ושאילו וי"ו מוסף על ענין ראשון, ועל הכל מעידים העדים, והכא נמי היכא דכתב ופל' ערב, וי"ו מוסף על ענין ראשון, ועל הכל מעידים, ומהדר הכא נמי דכת' ביה פל' ערב התם א"ר יוחנן דאינו גובה אלא מנכסים בני חורין, אבל אי כת' ופל' ערב הכי נמי דגבי ממשעבדי, אי הכי הינו דרב, אימ' וכן אמ' ר' יוחנן.
מעשה בא לפני ר' ישמעאל כול', א"ר יוחנן אע"פ שקילס ר' ישמעאל את ר' שמע' בן ננס הלכה כמותו, פי' דאמרי' בשעת מתן מעות הוה, ולא רצה שישתעבדו נכסיו בזו הערבות, משום הכי כתב לו לאחר חיתום שטרות בכתב ידו. איבעיא להו בחנוק מאי קאמ' ר' ישמעאל, שהוא ברור שהיה לאחר מתן מעות, ת"ש דא"ר יוחנן חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק, הלכה כמותו או אין הלכה כמותו, ת"ש דכי אתא רבין א"ר יוחנן חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק. אמ' שמואל חנוק וקנו מידו מישתעבד, פי' שמואל פליג אדר' יוחנן, דר' יוחנן אמ' הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק, ובעל כרחין בלא קנין קאמ', דאי בקניין קאמ' מאי טעמיה דבן ננס, אלא ודאי בלא קנין, ושמואל סבר דבעי קנין, ודייקינ' ממילתיה דשמואל, מכלל דערב דעלמ' לא בעי קניין, פי' דוק' דהוי לאחר מתן מעות, שלא על אמונתו הלוהו, הוא דבעי קנין, אבל ערב דשעת מתן מעות, שעל אמונתו הלוהו, [לא] בעי קנין. ופליגא דרב נחמן דאמ' רב נחמן ערב דבית דין לא בעי קניין, אבל ערב דעלמא בעי קניין, פי' דוקא אם נתחייב אדם לחברו בבית דין, ונכנס לו אחד ערב בפני בית דין, אותו אינו רוצה קנין, שמפני הכבוד שהוחזק נאמן בבית דין, גמר ומשעבד נפשיה, אבל ערב דעלמ' אפי' בשעת מתן מעות בעי קניין, ובלא קניין אינו משתעבד. נמצא עכשיו שלש חלוקות בדבר, דר' יוחנן סבר אפי' חנוק, דהוי לאחר מתן מעות, לא בעי קנין, כל שכן בשעת מתן מעות, ושמו' סבר דשעת מתן מעות לא בעי קנין, אבל חנוק בעי קנין, ורב נחמן אמ' אפי' דשעת מתן מעות בעי קנין. ומסיק תלמ' והילכת' ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין, דלאחר מתן מעות בעי קנין, ערב דבית דין הוא דלא בעי קניין, בההיא הנאה דקא מהימן ליה בפני בית דין גמר ומשעבד נפשיה, אינך כולהו בעו קניין. פי' דוקא ערב בפני בית דין הוא דמשתעבד אחר מתן מעות, אבל כל בני אדם העורבים זה את זה שלא בשעת מתן מעות לא מישתעבד אלא בקניין, ואע"פ שאמ' לו אני קבלן, דשום קבלה לא שייכא אחר מתן מעות.
